להורדת חוברת של סיכומי הדף היומי בכתב על מסכת חולין לחץ כאן
להורדת תמלול מלא של השיעורים המוקלטים ליחצו כאן
(השיעור היום מועבר על ידי הרב דובי שחור)
(קכו: 6- עד 11-)
היום נחלק את השיעור לשלושה חלקים.
בחלק הראשון נדבר על עכבר שחציו בשר וחציו אדמה, בחלק השני נדבר על צב ועל עוד כמה חיות כמו נחש.
ובחלק השלישי נדבר על טומאה של אבר ובשר שנתלשו אבל לא לגמרי מבהמה.
אז נתחיל בחלק הראשון – וכמו שאמרנו נדבר בחלק הראשון על עכבר שחציו אדמה וחציו בשר.
חז"ל הבינו שיש כזה יצור. למרות שהיום לא מוכר לנו דבר שכזה שיכול להווצר מהאדמה. וכבר העיר על הדבר הרש"ר הירש: שחז"ל היו חכמי התורה ואת המומחיות שלהם במדע לא קיבלו בהכרח במסורת. אלא שחז"ל התיחסו אל המדע כפי שהכירו אותו חכמי המדע בדורם.
המשנה לימדה שמי שנוגע באיזור של העכבר שהוא בשר נטמא – ומי שנוגע בחלק של האדמה נשאר טהור.
הבריתא מלמדת אילו עכברים מטמאים במותם. ובסוף מתיחסת גם לעכבר של המשנה.
מצד אחד גם עכבר שביבשה וגם עכבר שבים יטמאו כי התורה דיברה על עכבר באופן כללי שמטמא במותו, כלומר כל הסוגים.
או מצד שני אולי התורה אסרה רק את אלו שביבשה כי ברשימת השרצים של התורה, חוץ מעכבר יש גם את החולדה, וחולדה יש רק ביבשה ולא בים, אז יתכן שגם העכבר שמטמא הוא כמו החלודה שרק ביבשה מטמאת, ולא בים.
לכן התורה כותבת "וזה לכם הטמא בשרץ השורץ על הארץ" רק בארץ ולא בים.
אבל אז נשאלת השאלה יתכן שאם עכבר היבשה שירד לים יהיה אולי טהור?
מצד אחד כתוב "השורץ על הארץ" – כלומר בכל מקום ששורץ כולל בים, או מצד שני "השורץ" הכוונה רק מי שמשריץ כלומר שפרה ורבה יטמא, אבל עכבר שחציו בשר וחציו אדמה שאינו פרה ורבה – לא יטמא?
אבל הבריתא דוחה. כי יתכן ללמוד בהיקש מחולדה. כמו שחולדה הכוונה לכל סוגי החולדות, כל מי ששמה חולדה. כך גם בעכבר – כל מי ששמו עכבר – כולל עכבר שחציו בשר וחציו אדמה שגם הוא נקרא עכבר, ולכן לכאורה יטמא!
או שניתן לדרוש בדרך אחרת – מקישים לחולדה, כמו שחולדה פרה ורבה, כך רק עכברים שפרים ורבי – כלומר עכברים רגילים יטמאו. אבל עכבר שאינו פרה ורבה כמו העבר שחציו בשר וחציו אדמה – דינו שלא יטמא – כי אינו פרה ורבה.
בגלל ההתלבטות הזו – אומרת התורה "בשרץ" – לרבו גם עכבר שחציו בשר וחציו אדמה שיטמא כמו כל העברים.
על דברי הבריתא שאל אחד מבני הישיבה את רבא: אפשר אולי לדרוש שהמילה "בשרץ" תלמד שגם עכבר שחציו בשר וחציו אדמה יטמא, והמילה "השורץ" תלמד שגם עכבר הים יטמא כי גם הוא שורץ! ואם תשאל הרי כתוב "על הארץ" נגיד שעכבר הים יטמא רק כאשר הוא על הארץ כלומר ביבשה. ואז הדרשה תהיה ממש הפוכה לדברים שלמדה הבריתא! ענה רבא לאותו שואל – אם הים מוגדר כמקום טומאה ממילא מה אכפת לי אם השרץ הוא על הארץ או השרץ הוא ביבשה.
