להורדת חוברת של סיכומי הדף היומי בכתב על מסכת חולין לחץ כאן
להורדת תמלול מלא של השיעורים המוקלטים ליחצו כאן
(קכח: 4- עד קכט: סוף פרק העור והרוטב)
חלק א – חותך כזית בשר מאבר מן החי – טמא טומאת אוכלים
כלומר, כאמור: הבשר עצמו לא אב הטומאה (אין לו טומאת איבר מן החי),
אבל, ברייתא: הוא מקבל טומאת אוכלים, ולכן נטמא מהמגע שהיה לו עם שאר האיבר,
(בתנאי שחשב להאכיל את האיבר לגוי לפני שתלש את הבשר).
שאלות:
1. רב אסי: הרי זו טומאת בית הסתרים?
ר' אבא בר ממל – הברייתא כר"מ, שטומאת בית הסתרים מטמאת.
2. רב אסי: והרי צריך הכשר?
רבא – נעמיד שהאיבר אכן הוכשר לפני שהבשר נתלש.
רבה בר רב חנן – לא צריך הכשר! (ואולי כך סובר ר' אבא בר ממל)
דבר שטימא טומאה חמורה (איבר מן החי), לא צריך הכשר לטמא טומאה קלה (ט' אוכלין).
אך רבא : כשטימא טומאה חמורה – זה היה כ"מעשה עץ" (=איבר, לא אוכל),
ואילו כשנתלש זה בתורה אוכל, וזה נחשב דבר חדש, ולכן כן צריך הכשר.
(קכט. רבע)
חלק ב – אגב רבא, עוד מקרים עם סברת "מעשה עץ"
חמישה מקרים שמתרצים אותם בעזרת הסברא של רבא (מעשה עץ).
A. מקרים שבהם לכאורה יש אוכל טומאה חמורה,
ולכאורה זה לא ייתכן, כי רי"ש אמר שלאוכל אין טומאה חמורה (מלבד נבלה) ונאלץ לומר שהטומאה היא רק מדרבנן,
ובכל המקרים מתרצים: הטומאה היא דאורייתא, אלא שזה לא נחשב אוכל אלא עץ.
1. אביי – שאור שהפך לכיסא מקבל טומאת מושב של זב ונהיה אב הטומאה.
2. אביי – תקרובת ע"ז נהיית אב הטומאה ומטמאת באוהל, אפילו כשמדובר באוכל.
3. אביי – בצק שסתם סדק של סיר נחשב חלק מהסיר ומקבל איתו טומאה ממת ונהיה אב הטואמה.
4. רב מתנה – שיבולים עם זרעים ששם על הגג כסכך – נהיים אב הטומאה בבית.
ועונה הגמרא: זה לא נחשב אוכל עם טומאה חמורה, זה סתם "עץ".
B. עוד מקרה עם קושיה קצת דומה:
חלב שסביב הכליה נחשב אב הטומאה (נבלה) כי הוא שומר.
אז למה בכל זאת הוא צריך הכשר? הרי יש לו טומאה חמורה?
ועונה הגמרא כנ"ל: כי כשהיה נבלה זה לא נחשב אוכל, אלא עץ, ואילו עכשיו נחשב אוכל, ולכן צריך הכשר (כמו בחתיכת הבשר של אבר מן החי לפי רבא).
(קכט. 10-)
חלק ג – סוף המשנה: "ור' שמעון מטהר"
נזכיר שבמשנה יש 3 חלקים:
א. איבר המדולדל בבהמה חיה:
מצד אחד נחשב תלוש – ומטמא טומאת אוכלין
מצד שני נחשב מחובר – ולא מטמא כנבלה/אבר מן החי.
ב. נשחטה הבהמה –
שחיטה לא עושה ניפול, לכן מהתורה האיבר נחשב כנשחט ומותר באכילה (מדרבנן אסור),
לא טמא, ומקבל טומאת אוכלין.
ואיך מוכשר לקבל טומאה? ר"מ – הוכשר בדמיה, ר"ש – לא הוכשר (אלא צריך משקה).
ג. מתה הבהמה –
מיתה עושה ניפול, האיבר מטמא ואסור כאבר מן החי + מקבל טומאת אוכלין (וצריך הכשר).
ואילו בשר המדולדל טהור (כי בשר מן החי לא טמא כאיבר מן החי).
ור"ש מטהר .
למה מתייחס ר"ש?
לסיפא – לא ייתכן , הרי ברור שהאיבר הוא או נבלה (אם מיתה לא עושה ניפול), או איבר מן החי (אם מיתה עושה ניפול).
A. אלא לרישא (איבר מדולדל של בהמה חיה) – לת"ק מקבלת טומאה, לר"ש לא מקבל.
למה?
