חולין דף נד – גמרא דף יומי

Download

השיעור הוכן על ידי הרב דובי שחור

תמלול השיעור:

שלום לכולם, אנחנו לומדים את דף נד במסכת חולין, באתר sinay.org.il  אנחנו מתחילים בדף נג עמוד ב' 6 שורות מלמטה ונסיים בנד עמוד ב' 9 שורות מלמטה. השיעור יהיה 16 דקות ולאחריו סיכום קצר.

היום נחלק את השיעור לארבעה חלקים.

בחלק הראשון נדון בדיני דרוסה. בחלק השני נדון בטריפות מיוחדות. בחלק השלישי נדון במכות שונות שבהמה קיבלה ובכל זאת לא תוגדר כטריפה. ובחלק הרביעי נדון בדיני הקנה.

אז נתחיל בחלק הראשון.
החלק הזה הוא בעצם סיום הסוגיא של אתמול. אתמול בדף היה דיון ארוך סביב הטריפה ששמה דרוסה. דרוסה הכוונה לבהמה שבעל חיים אחר כמו חתול או אריה או חיה אחרת שכשהיא נועצת את ציפורניה בטרף שלה היא משאירה בו ארס. כאשר פוגע הארס בבהמה הוא מטריף אותה, וגם אם נשחט אותה כראוי יהיה אסור לאכול אותה בגלל ההטרפה הזו.

אז, נחלק את החלק הראשון לשני סעיפים.

בסעיף הראשון נדון בסימני הדריסה .
רב נחמן, מלמד את הדרך לזהות מצב של דריסה. אם רואים אדמימות באיזור הבטן של הבהמה. אז, אם האדמימות היא מול איזור בני המעיים – נטריף. במידה והדריסה היתה באזור הצוואר, כדי להטריף הקנה והוושת עצמם צריכים להאדים, אחרת לא נטריף.
במידה והבהמה נדקרה על ידי קוץ, ונוצר נקב, נטריף את הבהמה אם הקוץ חדר לחלל הגוף. החשש שם שמא אחד מהאיברים הפנימיים ניקב וממילא הטריפה היא בגלל הפגיעה באותו איבר.
רב פפי הביא את דינו של רב ביבי בר אביי, כדי שהוושט תטרף כתוצאה מנקב, מספיק נקב קטן ביותר. כדי  שהקנה יטרף כתוצאה מנקב, השיעור הוא לפחות גודל של איסר.
לעומת זאת, כדי שהקנה או הוושת  יטרפו כתוצאה מדריסה של חיה, השיעור הוא אפילו במשהו, כלומר – מספיק שהשטח שהתאדם הוא קטן מאוד, וכבר נטריף. הסיבה לדבר היא שהארס של החיה הדורסת מתפשט ושורף את האיברים הפנימיים בגודל משמעותי אפילו עד כדי גודל של איסר, ואז נוצר מעין נקב שגורם להטרפה.

עד כאן הסעיף הראשון של החלק הראשון – אנחנו בדף נד עמוד א ארבע שורות מלמעלה.

בסעיף השני נדון איך בודקים את הדרוסה.
רב יצחק בר שמואל בר מרתא סובר שבדיקת בהמה דרוסה צריכה להיעשות כנגד בני המעיים כמו שיטת שמואל ובני רבי חייא שלמדנו אתמול.
לעומתו סובר רב נחמן שצריך לבדוק מהגולגולת עד הירך – כלומר גם מול בני המעיים וגם כנגד הקנה והוושט.

