חולין דף נג – גמרא דף יומי

Download

השיעור הוכן על ידי הרב דובי שחור

תמלול השיעור:

שלום לכולם, אנחנו לומדים את דף נג במסכת חולין, באתר sinay.org.il אנחנו מתחילים בדף נב עמוד ב' בשורה האחרונה ונלמד עד 6 שורות בתחתית עמוד ב'. השיעור יהיה 15 דקות.
היום הדף עוסק בטריפה שקרויה "דרוסה". דרוסה הכוונה לבהמה שבעל חיים נעץ בה את ציפורניו, והטיל בה ארס ששורף את גופה וגורם בסופו של דבר למותה.
את השיעור נחלק לשלושה חלקים.
בחלק הראש נדון אלו בעלי חיים גורמים להטרפת בעלי חיים מדין דרוסה. גם אילו שמטריפים צריכים לעשות זאת באופנים מסוימים ונדון בזה.
בחלק השני נעסוק בבהמות שהם ספק דרוסות. האם נחשוש לטריפות של הבהמה או לא.
ובחלק השלישי נלמד איך לבדוק בעל חיים שנדרס – מתי נטריף אותו ומתי לא.
נתחיל בחלק הראשון, ונחלק גם אותו לשני חלקים. בחלק הראשון נדבר על סוגי בעלי חיים שונים שדרסו, האם הם מטריפים או לא. ובחלק השני נדבר על כללים בפעולת הדריסה.
אז נתחיל.

בעלי החיים שעליהם נדבר הם: חתול, חולדה, עוף דורס, שועל וכלב.
רב כהנא שאל את רב בשלוש הזדמנויות שונות ובווריאציות שונות, האם חתול וחולדה שדרסו יטריפו את בעל החיים שנדרס מהם.
בכל פעם רב ענה אחרת לשאלה.
כדי להסביר את שלושת התשובות באופן שלא יסתור מעמידה הגמרא את התשובות שקיבל במקרים שונים.
ולמסקנה מגיעה הגמרא שרב סובר ש:
חולדה מטריפה עוף בדריסתה, אבל לא בעל חיים גדול יותר.
חתול יכול להטריף עופות בדריסה וגם בהמות קטנות כמו גדיים וטלאים, אבל לא כבשים גדולים ולא פרות.
עד כאן הדין של חתול וחולדה. ועכשיו נעבור לעופות דורסים.

במשנה כתוב שלעופות נץ וגס יש דיני דריסה. לנץ בעופות קטנים ולגס גם בעוות גדולים. הגמרא מסתפקת מה דינם של שאר העופות הדורסים האם הם מטריפים בדריסה שלהם או לא?
רב הלל אמר לרב אשי שכשלמד אצל רב כהנא שמע ממנו שגם בשאר העופות טמאים יש דיני דרוסה.
הגמרא מקשה על דברי רב כהנא האלו מהמשנה שלנו שמשמע ממנה שרק נץ דורס עופות קטנים והופך אותם לטריפה. משמע ששאר העופות שדרסו לא הופכים את הנדרס לטריפה!
מתרצת הגמרא שני תירוצים, שהמשותף ביניהם הוא שיש ייחודיות לנץ ובגלל זה הוא מופיע במשנה למרות שגם עופות טמאים אחרים יכולים להטריף בדריסתם: עכ"פ –
תירוץ ראשון – הנץ מטריף גם עוף ששווה בגודלו לנץ, שאר העופות הטמאים מטריפים רק עופות שקטנים מהם.
תירוץ שני – הנץ מטריף אפילו עוות שגדולים ממנו, אבל אר העופות הטמאים מטריפים רק עוף ששווה להם או קטן מהם ולא עוף שגדול מהם.
אז עד עכשיו דיברנו על החתול והחולדה ועל עופות טמאים.