1. רב אסי – רי"ח: "מכל האוכל אשר יאכל" – רק אוכל שניתן להאכיל לאחרים מקבל טומאה,
אך אוכל אסור (איבר מן החי) – לא מקבל.
2. אך ר' זירא: לא צריך את המקור הזה, אלא: כל עוד הוא מחובר לבהמה, הוא פשוט עדיין נחשב חלק ממנה – "הואיל ומעורה מעורה" (כמו דעת ר"י לגבי ענף שנתלש שראינו אתמול).
אלא אומר רב אסי – אכן רי"ח אמר את המקור הנ"ל על חלק אחר של המשנה:
1. על האמצע – איבר מדולדל של בהמה שנשחטה:
ר"ש אמר שלא הוכשרו בדמיה.
אתמול ראינו 6 הסברים לזה, אולי רי"ח הוסיף הסבר 7:
שזה לא בעיה בהכשר, אלא פשוט האיבר לא יכול לקבל טומאה כלל, כי הוא אסור כאיבר מן החי) (זה בהנחה שרי"ח חולק על מה שהנחנו עד כה (עד.), ואומר ששחיטה עושה ניפול והאיבר אסור באכילה מהתורה).
דחיית ר' זירא : הרי יש שש אפשרויות אחרות להסביר את ר"ש באמצע.
(ושם הבנו שרי"ח סובר כהסבר של אביי (ההסבר השני)).
2. אלא אומר רב אסי: צודק, רי"ח על הסיפא, וגם את ר"ש צריך להבין על הסיפא:
B. אלא לפי רי"ח כנראה שר"ש התייחס לסיפא, לגבי הבשר:
כזכור:
איבר המדולדל טמא,
בשר המדולדל טהור מאיבר מן החי, אך מקבל טומאת אוכלין וצריך הכשר,
ועל זה אומר ר"ש שהבשר לא מקבל טומאה,
ועל זה אמר רי"ח – שזה כי אמנם הוא לא מטמא כאיבר מן החי, אך הוא עדיין אסור באכילה (בשר מן החי), וכיוון א"א להאכילו לאחרים – הוא לא מקבל טומאת אוכלין.
(קכט: במשנה)
חלק ד – איבר מדולדל באדם
משנה:
[מבוא:
מת – כזית בשר – מטמא במגע משא ואוהל, עצם כשעורה – מטמא במגע ומשא אך לא באוהל, רוב בניין של העצמות – מטמאים גם באוהל. איבר מן המת – מח' להלן אם זה כמו כזית בשר.
איבר מן החי – מטמא כמת. בשר מן החי – מח' בעדויות: ר"מ מטהר, ר"א מטמא].
איבר/בשר מדולדל – טהור (כמו איבר מדולדל של בהמה)
מת האדם – מיתה עושה ניפול ונחשב כאילו נפל לפני המיתה, לכן:
הבשר טהור (כבשר מן החי לר"מ),
האיבר טמא (כאיבר מן החי (אך לא כמת))
ור"ש מטהר .
ב. לר"מ – מת האדם, האיבר כאבר מן המת ולא כאיבר מן החי
מה ההבדל?
1. כזית בשר שפרש:
מאיבר מן המת – טמא,
מאיבר מן החי – ר"א – טמאים, ר' נחוניא בן הקנה ור' יהושע – טהור.
2. עצם כשעורה שפרש:
מאיבר מן המת – טמא,
מאיבר מן החי: ר' נחוניא בן הקנה – טמא, ר"א ור' יהושע – טהור
א. למה ר"ש מתחייחס?
לסיפא – לא ייתכן,
אם מיתה עושה ניפול – זה איבר מן החי ומטמא.
ואם מיתה לא עושה ניפול – זה איבר מן המת ומטמא.
A. לדין של איבר מן המת:
שת"ק מניח שהוא טמא כמו כזית בשר (ומטמא גם באוהל),
דף קכחור"ש אומר שטהור (בהנחה שאין כזית בשר, אחרת ממילא מטמא)
וזה במחלוקת בברייתא:
ר"א – איבר מן המת לא מטמא ( – וכך סובר ר"ש)
ר' יהושע – מטמא (קל וחומר מאיבר מן החי) ( – וכך סובר ר"מ)
B. (לאור דברי הגמרא בסעיף ב): לעצם כשעורה וכזית בשר שפרשו מאיבר מן החי:
ר"מ – אחד מהם טמא (כר' נחוניא בן הקנה או כר"א),
ר"ש – שניהם טהורים (כר' יהושע)
ואילו איבר מן המת טמא גם לר"מ וגם לר"ש – כר' יהושע.
הדרן עלך העור והרוטב.