הגמרא מספרת סיפור שקשור למחלוקת הזו.
כידוע רב שהיה בתקופת המעבר בין התנאים לאמורים נולד בארץ ישראל ולמד אצל דודו רבי חייא ואצל גדול הדור – חות המשנה רבי יהודה הנשיא המכונה רבי.
בשלב מסויים עבר לבבל, ושם הפך לגדול הדור.
הסיפור קרה כאשר רב חייא בר יוסף עלה לארץ ישראל ומצא את הגיסים רבי יוחנן וריש לקיש שלמדו את הסוגיא שלנו ופסקו שכאשר בודקים מספיק לבדוק כנגד בני המעיים.
רב חייא בר יוסף, התפלא, ואמר שרב פוסק שיש לבדוק גם באיזור הצוואר, את הקנה והוושט ולא מספיק רק את איזור בני המעיים.
ריש לקיש שאל, מי זה אותו "רב" שהזכרת ואני שומע עליו הרבה, ואף פעם לא יודע מי הוא? ריש לקיש לא זכר את רב, שכנראה עזב שנים קודם את ארץ ישראל.
ענה לו רבי יוחנן – האם אתה לא זוכר את התלמיד ששימש את רבי ואת רבי חייא, ובגלל שהיה מבחרי התלמידים הוא ישב לפניהם, ואילו אני שימשתי לפניהם בעמידה, כי רב היה גדול ממני.
ענה לו ריש לקיש. נכון .נזכרתי. והוא זכור לטובה כי שמעתי שמועה ממנו שיש בה קולא גדולה.

הקולא היא שאם מוצאים לאחר השחיטה של הבהמה שהקנה שמוט, ולא מחובר ללחי, ולא ברור האם השחיטה היתה לפני שנשמט ואז אין שום בעיה, או שהקנה היה כבר שמוט לפני השחיטה ואז הבהמה טריפה.
השמועה ששמע ריש לקיש בשם רב אמרה שרב הכשיר בהמה כזו, כי הוא מניח שאם הקנה היה כבר שמוט לפמני השחיטה לא ניתן היה לשחוט כראוי כי הקנה נפול, ואם הקנה שחוט כראוי ככל הנראה הוא היה מתוח ומחובר כראוי , והניתוק נעשה רק אחרי השחיטה.

רב נחמן מגביל את ההיתר של רב, ואומר שכל הקולא של רב היא רק כאשר בזמן השחיטה השוחט לא אחז בקנה ובוושט, אבל אם אחז בהם יתכן והוא שמר על הקנה מתוח למרות שכבר היה שמוט, ולכן לא נתיר.

לעומת רב, רבי יוחנן מחמיר וסובר שאם רוצים להכשיר את הבהמה הזו יש צורך לחתוך את הקנה במקום אחר ולהשוות את החתכים, אם הם דומים נטריף, אבל אם הם שונים נכשיר כי חיתוך כשהקנה מתוח ומחובר שונה מחיתוך כאשר הקנה שמוט ולא מתוח.

עד כאן הסעיף השני והארון של החלק הראשון. אנחנו באמצע עמוד א.

נסכם את החלק הראשון.

חילקנו את החלק הראשון לשני סעיפים.

בסעיף הראשון המשכנו לדבר על דיני דרוסה, דוסה הכוונה לבהמה או עוף שנעץ בהם בעל חיים את ציםורני ולאותו בעל חיים יש ארס שמטריף. רב נחמן לימד שאם רואים אדמיות באיזור בני המעיים הבהמה טריפה, ורק אם רואים אדימות באיזור הצוואר יש לבדוק אחרת אין צורך.

במידה והבהמה נדקרה על ידי קוץ, ונוצר נקב, נטריף את הבהמה אם הקוץ חדר לחלל הגוף. רב פפי הביא את דינו של רב ביבי בר אביי, כדי שהוושט תטרף כתוצאה מנקב, מספיק נקב קטן ביותר. כדי  שהקנה יטרף כתוצאה מנקב, השיעור הוא לפחות גודל של איסר.
לעומת זאת, מדריסה של חיה, השיעור הוא אפילו במשהו.