קושיא נוספת שנשאלה – הרי המילים "על הארץ" נצרכות לדרשה אחרת – שמלמדת שאם לאדם יש ספק אם נגע בטומאה שצםה על פני המים שהוא טהור. אז אם כך הדרשה אינה פנויה ללמד שעכבר הים לא מטמא.
מתרצת הגמרא: כתוב "על הארץ" פעמיים. פעם אחת ללמד שעכבר המין אינו מטמא, ופעם שנייה ללמד שספר טומאה צפה אינה מטמאה גם היא.
עד כאן החלק הראשון.
נסכם:
הגמרא התלבטה – האם עכבר הים יטמא – ולמדנו מהדרשה שעכבר יבשתי מטמא במותו.
בנוסף התלבטה הגמרא – עכבר יבשתי שירד לים, יטמא בעודו במים? והתשובה שכן.
בנוסף למדה הגמרא שהמילה "בשרץ" מרבה לטומאה גם עכבר שחציו בשר וחציו עפר שמטמא.
אחד מהתלמידים הקשה על רבא: אפשר אולי לדרוש שהמילה "בשרץ" תלמד שגם עכבר שחציו בשר וחציו אדמה יטמא, והמילה "השורץ" תלמד שגם עכבר הים יטמא כי גם הוא שורץ! ענה רבא לאותו שואל – אם הים מוגדר כמקום טומאה ממילא מה אכפת לי אם השרץ הוא על הארץ או השרץ הוא ביבשה. ובסוף שאלנו הרי המילים "על הארץ" נדרשות כבר לדרשה אחרת, ותירצנו שכתוב פעמיים "על הארץ".
ועכשיו לחלק השני – החלק השני מתחיל באמצע עמוד א' ארבע שורות מעל הרחבות.
כאשר התורה דיברה על הצב שמטמא במותו – נכתב: "ואת הצב למינהו" – כלומר שיש עוד מינים שמטמאים. ואכן הבריתא מלמדת שגם עוד בעלי חיים, כמו הָעַרְוַָד, בן הנפילים והסלמנדרא גם הם מטמאים.
על הדברים האלו אמר רב הונא בן תורתא – שפעם כשהלך למקום בשם ועד – וראה שהיה נחש כרוך על הצב – ואחרי זמן יצא מזיווגם – ערוד. וכשסיפר זאת לרבי שמעון החסיד הוא הסביר לו שהקב"ה אמר שהם – אנשי הועד שהכליאו סוגי חיות שונים ורצו לגרום שתבוא בריה שלא ברא, אף הקב"ה יביא להם בריה שלא ברא כלומר את הרעוד שנושך וממית.
הגמרא מקשה על הדברים – הרי למדנו בבריתא שכל בעלי החיים שדרך זיווגם וזמן ההריון שלהם שווה יכולים להוליד אחד מהשני, אבל אם דרך הזיווג או זמן ההריון שונה – לא יתכן שילדו מההכלאה. וכאן הנחש דרך זיווגו וזמן ההריון שלו שונה מצב, ובכל זאת בסיפור יצא מהם הערווד!
ענה רב: זה היה נס בתוך נס, הנס הראשון שהנחש בכלל הגיע אל הצב למטרה הזו, והנס הדני שנולד מההכלאה הזו משהו. ומעירה הגמרא שלמרות שזו פורענות, כי הערוד הוא חיה רעה שנושכת וממיתה. עדיין זהו נס כי מדובר על רשעים שמרביעים כלאים וזו טובה לעולם שהם נפגעים.
