(מד. באמצע עד מה. 1+)
א. מקום שחיטה
בדף הקודם ראינו שלרב יש אזור שנקרא וושט אך בכל זאת אינו "מקום שחיטה". זה מוביל לדיון – מהו מקום השחיטה בוושט?
רב נחמן –
למעלה – עד מקום תפיסת יד,
למטה – עד שהדופן הפנימית של הוושט נהיית שעירה (שאז זה כבר כרס ולא וושט).
וקשה – הרי רב, לגבי טריפות, אמר שגם יותר מזה נחשב כרס: טפח הסמוך לכרס נחשב כרס הפנימי (ונקב במשהו פוסל, בניגוד לשאר הכרס שצריך נקרע רובו).
תשובות:
- משנים את גרסת רב – הוא אמר שטפח כרס הסמוך לוושט נחשב כרס פנימי (ונקב במשהו פוסל), אבל הוושט אכן נחשבת וושט עד השערות.
- באמת מה שקובע זה השערות. פשוט בשור זה יוצא טפח.
(מד. שליש תחתון)
אגב הדיון בדף הקודם בתורבץ הוושט
ב. וושט שניתק ממקומו
ר"נ – שמואל: תורבץ הוושט שניתק כולו מהלחי (לסת) – כשר.
[מנסים להביא לו חיזוק מהמשנה (נד.) – ניטל לחי התחתון כשר,
אך את זה ניתן לדחות שהכוונה שרק עצם הלסת נעקרה, אך הסימנים עם הבשר שלמעלה נשארו במקום].
מקשה רב פפא – והרי אם הסימנים נעקרו ממקומם זה טריפה?
תשובה: שמואל הכשיר כשרק הרוב ניטל, אבל חלק קטן עדיין מחובר ללסת.
אך עדיין קשה – הרי שמואל אמר שסימנים שנדלדלו ברובן – טריפה.
תשובה:
אם אקפל אקפולי – כשר (שמה שניתק זה במקום אחד ומה שמחובר זה במקום אחד), כי ניתק בעדינות, ויוכל להבריא.
אם אפרק אפרוקי – טריפה (שהתנתק בכמה מקומות) – כי כנראה נתלש בכוח, ולא יוכל להבריא.
(מד. 2-)
חזרה לטריפות במשנה. עד עכשיו עסקנו בטריפה הראשונה – נקובת הוושט. עכשיו עוברים לטריפה השנייה לגבי הקנהב:
ג. פסוקת הגרגרת (נחתך הקנה לרוחבו)
מה השיעור: בוושט – כלשהו, בקנה – רובו.
- וכמה זה רובה? הדופן של החלק הקדמי של החלל עבה יותר, ויש שתי דעות מה רב אמר:
רוב עוביה – זה חתך פחות עמוק בחלל עצמו – מחמיר.
רוב חללה – חתך יותר עמוק, כי החתך צריך להגיע לאמצע החלל – קולא.
- סיפור על זה:
הביאו פסוקת גרגרת לרב, והחמיר לפי רוב עוביה,
שאלו אותו – הרי לימדת אותנו לפי רוב חללה (ואז יש להקל),
שלח רב את הקנה לרבב"ח, והתיר, וקנה מהבשר עצמו.
(מד: 7+)
שאלות על רבב"ח:
- והרי חכם שאסר, אין חברו רשאי להתיר?
תשובה – רב עוד לא אסר, רק חשב לאסור, ואז שלח ביוזמתו לרבב"ח.
- איך אכל רבב"ח, הרי חכם צריך להחמיר שלא לאכול מבהמה שהורה בה חכם (שהתעורר בה ספק) (נלמד מיחזקאל שאמר שלא כל בשר פיגול, ודורשים שהכוונה שלא אכל מבהמה שהתעורר בה ספק).
תשובה – בספק שתלוי בסברה – מומלץ להחמיר (שמא טעה בסברתו. כמו לדמות שני נקבים זה לזה).
אך בספק שתלוי בפסיקת ההלכה (האם זה לפי עובי או החלל) – יכול להקל לפי מה שקיבל מרבותיו.
(מד: באמצע)
- והרי צריך להתרחק מהכיעור, שלא יחשדו בו שהתיר כדי לקנות אחר כך בזול?
תשובה: האיסור רק כשהמחיר לא ברור (שומא), אבל כאן זה מחיר מדויק לפי משקל, ורואים ששילם מחיר מלא.
[וכן מסופר על רבה, שהתיר טריפה וקנה אותו,
ושאלה אותו אשתו – הרי אבי (רב חסדא) לא קנה בכורות שהתיר,
וענה רבה – כי בכור נכמר בשומא (אסור לשוקלו), אך כאן זה לפי משקל ואין מה לחשוד בו (ואם תאמרי שיחשדו בי כי נתן לי את החלק המעולה? תמיד נותנים לי את החלק המעולה, ולא בשביל זה הייתי מתיר לו)].
(מד: שליש תחתון)
(אגב הצורך של ת"ח להתרחק מהן הכיעור, עוד מידות של ת"ח:)
ד. רב חסדא – מי שרואה טריפה לעצמו (=מחמיר לעצמו אפילו שיש צד להקל)
מראה שלא יעבור על איסור בגלל תאוות ממון, ולכן עליו נאמר:
- הוא ת"ח (תוספות – שמחזירים לו אבידה בטביעות עין),
- וכן נאמר עליו "שונא מתנות יחיה",
- וכן "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך" (שלא יקח משל אחרים אלא נהנה מיגיע כפיו) (כאן הוסיף רב חסדא תנאי נוסף – ששימש ת"ח).
רב זביד – אשריך בעוה"ז, וטוב לך – לעולם הבא.
אגב, לגבי שונא מתנות יחיה –
ר' אלעזר לא היה מקבל מתנות או מגיע לסעודות. "אתם לא רוצים שאני אחיה?"
ר' זירא גם לא קיבל מתנות, אך כן הגיע לסעודות – כי זה הוא נותן להם מתנה (כבוד) ולא הם לו.
תגובה אחת
הקנהב צ"ל הקנה, שלא כל בשר צ"ל שלא אכל בשר, נכמר צ"ל נמכר,