סיכום הדף יומי, גמרא חולין יד
(יג: במשנה – טו. באמצע)
חלק א – שחיטה בלילה – כשרה
משנתנו – בדיעבד (כשאיו אבוקה, כמו סומא),
ברייתא – לכתחילה (כשיש אבוקה (כמו יום)).
חלק ב – שחיטה בשבת (ודיני מוקצה)
אע"פ שמתחייב בנפשו – שחיטתו כשרה,
רב – אסורה באכילה בשבת, וכר' יהודה.
איזה ר' יהודה?
א. מצד מוקצה
[באופן כללי יש מחלוקת בשבת שר"י אוסר מוקצה ור"ש מקל. כאן אנו עוברים ומחפשים בדיוק לאיזה סוג מוקצה זה שייך].
A. ר' אבא – ר"י שדורש הכנה
ולכן אוסר האכלת נבילה לכלבים, שלא הוכנה מאתמול (ורבנן (ר"ש) מתירים)
[דחייה ומו"מ –
אביי – בנבילה – הוכנה כבר לאדם ורוצים להעביר לכלבים – אסור, אצלנו – גם בחייה הוכנה לאדם – מותר (וראיה שבחייה לאכילה – שהרי ר"י מתיר שחיטה ביו"ט).
[כרגע מתעלמים ממוצקה מחמת איסור, אלא רק עוסקים בבעיית ההכנה, והאיסור הוא חיצוני].
ר' אבא – בחייה עומדת או לגדל או לשחיטה – ביו"ט מתברר למפרע שהתכוון לשוחטה – מותר, אך בשבת שוודאי לא התכוון – עומדת לגדל ואסור.
דחייה – לר"י אין ברירה, ממילא ודאי עומדת לאכילה תמיד – גם בשבת.
[יד. 5- עד יד: רבע עליון – מניין שאין לר"י ברירה – נראה בסוף].
B. רב יוסף – ר"י לגבי שברי כלים
כדי שיותרו צריך שעדיין ישמשו ל: ת"ק – מלאכה, ר"י – מעין מלאתכן הראשונה, שהרי לזה הוכנו.
מכאן לגבי בהמות – שצריך הכנה מאוד מוגדרת – לאכילה עכשיו, ולכן אפילו שעומדת לאכילה לאחר זמן, זה לא מספיק.
דחייה – ר"י שם אוסר לא כי צריך הכנה מוגדרת, אלא משום נולד,
ואילו בהמה שנשחטה – אינה נולד.
(שהרי עמדה לאכילה ועדיין עומדת לאכילה, וזה כ"אוכלא דאיפרת" – אוכל שהשתנה צורתו – כמו שמתיר (משנה שבת קמג:) (מבחינת דיני נולד) משקים שזבו מהפירות (אמנם יש גזירה אחרת שמא יסחוט שת"ק תמיד אוסר ור"י רק בעומדים לסחיטה).
(יד: רבע תחתון)
ב. שמא ישחט בשבת
כמו שבמשקים שזבו, אומר שמואל שר"י מודה בענבים וזיתים שכיוון שכולם סוחטים – גוזרים שמא יסחט גם אם לא התכוון, גם בבהמה יש לגזור שמא ישחט.
דחייה – רב חולק על שמואל וסובר שר"י לא גזר בזיתים וענבים (והרי אנו באים לפרש את דברי רב).
(יד: 6-)
ג. רב ששת בר"א – משום מוקצה – שהרי הסיח דעתו מלאוכלם.
במקור – מוקצה מחמת מיאוס בנר חרס משומש.
ומניין שאוסר לא רק במוקצה מחמת מיאוס, ולא מחמת איסור?
דתניא – שאוסר גם נר מתכת שהודלק בכניסת שבת.
דחייה – אולי אוסר רק כשדחאו בידיים (מתכת) או מאוס (מסיח דעתו לגמרי), אך לא מחמת איסור עצמאי (בהמה).
ד. משום מעשה שבת
שר"י אוסר לשוחט – במזיד לעולם, בשוגג לשבת, ולאחרים לשבת.
מחר נפרט בזה יותר.
[מקור לזה שאין לר"י דין ברירה
1. שלר"י לא יכול לשתות ולהפריש למפרע. דחייה – שם זה מחשש שהיין יישפך.
2. שלר"י לא יכול לעשות עירוב תחומין לשני כיוונים שונים (לפי הכיוון ממנו יגיע החכם).]