רבי עקיבא כשהיה מגיע לפסוק של הצב למינהו – היה אומר: "מה רבו מעשיך ה'" ומשבח את הקב"ה: "יש לך בריות שגדלות בים, ויש לך בריות שגדלות ביבשה. אלו שגדלות בים לא יכולות לחיות ביבשה וגם להיפך אלו שגדלות ביבשה אינם יכולות לגדול בים. אחרת ימותו.
יש בריות שגדלות באש כמו הסלמנדרא, יש כאלו שבאוויר וכל אחת מהבריות זקוקה לתנאי המחיה המדויקים שלה אחרת לא תוכל לשרוד – אכן "מה רבו מעשיך ה'".
מגיוון שדיברנו על תנאי מחיה שונים לחיות שונות מביאה הגמרא בריתא שאומרת שלכל בריה שיש ביבשה יש כדוגמתה גם בים, חוץ מהחולדה. רבי זירא מוצא לדבר רמז מהפסוק "האזינו כל יושבי חָלֶד" – כלומר שהארץ מכונה חלד-חולדה כי זהו המין היחיד שחי דוקא ביבשה בארץ ולא בים.
רב הונא בנו של רב יהושע העיר שהעלי החיים המכונים "ביברי" שמצויים באיזור העיר נָרַש – נחשבים כיצורי מים ולא יצורי יבשה.
מכיוון שהזכרנו את העיר נרש – מצטטת הגמרא כמה אמוראים שקיללו את העיר הזו מכיוון שיושבה היו רשעים. רב פפא קילל אות העיר שתהיה בשמתא-בנידוי, מהחלב עד העור והאליה, כלומר, כל אנשי העיר כל כל מרכיביהם – מקטן ועד גדול. ומסיים רב פפא בפסוק בירמיהו שמשמש כתוכחה שלו לתושבי נרש "ארץ ארץ ארץ שמעי דבר ה'" כביכול הפסוק מתיחס אליהם – לא אבה נרש שמוע דבר ה'.
רב גידל בשם רב מוסיף ללמד עד כמה אנשי נרש היו רשעים – אם נישק אותך אחד מבני העיר נרש – תספור את שינך אולי הוא גנב לך אחת מהן. ואם אחד מבני נהר פקוד התלווה אליך, כנראה שזה בגלל שהוא חומד את הבגד היפה שאתה לובש, ומחכה להזדמנות לגנוב ממך אותה. ואם בן פומפדיתא מתלווה אליך, שנה את מקום הלינה שלך ע"מ שלא ידע ויגנוב ממך דברים.
עד כאן החלק השני. נסכם.
למדנו שלא רק הצב מטמא אלא מינים נוספים שנתרבו ממנו בפסוק – והם הָעַרְוַָד, בן הנפילים והסלמנדרא .
רב הונא בן תורתא סיפר על הערוד שנושך וממית, וראה שנוצר מצב ונחש, ורבי שמעון החסיד לימד אותו שלמרות שהדבר נגד חוקי הטבע שיצא משהו מכזה זיווג בכל זאת הקב"ה עשה נס בתוך נס כדי להביא פורענות על הרשעים שמרביעים שני בעלי חיים כאלו באיסור.
רבי עקיבא היה משבח את הקב"ה על המגוון של בעלי החיים ושלכל אחד יש בדיוק את תנאי המחיה המדוייקים להם הוא צריך, במים בישבה באוויר או באש.
ראינו שלכל בריה שיש ביבשה יש כדוגמתה גם בים, חוץ מהחולדה. רבי זירא הביא לדבר רמז מפסוק.
והזכרונו את בעלי החיים שליד נרש שנישבים כיצורי מים, ועל כך שאנשי נרש היו רשעים, ולכן האמוראים קיללו אותם. בנוסף הזכרנו עוד כמה אנשים מכמה מרומות שיש להזהר מהם שלא יגנבו ממך דברים.
ועכשיו אנחנו עוברים לחלק השלישי – החלק השלישי מתחיל במשנה בתחתית עמוד א.