ונעבור לשועל ולכלב.
כאן מביאה שתי גרסאות הופכיות של רב כהנא משמו של רב שימי בר אשי.
בראשונה נפסק ששועל לא מטריף מדין דרוסה, ובשנייה שכן מטריף.
הגמרא מביאה מעשה שסיפר רב דימי כאשר הגיע מארץ ישראל לבבל ששועל דרס כבשה בבית המרחץ של בית היני. לפי הגרסא הראשונה חכמים פסקו שהשועל אכן הטריף את הכבשה ואז יש סתירה לדברי רב שימי בגרסתו הראשונה שאמר שאין דין דרוסה לשועל. מתרצת הגמרא שזה לא היה שועל אלא חתול שיש לו דיני דרוסה בבעל חיים קטן.
לפי הגרסא השנייה חכמים פסקו שהכבשה כקירה כי שועל לא מטריף בדריסה. ואז זה סתור את הגרסא השנייה בדברי רב שימי שאמר שיש דין דרוסה לשועל. ומתרצת הגמרא שזה היה כלב. וכלב מוסכם שאינו דורס.

אז נסכם את השלב בראשון בחלק הזה
חולדה מטריפה רק עופות. חתול יכול להטריף גם בהמות קטנות. עופות טמאים יכולים להטריף עופות קטנים מהם או לפי הסבר אחר גם עופות ששווים להם בגודלם.
לגבי שועל יש שתי גרסאות. וכלב לא דורס.

בשלב השני ננסה להבין כמה כללים בדריסה עצמה.
אביי מלמד שכדי שדריסה תטריף צריך שהדריסה תיעשה ביד עם הציפורנים ודווקא בכוונה של בעל החיים הדורס וכאשר הוא חי.
כלומר, שאם הדריסה נעשתה לא ביד אלא ברגל או שנעשתה בשיניים ולא בציפורניים או שלא בכוונה או כאשר כבר הדורס לא היה בחיים. הדריסה לא תטריף את בעל החיים שנדרס.
הגמרא תמהה אם חייבים את כוונתו של בעל החיים אז ברור שאם הוא מת הדריסה לא תיחשב כמטריפה!
אלא, מתרצת הגמרא שיש חידוש במקרה שבעל החיים נעץ את ציפורניו בטרף שלו, ולפני שהספיק לשלוף את ציפורניו חזרה, חתכו את ידו. היה עולה על הדעת שכבר בנעיצת הציפורניים הוא הטיל את הארס בטרף. לכן חידשנו שלא. רק כאר הוא שולף את הציפורנים מבעל החיים אותו תקף רק אז הוא מטיל את הארס שמטריף. ולכן אם חתכו את ידו לפני שהספיק לשלוף את הציפורנים בעל החיים יהיה כשר כי הארס לא חדר לגופו.
וכאן סיימנו את החלק הראשון של השיעור אנחנו בסוף השורות הצרות של עמוד א.
נסכם: למדנו שחולדה מטריפה רק עופות. חתול יכול להטריף גם בהמות קטנות. עופות טמאים יכולים להטריף עופות קטנים מהם או ששווים להם בגודלם. בשועל יש מחלוקת. וכלב לא דורס.
והכללים של אביי: כדי להטריף – הדריסה חייבת להיות בציפורנים של היד בכוונה ובעוד הדורס חי.
ועכשיו אנחנו עוברים לחלק השני של השיעור שמדבר על ספק דרוסה.
 