בסעיף השני למדנו איך בודקים את הדרוסה.
רב ורב יצחק בר שמואל בר מרתא סוברים שבדיקת בהמה דרוסה צריכה להיעשות כנגד בני המעיים ורב נחמן סובר שצריך לבדוק גם מול בני המעיים וגם כנגד הקנה והוושט.
הבאנו את הסיפור שבו נזכרו רבי יוחנן וריש לקיש ברב ששימש את רבי ורבי חייא עוד בימים כשהיה גר בארץ ישראל לפני שירד לבבל. ובדרך אגב הזכרנו את המחלוקת בין רב לרבי יוחנן בדין של קנה שמוט שנמצא אחרי השחיטה. לרב כשר אם לא אחז בסימנים כדברי רב נחמן ולרבי יוחנן טרף.

עכשיו נעבור לחלק השני של השיעור, והוא יהיה קצר.

במשנה הובא כלל: "כל שאין כמוה חיה טריפה", מבינה הגמרא שאם המשנה משתמשת בלשון "זה הכלל" , היא לא רק מסבירה את הדינים של המשנה, אלא מרבה מקרים נוספים.
אז אם כן, מה הן אותן הטריפות הנוספות שאותן מרבה המשנה? ועונה הגמרא – המשנה באה לרבות "שב שמעתתא", כלומר- המשנה באה לרבות 7 טריפות שנלמדו משמועות של האמוראים שקיבלו במסורת. אותן שבע טריפות הופיעו בתחילת הפרק בדף מב עמוד ב.

מכיוון שהזכרנו טריפות נוספות שאינן מופיעות במפורש במשנה, מונה הגמרא עוד טריפות נוספות שלא נמנו במשנה. המקרה הראשון מופיע בסיפור על אנשי ביתו של יוסף הצייד, שהיו מכים בחוזקה במקל על גיד הנשה של הבהמות, ולפני שהספיקו למות, מיד היו שוחטים אותם. ונשאלה השאלה לפני רבי יהודה בן בתירא, האם הבהמה תחשב כטריפה או לא. וענה להם רבי יהודה בן בתירא שיש לנו במסורת רק את הטריפות שלימדו חכמים ואין לנו להוסיף עוד טריפות נוספות, והכאה על גיד הנשה, לא נמנתה במשנה כאחת הטריפות.
מקרה דומה היה בבית רב פפא בן אבא הצייד, שהיו רגילים להכות אצלם את הבהמות בכליה, ולפני שהיו מתות היו שוחטים אותם, נשאלה השאלה לפני רבי אבא, האם נחשיב את אותם בהמות כטריפה? וענה להם רבי אבא את אותה התשובה שענה רבי יהודה בן בתירא, שאין לנו להוסיף על הטריםפות שמנו חכמים.
שואלת הגמרא, והרי אנחנו רואים בעינינו שאותם בהמות שקיבלו את המכה בגיד הנשה או בכליה מתות מעליהם לאחר זמן קצר, אז למה שלא נמנה אותם כאחת מן הטריפות? עונה הגמרא, יש בידינו קבלה שבמידה ונשתמש בתרופות, נוכל להציל את אותן בהמות מהמכות שקיבלו בכליה או בגיד הנשה, ולכן לא נטריף את אותן בהמות.
עד כאן החלק השני.

נסכם. המשנה מנתה 18 טריפות ואז אמרה  "זה הכלל" ,כלומר המשנה מרבה מקרים נוספים.
הגמרא הסבירה שהכוונה  לרבות "שב שמעתתא", כלומר- המשנה באה לרבות 7 טריפות שנלמדו משמועות של האמוראים שקיבלו במסורת.

הגמרא הזכירה שני מקרים.

המקרה הראשון בסיפור בבית יוסף הצייד, שהכו במקל את גיד הנשה של הבהמות, ולפני שהספיקו למות, מיד היו שוחטים אותם. ומקרה נוסף בבית רב פפא בן אבא הצייד שהיו מכים בכליה של הבהמה לפני השחיטה.

