(מג. 1+ עד מד. באמצע)
א. שמונה הטרפות
אתמול הזכרנו שיש 8 טרפות "אבות", וחתם 18 "תולדות". כעת נפרט את 8 האבות "דן חנק נפש":
עולא:
- דרוסה – חיה או עוף דורס נעצו בה את הציפורניים
- נקובה – איברים מסוימים נקבו בה בנקב מפולש, אפילו כשהוא קטן מאוד
- חסרה – שנולדה ללא איברים מסוימים
- נטולה – נטלו ממנה איברים מסוימים
- קרועה – שנקרעו חלקים מסוימים מגופה
- נפולה – שנפלה והתרסקו איבריה
- פסוקה – שאיברים מסוימים נחתכו לרחבם
- שבורה – שעצמות מסויימות נשברו.
לקותא (מוגלה) בכליא:
רכיש בר פפא – גם טריפה,
עולא – לא טריפה.
ב. טריפות של נקב:
במשנה יש 9 נקבים: הוושט, קרום המוח, הלב, הריאה, הקבה, המרה, המעיים (דקים), הכרס, ההמסס ובית הכוסות.
חייא בר רבא: יש 8.
כי ניקב כיס המרה זו מחלוקת:
המשנה כר' יוסי בר"י – טריפה,
רבנן בברייתא – לא טריפה.
רי"צ בר' יוסף –ר' יוחנן:
- הלכה כר' יוסי בר"י – שזה טריפה.
- רבנן רצו להוכיח שאינו טריפה מכך שאיוב אומר "ישפוך לארץ מררתי" והוא עדיין חי! (סובר שטריפה אמורה למות).
אך ר' יוסי בר"י דוחה: שם זה היה נס.
(מג. באמצע)
ג. אגב – עוד מימרות של רי"צ בר' יוסף – ר' יוחנן:
- ניטל הכבד, אם נשאר אינו טריפה. כמה? מחלוקת תנאים (גמרא מו.):
במשנתנו – מספיק משהו
במשנה בנד. – צריך כזית, וכן פסק רי"צ בר' יוסף – ר' יוחנן.
וקשה: הרי ר' יוחנן – הלכה כסתם משנה, ושתי המשניות הן סתם, אז למה פסק כמשנה השנייה?[1]
תשובה: זו מחלוקת אמוראים:
יש אומרים שלרי"ח – הלכה כסתם משנה, ואז אכן יישאר בספק, כי שתי המשניות הן סתם.
רי"צ בר' יוסף – ר' יוחנן – אין כלל שהלכה כסתם, ולכן רי"ח חופשי לפסוק כמשנה השנייה.
- רי"צ בר' יוסף – ר' יוחנן: מצבים של נקב מטריף שבכל זאת אינו טריפה:
- מרה שניקבה וכבד סותמה – כשר.
- ניקב הקורקבן בשכבה החיצונית או הפנימית (ולא בשניהם) – כשר.
- רבה – דין דומה: ניקב הוושט רק בשכבה הפנימית או החיצונית – כשר.
איבעיא להו: ניקב הפנימי והחיצוני אבל לא זה מול זה?
- מר זוטרא-רב פפא: בוושט כשר, בקורקבן טריפה.
סברא: בוושט המזון זורם ולא יוצא מהחור, בקורקבן המזון מצטבר ויכול לעבור מהחור הפנימי דרך השכבות ואז לחיצוני.
- מקשה רב אשי: להפך: בוושט טרף, בקורקבן כשר. (ובעצם זה מה שגם מר זוטרא-רב פפא אמר).
סברא: הוושט זזה עם הקנה, ולכן לפעמים החורים יהיו זה מול זה כמו נקב מפולש, בקורקבן אין תזוזה ולכן אינו מפולש.
(מג. 3-)
ד. אגב – עוד מימרות של רבה
- אם עלה קרום על הנקב – זה לא עוזר ועדיין טריפה.
אמר על וושט, אבל הוא הדין בשאר הנקבים.
שתי סברות ברש"י: 1. כי זה לא סתימה שתחזיק מעמד. 2. כי כבר היה טריפה ולא יכול להשתנות.
- בדיקת וושט ספק דרוסה
(גמרא נג: – אם נכנס אריה לעדר פרות, חוששים שדרס אחת, וכששוחטים צריכים לבדוק את הבשר אם יש אדום, ובקנה וושט צריכים לבדוק אותם עצמם לראות אם יש נקודה אדומה).
ועל זה אומר רבה: בבדיקת הוושט צריכים לבדוק מבפנים (לבן), בחוץ ממילא אדום ולא ניתן להבחין.