ספק דרוסה הכוונה – מה קורה כאשר אני לא בטוח אם בעל החיים דרוס לפי הכללים או לא. האם להטריף אותו או לא?
רב סובר שמעמידים אל בעל החיים על חזקתו והוא יישאר כשר. ולדעת שמואל אני חושש ולכן נטריף את בעל החיים שהוא ספק דרוס.
לא בכל מקרה של ספק נחלקו רב ושמואל. אם למשל יש קבוצת שוורים, ולא ברור לנו האם אריה נכנס ביניהם או לא, תמיד אוכל לומר שהוא לא נכנס וכל השוורים מותרים.
גם אם לא ברור לי אם הדורס הוא בעל חיים שמטריף או לא. כמו אני לא בטוח אם זה היה כלב או חתול. תמיד אוכל לומר שזה היה כלב, וכמו שכבר למדנו כלב לא דורס.
אם נחזור לאריה ולשוורים –
גם אם ברור שהאריה נכנס בין השוורים, וישב בשקט. אוכל לומר שהרוגע שלו מלמד שלא הייתה לו כוונה לתקוף ולכן השוורים יהיו כשרים.
או במקרה שהאריה נכנס וקטע את ראש אחד מהשוורים, אוכל לומר שאחרי התקיפה הזו שאר השוורים כשרים כי האריה נח מזעמו.
אם גם האריה נוהם וגם השוורים גועים. אין חשש לטריפה כי כמו שהשוורים חוששים מהאריה גם הוא חושש מהם ולא מסתבר שתקף.
מתי תהיה אז המחלוקת בין רב לשמואל – במקרה שהשוורים גועים והאריה שתק.
לדעת שמואל זה סימן שהאריה פוגע בשוורים ודורס אותם. ולכן בספק כזה אני מטריף. ולדעת רב כל עוד אין לי ידיעה ברורה שהאריה דרס אני לא מטריף אף אחד מהשוורים.

כדי להמחיש את מחלוקת רב ושמואל, האם ספק דרוסה כשירה או טריפה, מביאה הגמרא שלושה מקרים:
המקרה הראשון, הוא של רבה בר הונא שאמר משמו של רב – מופיע בעמוד א' בסוף השורות הצרות.
לתוך קבוצת שוורים נכנס אריה. ולאחר שהאריה עזב מצאו ציפורן של אריה נעוצה בגב של אחד מהשוורים.
אז אפשר להסתכל על המקרה הזה משני צדדים.
מצד אחד ניתן לומר שהאריה לא דרס את השור. כי אמנם רוב האריות היו דורסים לפחות אחד מהשוורים, אבל ברך כלל כשאריה דורס, הציפורן לא נופלת לו מהיד. ולכן מסתבר שהציפורן שנמצאה בגב השור הגיעה לגב לא מידו של האריה אלא כתוצאה מהתחככות בכותל שבו הייתה נעוצה ציפורן.
אבל מצד שני ניתן לומר שלמרות שרוב השוורים רגילים להתחכך בכתלים, עכ"פ הסיכוי שציפורן של אריה תנעץ בגבו כתוצאה מהחיכוך נמוך מאוד.
אחרי הצגת שני הצדדים – אומר רב זה בדיוק מקרה של ספק דרוסה – ולדעתי ספק דרוסה כשירה.

 
אביי מגביל בשלוש הגבלות את ההיתר של רב:
כל מה שאמר רב זה דווקא כשמצאנו את הציפורן בגב של השור. אבל אם הציפורן לא נמצאה ורק רואים את הסימן שהציפורן השאירה בגב של השור, כאן כבר אין ספק שהאריה דרס.

הגבלה נוספת להיתר של רב אומר אביי: כל ההיתר הוא כשמצאנו בגב השור ציפורן לחה, שברך כלל לא נושרת מהיד. אבל אם הציפורן הייתה יבשה, קורה לפעמים שכזו ציפורן נושרת ואז כבר לא נתיר את השור.
וההגבלה השלישית – גם כאשר הציפורן לחה והתירנו זה רק כאשר יש ציפורן אחת. אבל אם מצאנו שתים או שלוש כשהן נעוצות בצורת כף היד של האריה – כאן כבר לא נתיר, כי מסתבר שהאריה אכן נעץ את כף יד עם ציפורניו בשור והטריף אותו.
אמרנו קודם שכדי להמחיש את מחלוקת רב ושמואל, האם ספק דרוסה כשירה או טריפה, תביא הגמרא שלושה מקרים – את המקרה הראשון ראינו.
ועכשיו נקפוץ למקרה השלישי ואז נחזור לשני.