רבי יהודה בן בתירא ורבי אבא ענו בשני המקרים שיש לנו במסורת רק את הטריפות שלימדו חכמים ואין לנו להוסיף עוד טריפות נוספות, והכאה על גיד הנשה או בכליה , לא נמנתה במשנה כאחת הטריפות.בסוף, ושאלה הגמרא, והרי אנחנו רואים בעינינו שאותם בהמות שקיבלו את המכה בגיד הנשה או בכליה מתות מעליהם לאחר זמן קצר, אז למה שלא נמנה אותם כאחת מן הטריפות? וענתה הגמרא שבמידה ונשתמש בתרופות, נוכל להציל את אותן בהמות מהמכות שקיבלו ולכן לא נטריף את אותן בהמות.
עד כאן החלק השני.

החלק השלישי מתחיל במשנה 17 שורות מתחתית עמוד א'. המשנה מתארת מכות או נקבים שמקבלת הבהמה, ולמרות זאת לא נטריף אותה.
המקרה הראשון מדבר על הקנה שניקב או נסדק לאורכו, סובר רבן שמעון בן גמליאל, שאם לא נחסר מהדופן של הקנה שטח של עד כדי גודלו של מטבע בשם איסר האיטלקי, הבהמה לא תיטרף.
המקרה השני מדבר על הגולגולת שנוצר בה נקב, ורואים שכרום המח לא נפגע, גם במקרה הזה הבהמה כשרה.
המקרה השלישי מדבר על נקב בלב, והנקב לא משמעותי ולא מגיע לבית חללו של הלב, הבהמה איננה נחשבת כטריפה.
המקרה הרביעי הוא כאשר נשברה השידרה, אבל חוט השידרה נשאר שלם, גם פה הבהמה כשרה.
המקרה החמישי הוא כאשר הכבד נחתך ונשאר ממנו לפחות כזית, הבהמה כשרה, כיוון שהכבד בטבעו יכול לחזור לעצמו ולגדול בחזרה.
המקרה השישי מדבר על נקב שנוצר בין ההמסס ובית הכוסות, כלומר – שתיים מתוך ארבעת הקיבות שצמודות אחת לשניה, נקב כזה לא מטריף.
המקרה השביעי מדבר על איברים שנטלו בשלמותם מן הבהמה, ולמרות שאותו איבר לא קיים בבהמה, בכל זאת היא תוכל להמשיך לחיות ולא נטריף אותה. האיברים שניתלו הם: טחול, כליות, הלסת התחתונה והרחם.
המקרה השמיני מדבר על ריאה שהצטמקה ונעשתה קשה כמו חריות של דקל. לכן הדבר הזה נקרא "חרוטה". אם הדבר נעשה בידי שמים, כלומר, שכתוצאה מברקים, או רעמים היא נבהלה ולכן הריאה התקשתה, במקרה הזה לא נטריף את הבהמה.
הטריפה התשיעית והאחרונה, היא בהמה שקרויה גלודה, כלומר, שנפשט העור שלה כתוצאה ממחלה, או מטורח מלאכה. לדעת רבי מאיר הבהמה כשרה, ולדעת חכמים טריפה.

הפרק שלנו פתח ברשימה של בהמות טריפות. המשנה השתמשה בביטוי "אלו טריפות". בהנגדה, המשנה שלנו, השתמשה באותה לשון מקבילה ואמרה "ואלו כשרות".

כל מקום שנכתב "אלו" , הכוונה דווקא אלו ולא אחרים. נשאלת השאלה מה יהיה דינם של טריפות שלא מוזכרות לא במשנה הראשונה ולא במשנה שלנו, האם נמעט אותם מהמשנה הראשונה ואז יהיו כשרות, או נמעט אותן מהמשנה השניה ואז יהיו טריפות.
רבי יוחנן סובר שהמשנה הראשונה היא העקרית, וכל מה שלא נזכר לא במשנה הראשונה-ולא בשניה כשר.
לעומתו רבי שמעון בן לקיש סובר שדווקא הבהמות שמוזכרות במשנתינו הן הכשרות, אבל מכות אחרות שפגעו בבהמה שאינן מוזכרות בשתי המשניות, יטריפו את הבהמה.

מסבירה הגמרא באיזו מקרה יבוא לידי ביטוי ההבדל בין רבי יוחנן לבין רבי שמעון בן לקיש.