המשנה עוסקת בדיני טומאה שח אבר או בשר שנתלש מן הבהמה, אבל עדיין מחובר בחיבור כלשהו לבהמה. מחדשת המשנה שאם אותו איבר או בשר שנתלשו מהבהמה ועדיין תלויים ומחוברים לגוף הבהמה בחיבור קטן, אותו איבר או את אותו בשר, להיחשב כאוכל במידה שחשב להאכילם למשל לגוי, ולכן יקבלו טומאת אוכלים. על מנת לקבל את הטומאה אותו איבר או בשר חייבים להיות מוכשרים לטומאה ע"י כך שירטבו באחד משבעת המשקים שמכשירים לקבל טומאה.
אם הבהמה נשחטה לאחר מכן, לדעת רבי מאיר אין צורך שהאיבר או הבשר המדולדלים ירטבו מאחד משבעת המשקים, אלא דם השחיטה הוא זה שיכשיר אותם לקבל טומאה, לעומתו, רבי שמעון סובר שדם השחיטה איננו מכשיר אותם לקבל טומאה.
במידה והבהמה מתה ללא שחיטה כשרה, הבשר שהדלדל טהור, וצריך הכשר כדי להיטמא.
לעומת זאת, אם מה שהדלדל היה איבר שלם, יש לו טומאת איבר מן החי, אבל אין לו טומאה של נבלה.
רבי מאיר ורבי שמעון חלקו בשאלה מה יהיה דינו של הבשר המדולדל, לפי רבי מאיר צריך הכשר ולפי רבי שמעון, אפילו אם הוכשר לא יקבל טומאה.
על תחילת דברי המשנה שהבשר והאיבר המדולדלים יכולים לקבל טומאת אוכלים, מדייקת הגמרא, שמדובר דוקא בטומאת אוכלים שהיא טומאה קלה, אבל טומאת נבלה, כלומר טומאת איבר מן החי שמסוגלת לטמא אדם וכלים, אין להם.
אבל עדיין מסתפקת הגמרא באיזה אופן מדברת המשנה, מכיוון שאם המשנה מדברת על מצב שהאיבר והבשר המדולדלים יכולים להתרפא ולהתאחות בחזרה, אז אין סיבה לטמא אפילו טומאת אוכלים, מכיוון שהם יכולים לחזור ולהיות כחלק מגוף הבהמה, שאינו מטמא בחייה. ומצד שני, אם תגיד שאותו איבר או בשר מדולדלים אין להם פוטנציאל להתאחות עם גוף הבהמה, ממילא – למה טימאנו אותם רק בטומאת אוכלים, לכאורא זהו איבר מן החי שדינו שמטמא כנבלה.
עונה הגמרא – באמת מדובר במצב שאין לאותו איבר או בשר סיכוי להתאחות חזרה עם גוף הבהמה, והסיבה שבגללה טימאנו אותם רק בטומאת אוכלים ולא בטומאת נבלה, היא בגלל גזירת הכתוב.
כתוב בפסוק של נבלה :"וכי יפול מנבלתם", כלומר, רק בשר שנפל לגמרי מן הבהמה יטמא בטומאת נבלה, אבל אם עדיין יש חיבור אפילו קלוש, טומאת הנבלה לא תחול על אותו בשר.
על כל פנים, טומאת אוכלים כן תחול עליהם.
הגמרא מביאה ראיה לעינייננו מדין אחר, את הראיה מביא רב חייא בר אשי משמו של שמואל: במידה וישנן תאנים שעדיין מחוברות לעץ, אבל אותן תאנים התייבשו, ההלכה היא, סובר שמואל, שמצד אחד, אותן תאנים יטמאו טומאת אוכלים כי אמנם התאנים עדיין מחוברות לעץ, אבל בגלל שהן לא מחוברות כראוי, ממילא הן נחשבות כתלושות ולכן יוכלו להיטמא.