ומסופר שרבה בדק מבחוץ ושאל אותו אביי על זה, ובאמת רק התכוון לבחון את אביי.
(מג: 7+)
אגב ספק דרוסה, הרחבה לגבי ספקות:
ה. האם חוששים לספק טריפה?
- ספק דרוסה (נג.) –
רב – לא חוששים, כי יש לבהמה חזקת כשרות.
שמואל – חוששים כנ"ל, כי חזקת הכשרות הורעה.
- ספק ניקב על ידי קוץ: עולא – לא חוששים.
בהמה שאכלה קוץ, ושחטו ורואים את הקוץ תקוע בוושט – כשרה, ולא חוששים שהקוץ ניקב גם בצד החיצוני (ולא צריכים לבדוק כלל (רש"י, בפירוש השני).
ההוא מרבנן אמר שהכוונה שרק נמצא הקוץ אבל לא תחוב, אבל רב כהנא אמר שזה אפילו אם תחוב (אם לא תחוב ברור שכשר, הרי כל הבהמות אוכלות קוצים, אז מה? נאסור את כל הבהמות?)
קושיות על עולא:
קושיות מדיני טריפות:
- למה בספק דרוסה חוששים ובספק ניקב לא?
תשובה: אכן אין הבדל, ועולא סובר כרב, וגם שם וגם כאן לא חוששים כי יש חזקת כשרות.
- שחט בסכין ואחר כך בדק והיתה פגומה – חוששים שנפגמה לפני כן והשחיטה פסולה.
תשובה: שם יש ריעותא בחזקת הסכין (כעת היא פגומה). אצלנו אין.
קושיות מתחומים אחרים:
- אכל אחת משתי חתיכות של חלב ושל שומן – חוששים ומביא אשם תלוי.
תשובה: שם אחת מהן ודאי איסור, כאן אין ודאי איסור.
- בספק טומאה ברשות היחיד חוששים ומטמאים?
תשובה: שם זה הלמ"ס (הראיה שבספק טומאה ברשות הרבים טהור).
(מג: באמצע)
ו. נקב ושחיטה ב"תורבץ הוושט"
הקדמה: אפשר לחלק את הוושט לארבעה אזורים:
- מבלעתא – הכי קרוב לפה (ברוחב קטן מגרגיר שעורה),
- אזור קשה שאם חותכים מתרחב,
- אזור קצת פחות קשה שאם חותכים נשאר כפי שהוא
- רוב הוושט אזור רך שאם חותכים מתכווץ.
"תורבץ הוושט" – חצר הוושט. איפה זה?
יונה – רק אזור 1.
שמואל – אזור 2 + 1.
רב מרי – אזור 3 + 2+ 1.
נקב ב"תורבץ הוושט" –
רב – פוסל במשהו, שמואל – רק בנחתך רובו.
למה?
- שיטה ראשונה (רב יהודה) –
המחלוקת היא לגבי מיקום השחיטה:
רב – התורבץ הוא חלק מהוושט (מקום שחיטה), ולכן כמו בשאר הוושט – נקב פוסל במשהו.
שמואל – התורבץ אינו מקום שחיטה, ולכן פוסל רק בנחתך רובו.
קשה מסיפור: שור של בני רב עוקבא, שהתחילו את השחיטה בתורבץ ואת הרוב עשו בוושט, ורבא החמיר והטריף.
למה? הרי לכאורה זה כשר לפי כולם:
לרב זה מקום שחיטה וכשר,
לשמואל זה לא מקום שחיטה, אבל כיוון חתכו שם רק משהו – לא פוסל.
אלא לכאורה רק לקח שתי חומרות סותרות:
מצד אחד כשמואל – שזה לא מקום שחיטה,
ומצד שני כרב – שגם משהו פוסל.
והרי העושה כחומרי בית הלל וכחומרי בית שמאי – "הכסיל בחושך הולך", ואכן רבי אבא פסק שעל רבא לשלם את דמי השור!
- שיטה שנייה (רב טבות על פי רמי בר יחזקאל):
לפי כולם התורבץ אינו מקום שחיטה.
אלא שלשמואל – זה כלל לא נחשב וושט, ולכן פוסל רק בנחתך רובו,
לפי רב זה כן וושט, אלא שלא שוחטים שם, וכיוון שזה וושט זה פוסל במשהו.
ואז הסיפור מובן – רבא פוסק כרב, ולכן זה לא במקום שחיטה ופוסל במשהו.
[1] השאלה קצת תמוהה. אם שתי המשניות הן סתם, אז למה רי"ח לא יכול לפסוק כמו מי שהוא רוצה? למה זה חייב להישאר בספק?
תגובה אחת
וחתם צ"ל ותחתם,