המקרה השלישי מופיע בשליש העליון של עמוד ב' מעל תוספות ד"ה דרוסה.
הסיפור הוא על אוז אחד שהיה בבית רב אשי, שנכנס לבין הקנים, וכשיצא הצוואר שלו היה מלוכלך בדם. השאלה, האם הוא נפצע מחתול שדריסתו מטריפה, ואז צריך לבדוק את סימני הארס, או שהוא נפצע מהקנים, ואז צריך רק לבדוק אם יש לו נקב במקום שמטריף.
ואמר רב אשי, שכמו שכשהסתפקנו האם חיה נדרסה ע"י כלב או ע"י חתול, הקלנו שזה היה כלב, שאין בו ארס. אז גם פה, כשיש לנו ספק האם הוא נפצע ע"י קנה או ע"י חתול, כאשר הקנה מקביל לכלב, נוכל להקל ולומר שהפציעה היא מהקנה שבה בדיקה פשוטה – לבדוק את הקנה, ואם לא נחתך רובו, ואת הושט לאחר השחיטה, ואם הכל בסדר – האווז יהיה כשר.
המקרה השני מופיע בעמוד ב' ארבע שורות מלמעלה.

הגמרא פוסקת להלכה את דיני ספק דרוסה, אמימר פוסק כשמואל, שחוששים לספק דרוסה. והסיבה שלא מקלים כשיטת רב, היא או שאמימר אינו סובר כרב ומחמיר כשמואל, או לפי גירסא שניה, סובר אמימר שרב חזר בו והודה לשמואל שחוששים לספק דרוסה, והראיה ממעשה שקרה.
המעשה היה עם סל מלא עופות שהיה ספק האם הם נדרסו ע"י נץ. והביאו את הסל הזה לפני רב. רב שלח את אותו סל לשמואל שהוא יפסוק מה דינם של העופות. שמואל שסובר שחוששים לספק דרוסה, חנק את אותם עופות והשליך אותם לנהר. אז הינה ראיה שרב חזר בו. כי אם רב היה חושב שלא חוששים לספק דרוסה לא היה שולח את העופות לשמואל, אלא מתיר במקום. אבל מקשה הגמרא, אם רב חזר בו, שיאסור אותם בעצמו, למה הוא שלח לשמואל שיאסור? אלא, התשובה היא שרב לא חזר בו, והסיבה ששלח את העופות לשמואל שיורה את דינם, היה בגלל שזה היה מקומו של שמואל, ורב לא רצה לפסוק הלכה נגד שמואל בעירו של שמואל, ולכן שלח את העופות אליו. אבל באמת נשאר רב בדעתו שספק דרוסה מותר.
הגמרא מנסה להבין למה שמואל חנק את אותם עופות, ולא מספיק היה לשלח אותם לנהר. ועונה הגמרא שהוא חשש שהם יעלו מן המים, ויצודו אותם ציידים, וימכרו אותם ליהודים, וישחטו אותם בלי לדעת שהם אסורים.
מנסה הגמרא להציע שאולי שמואל היה צריך לשמור את אותם עופות 12 חודש, ואם לאחר 12 חודש אותם עופות עדיין היו בחיים, סימן שהם לא נדרסו והם לא טרפות. עונה הגמרא, יש חשש שבגלל שמדובר בהרבה עופות ובתקופה ארוכה, מישהו ייקח אחד מהם, ישחט ויאכל.
שואלת הגמרא, אז למה לא למכור אותם לגויים. התשובה היא, כי יש חשש שהגוי ימכור אותם ליהודי, והיהודי ישחט ויאכל את עוף מבלי לדעת שהוא אסור.
אז אם כך – למה לא זרק שמואל את העופות לאשפה לאחר שחנק אותם? למה הוא זרק אותם לנהר? לשיטתך אולי נשליך אותם לכלבים, שיש בזה הנאה כלשהיא. אלא – הסיבה ששמואל השליך אותם לנהר היה כדי לפרסם את הדבר, שידעו שחוששים לספק דרוסה.
עד כאן החלק השני של השיעור.