מצד שני, מי שיתלוש את אותן התאנים מן העץ בשבת בשוגג, יתחייב חטאת. כי לעניין שבת אותן תאנים נחשבות כמחוברות. הדין הזה דומה מאוד לעיקרון של המשנה שלנו, שהחשיבה א האיבר המדולדל כאילו הוא תלוש לעניין טומאת אוכלים, למרות שלעניין טומאת איבר מן החי הוא נחשב מחובר, ולא מטמא בטומאת נבלה.
נסיון נוסף לסייע לדברי שמואל, מברייתא עם עיקרון דומה.
הברייתא מדברת על כרוב ודלעת שהתיבשו שעדיין מחוברים לקרקע. הדין הוא שהם אינם מטמאים טומאת אוכלים מכיון שהם מיובשים ולא ראויים לאכילה. במידה וקצץ אותם מהקרקע, הדין הוא שהם מטמאים טומאת אוכלים ומסביר רבי יצחק, שמדובר שהוא קצץ אותם בעודם לחים, אבל על מנת להשתמש בהם לצורך אחר מאכילה, למשל – ליבש את הדלעת ולעשות ממנה כלי, או ליבש את הכרוב, ולהשתמש ממנו להסקה.
החידוש הוא שלמרות שאין כוונה לאכול את הדלעת או את הכרוב האלו, אלא לייבש אותם ולהשתמש בהם לצרכים אחרים, עדיים כל עוד והם לחים, הם עדיין יחשבו כאוכל, ולכן יקבלו טומאת אוכלים.
מדייקת הגמרא שהברייתא דיברה דוקא על כרוב ודלעת, שברגע שהם מיובשים הם כבר לא ראויים לאכילה, ולכן אין להם תורת אוכל. אבל ירקות או פירות אחרים, שכן ראויים לאכילה כאשר הם מיובשים, דינם לכאורא שיטמאו טומאת אוכלים גם אחרי שהתייבשו אפילו אם הם מחוברים לקרקע.
מנסה הגמרא להבין על איזה מקרה דיברה הברייתא שבו דוקא כרוב ודלעת לא מקבלים טומאת אוכלים, אבל שאר פירות כן יקבלו טומאת אוכלים אחרי שהתייבשו, אפילו כשהם עדיין מחוברים לקרקע .
אם מדובר שהפירות עצמם יבשו, וגם העוקצים שלהם יבשים, אז פשוט שהם יקבלו טומאת אוכלים כי הם נחשבים כתלושים ואין פה שום חידוש, אלא החידוש הוא שהברייתא מדברת על מקרה שבו אמנם הפירות יבשים, אבל העוקצים שלהם עדיין לחים. ואז למרות שלעניין שבת קציצה של כזה פרי תחשב כקוצר בשבת לכל דבר ועניין, כלומר, שהפרי נחשב כמחובר, אבל לעניין טומאת האוכלים יחשב הפרי כתלוש. אז הנה ראיה לדברי שמואל שתאנים שהתייבשו בעודם על העץ, מטמאות טומאת אוכלים, למרות שמי שיתלוש מהם בשבת יתחייב בחטאת.
הגמרא לא מקבלת את הדברים, יתכן שהברייתא דיברה באופן שהכל התייבש, גם הפרי וגם העוקץ. והרי שאלנו, הרי זהו דבר פשוט – מה החידוש? החידוש הוא בחלק השני של הברייתא, שאם קצץ אתה הכרוב והדלעת על מנת ליבשם, למרות שאין בכוונתו לאכול אותם, אלא להשתמש בהם ככלים, אף על פי כן הם מטמאים בטומאת אוכלים. ולכן המסקנה- אין ראיה מהברייתא של הכרוב והדלעת לשיטת שמואל.
לסיום – מקשה הגמרא קושיא מברייתא שבה כתוב שעץ שנשבר בו ענף ונתלש ממנו ועל אותו ענף יש פירות, אותם הפירות נחשבים כתלושים לכל הדינים, מכיוון שהם לא מחוברים בשום דרך לעץ.