דף יד
(יג: במשנה – טו. באמצע)
חלק א – שחיטה בלילה – כשרה
משנתנו – בדיעבד (כשאיו אבוקה, כמו סומא),
ברייתא – לכתחילה (כשיש אבוקה (כמו יום)).
חלק ב – שחיטה בשבת (ודיני מוקצה)
אע"פ שמתחייב בנפשו – שחיטתו כשרה,
רב – אסורה באכילה בשבת, וכר' יהודה.
איזה ר' יהודה?
א. מצד מוקצה
[באופן כללי יש מחלוקת בשבת שר"י אוסר מוקצה ור"ש מקל. כאן אנו עוברים ומחפשים בדיוק לאיזה סוג מוקצה זה שייך].
A. ר' אבא – ר"י שדורש הכנה
ולכן אוסר האכלת נבילה לכלבים, שלא הוכנה מאתמול (ורבנן (ר"ש) מתירים)
[דחייה ומו"מ –
אביי – בנבילה – הוכנה כבר לאדם ורוצים להעביר לכלבים – אסור, אצלנו – גם בחייה הוכנה לאדם – מותר (וראיה שבחייה לאכילה – שהרי ר"י מתיר שחיטה ביו"ט).
[כרגע מתעלמים ממוצקה מחמת איסור, אלא רק עוסקים בבעיית ההכנה, והאיסור הוא חיצוני].
ר' אבא – בחייה עומדת או לגדל או לשחיטה – ביו"ט מתברר למפרע שהתכוון לשוחטה – מותר, אך בשבת שוודאי לא התכוון – עומדת לגדל ואסור.
דחייה – לר"י אין ברירה, ממילא ודאי עומדת לאכילה תמיד – גם בשבת.
[יד. 5- עד יד: רבע עליון – מניין שאין לר"י ברירה – נראה בסוף].
B. רב יוסף – ר"י לגבי שברי כלים
כדי שיותרו צריך שעדיין ישמשו ל: ת"ק – מלאכה, ר"י – מעין מלאתכן הראשונה, שהרי לזה הוכנו.
מכאן לגבי בהמות – שצריך הכנה מאוד מוגדרת – לאכילה עכשיו, ולכן אפילו שעומדת לאכילה לאחר זמן, זה לא מספיק.
דחייה – ר"י שם אוסר לא כי צריך הכנה מוגדרת, אלא משום נולד,
ואילו בהמה שנשחטה – אינה נולד.
(שהרי עמדה לאכילה ועדיין עומדת לאכילה, וזה כ"אוכלא דאיפרת" – אוכל שהשתנה צורתו – כמו שמתיר (משנה שבת קמג:) (מבחינת דיני נולד) משקים שזבו מהפירות (אמנם יש גזירה אחרת שמא יסחוט שת"ק תמיד אוסר ור"י רק בעומדים לסחיטה).
(יד: רבע תחתון)
ב. שמא ישחט בשבת
כמו שבמשקים שזבו, אומר שמואל שר"י מודה בענבים וזיתים שכיוון שכולם סוחטים – גוזרים שמא יסחט גם אם לא התכוון, גם בבהמה יש לגזור שמא ישחט.
דחייה – רב חולק על שמואל וסובר שר"י לא גזר בזיתים וענבים (והרי אנו באים לפרש את דברי רב).
(יד: 6-)
ג. רב ששת בר"א – משום מוקצה – שהרי הסיח דעתו מלאוכלם.
במקור – מוקצה מחמת מיאוס בנר חרס משומש.
ומניין שאוסר לא רק במוקצה מחמת מיאוס, ולא מחמת איסור?
דתניא – שאוסר גם נר מתכת שהודלק בכניסת שבת.
דחייה – אולי אוסר רק כשדחאו בידיים (מתכת) או מאוס (מסיח דעתו לגמרי), אך לא מחמת איסור עצמאי (בהמה).
ד. משום מעשה שבת
שר"י אוסר לשוחט – במזיד לעולם, בשוגג לשבת, ולאחרים לשבת.
מחר נפרט בזה יותר.
[ה. מקור לזה שאין לר"י דין ברירה
1. שלר"י לא יכול לשתות ולהפריש למפרע. דחייה – שם זה מחשש שהיין יישפך.
2. שלר"י לא יכול לעשות עירוב תחומין לשני כיוונים שונים (לפי הכיוון ממנו יגיע החכם).]
תגובה אחת
ממוצקה צ"ל ממוקצה, מלאתכן צ"ל מלאכתן