המקרה הוא, מקרה שהביא רב מתנא בנוגע לראש עצם הירך שיצא ממקומו בבהמה. רב מתנא סובר שהוא טרף, ורבא סובר שכשר במידה ולא נחתך גם הגיד שבראש העצם. למרות שלהלכה נכשיר גם אם נחתך הגיד. העיקר שלא נרקב.

לענייננו, רבי יוחנן סובר שהמשנה הראשונה שמנתה שמונה עשרה טריפות, אמנם לא מנתה את המקרה של רב מתנא, אבל בסוף אמרה "זה הכלל" כלומר המשנה מרבה טריפות נוספות, והיינו חושבים שהמקרה של רב מתנא יכלל בכלל הזה ונטריף בהמה כזו שראש עצם הירך שלה יצא ממקומו, כי היא דומה לטריפות של "נטולה" כלומר כל מיני איברים שכבר אינם בבמה ונטלו ממנה.
כדי להוציא מההבנה הזו אומרת המשנה בתחילתה "אלו טריפות" כלומר רק מה שממש דומה למקרים של המשנה נכלל בטריפות ולא אחרות. והמקרה של רב מתנא אינו דומה לנטולה שמופיעה במשנה, כי שם מדובר על איברים שלמים שניטלו מהבהמה, וכאן העצם יצאה ממקומה אבל היא עדיין קיימת ולכן לא תכלל בטריפות.

לעומת רבי יוחנן, ריש לקיש מתחיל במשנה השנייה, שלנו, המשנה מנתה את הבהמות הכשירות, כלומר דוקא אלו כשירות, אבל המקרה של רב מתנא שיצאה עצם הירך ממקומה – טרף. לכן מגיעה המשנה הראשונה של הפרק ואומרת "זה הכלל" לרבות עוד טריפות. אבל המקרה של רב מתנא לא נכלל בהם כי  הוא לא דומה לאף אחת מהם, לכן צריך את המנה השנייה ללמד שרק מה שמופיע במשנה כשר והשאר טרף כולל המקרה של רב מתנא.

כלומר רבי יונן מכשיר את הבהמה שעצם הירך שלה יצא ממקומו וריש לקיש מטריף.

עד כאן החלק השלישי. נסכם.

המשנה תיארה מכות או נקבים שקיבלה הבהמה, ולמרות זאת לא הטרפנו אותה.
המקרים שהכשרנו היו:
קנה שניקב או נסדק לאורכו, פחות מאיסר האיטלקי, גולגולת שנוצר בה נקב, וקרום המח לא נפגע, נקב בלב שלא הגיע לחלל הלב, נשברה השידרה וחוט השדרה שלם, הכבד נחתך ונשאר ממנו לפחות כזית, נקב שנוצר בין ההמסס ובית הכוסות, טחול, כליות, הלסת התחתונה והרחם שניטלו בשלמותם מהבהמה, ריאה שהצטמקה ונעשתה קשה כמו חריות של דקל כתוצאה מברקים, או רעמים. וגלודה, כלומר, שנפשט העור שלה כתוצאה ממחלה, או מטורח מלאכה. לדעת רבי מאיר הבהמה כשרה, ולדעת חכמים טריפה.

הגמרא הזכירה את המשנה  הראשונה של הפרק שמנתה את הטרפות לעומת המשנה שלנושמנתה את הכשרות רבי יוחנן סובר שהמשנה הראשונה היא העקרית, וכל מה שלא נזכר לא במשנה הראשונה-ולא בשניה כשר. ריש לקיש סובר שדווקא הבהמות שמוזכרות במשנתינו הן הכשרות, אבל מכות אחרות שפגעו בבהמה שאינן מוזכרות בשתי המשניות, יטריפו את הבהמה. והנפקא מינא תהיה במקרא של רב מתנתא שיצאה עצם הירך ממקומה. לרבי יוחנן ולרב מתנא כשירה ולריש לקיש ורבא טריפה.  ולהלכה מקילים ומכשירים אפילו יותר מרבא ואפילו אם נחתך הגיד העיקר שהעצם לא הרקיבה.