אבל אם פירות בעודם מחוברים על העץ התייבשו הם נחשבים כמחוברים. ניתן להסיק מדברי המשנה, שכמו שכשדיברת על הפירות התלושים אמרת שהם נחשבים לתלושים לכל דבר ועניין ובכל מצב, כך כשדיברת על פירות מחוברים, הם יחשבו כמחוברים לכל דבר ועניין. אבל לפי דברך, שמואל, במידה והפירות התייבשו בעודם על האילן, בעניין טומאה הם נחשבים כמנותקים, וזה סותר את דברי הברייתא.
עונה הגמרא, כל דבר כעניינו. ולא בהכרח הדינים שח הרישא ושל הסיפא שווים. ובאמת, לעניין טומאת אוכלים, יחשבו הפירות היבשים שמחוברים לאילן כאילו הם מחוברים, וממילא אין סתירה לדברי שמואל.
עד כאן החלק השלישי והאחרון.
נסכם בקיצור את מה שלמדנו היום.
בחלק הראשון – הגמרא התלבטה – האם עכבר הים יטמא – ולמדנו מהדרשה שעכבר יבשתי מטמא במותו. בנוסף לימדה הגמרא עכבר יבשתי שירד לים ממשיך לטמא כמו ביבשה.
בנוסף למדה הגמרא שהמילה "בשרץ" מרבה לטומאה גם עכבר שחציו בשר וחציו עפר.
בחלק השני למדנו שלא רק הצב מטמא אלא מינים נוספים שנתרבו ממנו בפסוק – הָעַרְוַָד, בן הנפילים והסלמנדרא .
רב הונא בן תורתא סיפר על הערוד שנושך וממית, ושנוצר מצב ונחש.
רבי שמעון החסיד לימד אותו שלמרות שהדבר נגד חוקי הטבע שיצא משהו מכזה זיווג בכל זאת הקב"ה עשה נס בתוך נס כדי להביא פורענות על הרשעים שמרביעים שני בעלי חיים כאלו באיסור.
רבי עקיבא היה משבח את הקב"ה על המגוון של בעלי החיים ושלכל אחד יש בדיוק את תנאי המחיה המדוייקים להם הוא צריך, במים בישבה באוויר או באש.
למדנן שלכל בריה שיש ביבשה יש כדוגמתה גם בים, חוץ מהחולדה. רבי זירא הביא לדבר רמז מפסוק.
והזכרנו את בעלי החיים שליד נרש שנחשבים כיצורי מים, ועל כך שאנשי נרש היו רשעים, ולכן האמוראים קיללו אותם. בנוסף הזכרנו עוד כמה אנשים מכמה מקומות שיש להזהר מהם שלא יגנבו ממך דברים.
ובחלק השלישי למדנו במשנה שאיבר ובשר שמדולדלים בבהמה מטמאים טומאת אוכלים. אבל אינם מטמאים טומאת נבלה. הסיבה לדבר היא גזירת הכתוב שטומאת נבלת מטמאה רק כאשר האיבר או הבשר מנותקים לגמרי.
למדנו את דינו של שמואל, שתאנים שיבשו בעודן מחוברות על העץ, מצד אחד יחשבו כמנותקות, ולכן יטמאו טומאת אוכלים, מצד שני יחשבו כמחוברות נפקא מינה להלכות קוצר בשבת. הדין של שמואל מקבל סיוע ממשנתנו, שמחשיבה איבר מדולדל כתלוש לעניין טומאת אוכלים אבל מחובל לעניין טומאת נבלה.
נסיון של הגמרא לסייע לדברי ששמואל מהברייתא של הכרוב והדלעת לא צלח. וגם הקושיא שהקשינו על שמואל מברייתא נדחתה.
עד כאן להיום.
כל טוב.