נסכם את החלק הזה:
רב ושמואל נחלקו האם חוששים לספק דרוסה רב יקל ושמואל מחמיר וחושש.
ראינו שלא בכל מקרה של ספק נחלקו רב ושמואל. אם הספק אם בכלל נכנס הדורס או אם נכנס בעל חיים אבל לא ברור שהוא דורס. כולם יודו שלא חוששים.
אם הדורס ישב בשקט ולא תקף – לא חוששים. או ישב בשקט אחרי תקיפה אחת – לא חוששים לגבי האחרים. אם גם הדורס וגם בעלי החיים משמיעים קול – אין חשש.
וראינו שלושה מקרים: המקרה הראשון היה כשנכנס אריה לתוך קבוצת שוורים ולאחר שהאריה עזב מצאו ציפורן של אריה נעוצה בגב של אחד מהשוורים.
רב הקל ושמואל החמיר.
אביי הגביל בשלוש הגבלות את ההיתר של רב: כל מה שאמר רב זה דווקא כשמצאנו את הציפורן בגב של השור. אבל אם הציפורן לא נמצאה ורק רואים את הסימן שהציפורן השאירה בגב של השור, כאן כבר אין ספק שהאריה דרס.
ההגבלה השנייה הייתה: כל ההיתר הוא כשמצאנו בגב השור ציפורן לחה, שבדרך כלל לא נושרת מהיד. אבל אם הציפורן הייתה יבשה, אולי נשרה ולא נתיר.
וההגבלה השלישית – גם כאשר הציפורן לחה והתירנו זה רק כאשר יש ציפורן אחת. אבל אם מצאנו שתים או שלוש כשהן נעוצות בצורת כף היד של האריה – כאן כבר לא נתיר, כי מסתבר שהאריה אכן נעץ את כף יד עם ציפורניו בשור והטריף אותו.
המקרה השני היה המעשה של הסל מלא עופות שהיה ספק האם הם נדרסו ע"י נץ. והביאו את הסל הזה לפני רב. רב שלח את אותו סל לשמואל שהוא יפסוק מה דינם של העופות. שמואל שסובר שחוששים לספק דרוסה, חנק את אותם עופות והשליך אותם לנהר.
הבאנו שתי גרסאות או שרב לא רצה לפסוק נגד שמואל במקומו של שמואל, או שרב חזר בו. והסברנו ששמואל דווקא זרק להר כדי לפרסם א ההלכה.
והמקרה השלישי היה – עם האווז שנכנס לבין הקנים, ויצא עם צוואר מלוכלך בדם. וראינו שרב אשי פסק לקולא כי יש ספק האם בכלל היה חתול או חיה שמטילה ארס ובספק כזה כולם חודים שלא חוששים לדריסה.

ועכשיו נעבור לחלק השלישי והאחרון שבו נלמד איך לזהות דריסה בבעל חיים.
לדעת בני רבי חייא ולדעת שמואל, שאמר משום רבי חנינא בן אנטיגנוס, כאשר לא ניכרים סימני הדריסה מבחוץ, יש צורך לבדוק את כל בני המעיים האם יש בהם סימני ארס. כלומר, האם יש אדמומיות.
לדעת רוב הראשונים, בני המעיים הכוונה את כל גבה של הבהמה, את צדדיה ואת החלק התחתון מהכתפיים ועד הירך.
לעומת שמואל סובר רב שהבדיקה צריכה להיעשות בכל חלל הגוף שבו יש איברים פנימיים וגם באזור הקנה והוושט. אילפא שאל מה קורה במידה והסימנים, כלומר הקנה והושת, נעקרו ממקומם הרגיל בחסת התחתונה של הבהמה, מה השיעור של העיקור כדי שהבהמה תהיה טריפה. על כך ענה שמואל, שבמידה ונפרד רוב שטח החיבור, אז הבהמה טריפה.
דין נוסף שלימד רבי יהודה בשם רב, שבמידה והארס גרם לריקבון של אבר מסוים, כלומר, שאם הרופא כדי לרפא, מגרד את אותו אזור ומסיר אותו כדי לרפות, כלומר שהריקבון הוא משמעותי, מחשיבים את האיבר הרקוב כאילו אינו קיים. ואם חיסרון של אותו איבר, מטריף אותה לא רק באופן שהוא חסר, אלא גם באופן שהוא נירקב בצורה משמעותית.