ועכשיו נעבור לחלק הרביעי והאחרון להיום. שיהיה קצר ופשוט. אנחנו בעמוד ב' 12 שורות מלמעלה.

הגמרא דנה במקרה הראשון של המשנה – הקנה שנחסר.

אמרה המשנה שאם הקנה נחתך וחסר ממנו עד שיעור של מטבע בשם איסר האיטלקי לדעת רבן שמעון בן גמליאל הבהמה תהיה כשירה.
בזמן האמוראים לא היה מצוי איסר איטלקי, לכן לימד זעירי את תלמידיו שהשיעור של איסר האיטלקי דומה לדינר קורדינאי, וגם לגודלו של המטבע הפשוט כלומר המטבע בערך הנמוך ביותר שכבר לא פורטים אותו, שאפשר למצוא בפומפדיתא.

הגמרא מביאה סיפור שקשור להלכה שהזכרנו. הסיפור הוא על חלפן כספים – שולחני, בשם רבי חנא פתוראה, שסיפר שפעם עמד מעליו "בן הנפח" כלומר רבי יוחנן וביקש ממנו דינר קורדנאי ע"מ לבדוק טריפה בקנה של בהמה.
ורצה רב חנא לעמוד מפניו כפי ההלכה שכאשר מגיע תלמיד חכם, מפאת כבודו, עומדים. אבל רבי יוחנן , לא אפשר לרבי חנא לעמוד מכיוון שסבר ששכיר באמצע העבודה לא רשאי לעמוד לפני תלמידי חכמים כי הוא עסוק בעבודה.

הגמרא תמהה על דברי רבי יוחנן האלו, כי ישנה משנה במסכת ביכורים, שמתארת את ירושלים בשעה שמבאי הביכורים היו מגיעים לעיר. כתוב שכל בעלי האומניות כלומר כל השכירים היו עומדים בפניהם ושואלים בשלומם. כלומר שמותר לבעלי אוניול שכירים לעצור לרגע ממלאכתם ע"מ לעמוד ולשאול בשלום.

ענה רבי יוחנן על התמיהה – אמנם כן. לקראת מביאי הביכורים מותר לעמוד, אבל בפני תלמידי חכמים אסור.

רבי יוסי בר אבין סביר את שיטת רבי יוחנן, ואומר שחביבה מצווה בשעתה, כלומר בדרך כלל אסור לעמוד בפני תלמידי חכמים באמצע עבודה, כדברי רבי יוחנן. אבל כאשר מדובר על מצווה בזמנה, כמו ביכורים, שהיה אירוע מיוחד, אז התירו בגלל חביבות המצווה.

אבל הגמרא לא מקבלת את ההבנה הזו ועונה שיתכן שהסיבה שהתירו היא כדי לעודד את מביאי הביכורים לבוא גם בשנים הבאות, יש חשש שאם לא נקבל אותם יפה ימנעו האנים מהמאמץ הגדול להגיע לירושלים עם הביכורים ולכן למטרה כזו חשובה התירו לבעלי האומניו  לעצור באמצע העבודה. אבל סתם כך בלי הסיבה המיוחדת הזו אסור לעמוד אפילו בפני תלמיד חכם.

עד כאן החלק הרביעי. הגענו עד 9 שורות  מלמטה בעמוד ב'.

נסכם  מה שלמדנו היום:

