Download

להורדת תרשים הסוגיה לחץ כאן

סיכום הדף יומי, גמרא חולין ו-ז

(שיעור דף ו –  ה: אמצע – ו: אמצע, שיעור דף ז – ו: באמצע – סוף ז:)

א. גזירה על כותי

למדנו בדף ג שלאביי ורבא שחיטת כותי כשירה (לכתחילה – בהשגחה, בדיעבד – בבדיקה שהוא אוכל), וכן בברייתא שם ובדף ה.

אבל – רב חנן – ר"ג ובי"ד אסרו שחיטת כותי.

A. הבנת הגזירה – גם כשיש השגחה (ה: אמצע)
ר' זירא – אולי אסרו רק כשאין השגחה?
רב חנן – אם אין השגחה ברור שאסור! אלא – אסרו גם כשיש השגחה!
האם ר' זירא הסכים והאם קיבלו הגזירה – ר' זירא הסכים שהגזירה כללית.
שהרי ראה את רי"ח ורב אסי אוכל משחיטת כותי (עם השגחה), והתלבט האם רי"ח לא ידע או לא קיבל את הגזירה, והכריע שלא קיבל, כי ה' שומר על צדיקים מלשגוג באכילה.
והרי – יש עוד אפשרות – שהגזירה רק כשאין השגחה? אלא – הגזירה גם כשיש השגחה.
רי"ח ורב אסי לא קיבלו הגזירה.

B. טעם הגזירה הראשונה (ו. 4+).
כפי שר"מ גם גזרם על יינם – כי חלקם עבדו ע"ז (יונה בהר גריזים).
הנחות: 1. שחיטת מומר לע"ז פסולה (כמסקנה של אתמול (ה:, בניגוד לרב ענן).
2. ור"מ ור"ג חוששין למיעוט.

C. שני שלבי הגזירה (ו. 4+)
1. ר"מ שלח את ר"ש ב"א לקחת יין מכותי, ואז עצר אותו ההוא סבא, ואמר לו שיתגבר על יצרו – "ושמת סכין בלועך, אם בעל נפש אתה" (ואז ר"מ גזר על יינם, ור"ג על שחיטתם).
מה הפשט – לעצור פיו מלשאול רב שלא יודע, וימצא רב אחר.
2. ר' אבהו שלח את רי"צ בן יוסף כנ"ל, ואמר לו ההוא סבא – "אין כאן שומרי תורה", וגזרו ר' אמי ור' אסי שהם כגויים גמורים (התקנה הראשונה לא התקבלה, כי היו מעורים בהם מדי), גם לעניין עירוב חצרות.

לסיכום –
1. רב חנן – אסור גם בהשגחה.
2. (ר' זירא בהו"א – אסור רק כשאין השגחה).
3. רי"ח ורב אסי – מותר (לא קיבל הגזירה).
4. רב אמי ורב אסי גזרו שהם כגויים גמורים.

ב. אגב "אין הקב"ה מביא תקלה על ידן" (ה. שליש תחתון)
A. הביאו יין דמאי בתערובת בפני ר' זירא ורב אסי, ורב אסי אכל.
אפשר שהקב"ה הביא תקלה על ידו?
בדק ר' זירא – ואכן לא גזרו על תערובת (אמנם אסור לערב לכתחילה).

[1. האם לא גזרו על תערובת?
והתניא – והרי נתן לאשת עם הארץ סיר – אם שמה אפתה בו שאור ותבלין שלה – חושש לדמאי – אפילו שזה תערובת!
תשובות: 1. כיון שאמר לה להשתמש, נחשב כלכתחילה. 2. עשוי לטעם לכן לא בטל וגזרו.

[(ה. 3-) לגבי הרישא של הברייתא – אם נתן לה תבלין משלה, לא חושש שהחליפה (גזל) ומותר.
והרי –  
1. בנותן לחמותו עיסה חושש שתחליף? שם זה בגלל שהיא חמותו (תחליף אם יתקלקל).
2. כנ"ל בנותן לפונדקאית שלו? גם שם זה לטובתו (תחליף אם יתקרר).
3. והרי חוששים לגזל – שהרי אשת חבר לא תטחן עם אשת עם הארץ שמא האשה תאכיל אותה חיטה לא מעושרת? שם מורה היתר – כמו שהשור אוכל ממה שדש בו]].

(מכאן השיעור על דף ז)

B. ר"מ אכל עלה בבית שאן בלי לעשר.
הסבר: (רש"י) מדובר אחרי החורבן, אך קדושת עזרא (=שנייה) קיימת, בארץ ישראל עלה הוא דרבנן, אז בחו"ל לא גזרו כלל. החידוש – בית שאן = חו"ל, ואז רבי התיר את בית שאן.
(אמרו לרבי – איך אתה מתיר מה שאבותיך לא התירו? מקום הניחו לי אבותי להתגדר בו).

שאלות:
שאלה על המסקנה ההלכתית –

ר"י בן ר"ש בן פזי – (שופטים א) "ולא הוריש מנשה את בית שאן…".
תשובה – היתה בקדושה ראשונה (שבטלה) ולא בשנייה (לא קידשוה בשביל העניים בשביעית).

שאלות ר' ירמיה על רבי על האפשרות ללמוד זאת מר"מ –
1. הרי ממילא לא חייב במעשר (אכילת ארעי). תשובה – היו אגוד והתחייב.
2. אולי פשוט טעה? ה' לא מביא תקלה לצדיקים.
3. אולי באמת כן עישר?
a. ממקום אחר? לא נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף.
b. בצד אחד של העלה? ר' יהושע בן זירוז זה שהעיד עליו, והיה אומר זאת.

אגב הנ"ל –

ג. סיפור חמורו של ר' פנחס בן יאיר

חצה את הנהר, והביאו לחמורו שעורים דמאי ולא רצה לאכול עד שעישרן.
(והרי לא גזרו דמאי על בהמות? שם לקחו לאדם ואז התחרטו ונתנו לבהמה – לכן חייב).

ר' פנחס מעולם לא אכל אצל אחרים, והסביר לרבי שצריך שהשני ירצה+יוכל (כלכלית), ולכן אצל רבי הסכים לאכול, אך כשראה פרדות לבנות אמר שלא (וא"א להיפטר מהם), וכשרבי הפציר בו עלה בנס הר ביניהם.

רבי סיים – אם בחייהם כך, על אחת כמה וכמה שבמותן, וכר' חמא בר חנינא לגבי אלישע שבמותו החיה על ידי נגיעה ברגליו (וזה לא כדי למלא את "פי שניים" מאליהו (כי אז המת היה צריך לחיות לגמרי. את ה"פי שניים" קיים בהחייאת בן השונית ובריפוי נעמן).

על הפרידות – הם הימים (לשון אימה), ור' חנינא – מעולם לא ראיתי מכת פירדה לבנה שהתפראה.
[עוד שתי מימרות של ר' חנינא – 1. הכישופים תלויים ברצון ה' (אך רי"ח – אינו תלוי, ורק אצל ר' חנינא שזכויות רבות). 2. אין אדם נוגף אצבעו מלמטה אא"כ מכריזין עליו מלמעלה].