לסיום, מביאה הגמרא מעשה שממחיש את ההלכה הזו. סיפר רב אשי, שכאשר למד בבית מדרשו של רב כהנא, הביאו לפניהם ריאה שכאשר היו מושיבים אותה היא הייתה שלימה, אבל כאשר הרימו אותה היא הייתה מתפרקת, ונפלו ממנה חתיכות, בגלל הריקבון. ועל פי ההלכה שהזכרנו, הטרפנו את אותה בהמה.
עד כאן החלק השלישי של השיעור. הגענו לעמוד ב', 6 שורות מלמטה.
נסכם מה שלמדנו היום:
חילקנו את השיעור לשלושה חלקים:
בחלק הראשון למדנו שחולדה מטריפה רק עופות. חתול יכול להטריף גם בהמות קטנות. עופות טמאים יכולים להטריף עופות קטנים מהם או ששווים להם בגודלם. בשועל יש מחלוקת. וכלב לא דורס.
והבאנו את הכללים של אביי: כדי להטריף: הדריסה חייבת להיות בציפורנים של היד בכוונה ובעוד הדורס חי.
בחלק השני ראיונו את מחלוקת רב ושמואל בשאלה האם חוששים לספק דרוסה רב מקל ושמואל מחמיר וחושש.
ראינו שלא בכל מקרה של ספק נחלקו רב ושמואל. אם הספק אם בכלל נכנס הדורס או אם נכנס בעל חיים אבל לא ברור שהוא דורס. כולם יודו שלא חוששים.
אם הדורס ישב בשקט ולא תקף – לא חוששים. או ישב בשקט אחרי תקיפה אחת – לא חוששים לגבי האחרים. אם גם הדורס וגם בעלי החיים משמיעים קול – אין חשש.
וראינו שלושה מקרים: המקרה הראשון היה כשנכנס אריה לתוך קבוצת שוורים ולאחר שהאריה עזב מצאו ציפורן של אריה נעוצה בגב של אחד מהשוורים.
רב הקל ושמואל החמיר. אביי הגביל בשלוש הגבלות את ההיתר של רב: דווקא כשמצאנו את הציפורן בגב של השור. דווקא בציפורן לחה, ודווקא לא בצורת היד של האריה.
המקרה השני היה המעשה של הסל מלא עופות שהיה ספק האם הם נדרסו ע"י נץ. והביאו את הסל הזה לפני רב. רב שלח לשמואל שחנק את אותם עופות והשליך אותם לנהר.
הבאנו שתי גרסאות או שרב לא רצה לפסוק נגד שמואל במקומו של שמואל, או שרב חזר בו.
והמקרה השלישי היה – עם האווז שנכנס לבין הקנים, ויצא עם צוואר מלוכלך בדם. וראינו שרב אשי פסק לקולא כי יש ספק האם בכלל היה חתול או חיה שמטילה ארס ובספק כזה כולם סוברים שלא חוששים לדריסה. 

בחלק השלישי ראינו מחלוקת עד כמה צריך לבדוק בהמה אחרי דריסה.
לדעת בני רבי חייא ולדעת שמואל, יש צורך לבדוק את כל בני המעיים האם יש בהם סימני ארס. כלומר, האם יש אדמומיות.
רב סובר לעומתו שהבדיקה צריכה להיעשות בכל חלל הגוף שבו יש איברים פנימיים וגם באזור הקנה והוושט.
אם הסימנים נעקרו ממקומם הרגיל בלסת התחתונה של הבהמה, פסק שמואל, שבמידה ונפרד רוב שטח החיבור, אז הבהמה טריפה.
רבי יהודה בשם רב פסק שבמידה והארס גרם לריקבון משמעותי של אבר מסוים, מחשיבים את האיבר הרקוב כאילו אינו קיים. ואם חיסרון של אותו איבר, מטריף אותה, אז גם באופן שהוא נירקב הבהמה תחישב כטריפה.
ובסוף הבאנו את המעשה של הריאה שכשהרימו אותה היא התפרקה לחתיכות מרוב ריקבון ולכן הטריפו את אותה הבהמה.
עד כאן להיום. כל טוב.