בחלק הראשון דיברנו בהתחלה בסעיף הראשון על דיני דרוסה, רב נחמן לימד שאם רואים אדמיות באיזור בני המעיים הבהמה טריפה, ורק אם רואים אדימות באיזור הצוואר יש לבדוק אחרת אין צורך. במידה והבהמה נדקרה על ידי קוץ, ונוצר נקב, נטריף את הבהמה אם הקוץ חדר לחלל הגוף. רב פפי הביא את דינו של רב ביבי בר אביי, כדי שהוושט תטרף כתוצאה מנקב, מספיק נקב קטן ביותר. כדי  שהקנה יטרף כתוצאה מנקב, השיעור הוא לפחות גודל של איסר. לעומת זאת, מדריסה של חיה, השיעור הוא אפילו במשהו.
בסעיף השני למדנו איך בודקים את הדרוסה.
רב ורב יצחק בר שמואל בר מרתא סוברים שבדיקת בהמה דרוסה צריכה להיעשות כנגד בני המעיים ורב נחמן סובר שצריך לבדוק גם מול בני המעיים וגם כנגד הקנה והוושט.
הבאנו את הסיפור שבו נזכרו רבי יוחנן וריש לקיש ברב ששימש את רבי ורבי חייא עוד בימים כשהיה גר בארץ ישראל לפני שירד לבבל. ובדרך אגב הזכרנו את המחלוקת בין רב לרבי יוחנן בדין של קנה שמוט שנמצא אחרי השחיטה. לרב כשר אם לא אחז בסימנים כדברי רב נחמן ולרבי יוחנן טרף.

בחלק השני למדנו הזכרנו את המשנה הראשונה בפרק שמנתה 18 טריפות ואז אמרה  "זה הכלל" ,הגמרא הסבירה שהכוונה  לרבות 7 טריפות שנלמדו משמועות של האמוראים שקיבלו במסורת.  והבאנו שני מקרים שבהם הכו על בהמה בגיד הנשה או בכליה לפני השחיטה.

רבי יהודה בן בתירא ורבי אבא פסקו בשני המקרים שיש לנו במסורת רק את הטריפות שלימדו חכמים ואין לנו להוסיף עוד טריפות נוספות, והכאה על גיד הנשה או בכליה , לא נמנתה במשנה כאחת הטריפות.

בחלק השלישי הבאנו את המשנה שתיארה מכות או נקבים שקיבלה הבהמה, ולמרות זאת לא הטרפנו אותה.

הגמרא הזכירה את המשנה  הראשונה של הפרק שמנתה את הטרפות לעומת המשנה שלנו שמנתה את הכשרות רבי יוחנן סובר שהמשנה הראשונה היא העקרית, וכל מה שלא נזכר לא במשנה הראשונה-ולא בשניה כשר. ריש לקיש סובר שדווקא הבהמות שמוזכרות במשנתינו הן הכשרות, אבל מכות אחרות שפגעו בבהמה שאינן מוזכרות בשתי המשניות, יטריפו את הבהמה. והנפקא מינא תהיה במקרא של רב מתנתא שיצאה עצם הירך ממקומה. לרבי יוחנן ולרב מתנא כשירה ולריש לקיש ורבא טריפה.  ולהלכה מקילים ומכשירים אפילו יותר מרבא ואפילו אם נחתך הגיד העיקר שהעצם לא הרקיבה.

בחלק הרביעי הגמרא דנה במקרה הראשון של המשנה – הקנה שנחסר.

המשנה פסקה שאם הקנה נחתך וחסר ממנו עד שיעור של איסר האיטלקי לדעת רבן שמעון בן גמליאל הבהמה תהיה כשירה.
בזמן האמוראים לא היה מצוי איסר איטלקי, לכן לימד זעירי את תלמידיו שהשיעור של איסר האיטלקי דומה לדינר קורדינאי, וגם לגודלו של המטבע הפשוט שבפומפדיתא.
ובסוף הבאנו את הסיפור שבו רבי יוחנן רצה לקנות מרב חנא החלפן דינר כזה כדי לפסוק בהלכות קנה שנחסר. ורבי יוחנן לא הרשה לרב חנא לעמוד מםניו כי היה באמצע עבודה כשכיר.

ראינו שאמנם אסור לשכיר לעמוד בפני תלמיד חכם באמצע עבודה, אבל בפני מביאי הביכורים מותר. או בגלל שחביבה מצווה בשעתה, או בגלל החשש שמא אתה מכשילן לעתיד לבוא שלא יגיעו לירושלים בלי קבלת הפנים.

עד כאן להיום כל טוב.