חולין דף סה – גמרא דף יומי

Download

(סה. 6+ עד סו. 6-)

חלק א – חוזרים לסימני עוף טמא וטהור

תזכורת מדף סא-סב:
ראינו 4 סימני טומאה/טהרה: לא דורס, אצבע יתירה, זפק, קורקבן נקלף.

התורה פרטה 24 עופות טמאים, מתוכם:

נשר – 0 סימני טהרה,
פרס ועזניה – 1
עורב – 2
כל השאר (20 עופות) – 3
תורים ובני יונה – 4

עקרונית רק מה שברשימה טמא, (ולפי התוס' גם עופות נוספים שיש להם את כל 4 סימני הטומאה). עוף שיש לו אפילו סימן טהרה 1, אם הוא לא מהרשימה – הוא טהור.

אבל זה רק אם אנחנו יודעים לזהות את העופות. אחרת, אנחנו חוששים שהם מהרשימה, ולכן אמרה המשנה (רש"י) –

רק מי שיש לו את כל סימני הטהרה – טהור (אא"כ אנחנו מזהים, כנ"ל). אם יש לו רק חלק – חוששים שהוא מהעופות ברשימה וטמא.

עכשיו נראה סימנים נוספים, ונלך לפי המפרשים שמפרשים אותם רק לחומרא, כלומר שאם למדל לא יודע לבדוק את הסימנים הרגילים, אם יש את הסימנים שנראה – חוששים שהוא מהרשימה הטמאה (אבל אם אין – זה לא סימן שהוא טהור, אלא עדיין צריך לוודא את 4 הסימנים הרגילים).

א. סימני טומאה נוספים

1. ר' אלעזר בר' צדוק – אם יושב על חוט 2 אצבעות בכל צד (ולא 3 קדימה ו1 אחורה) – טמא (רש"י במשנה – סימן שהוא דורס),
2. ר' שמעון ב"א – אם קולט מהאוויר ואוכל באוויר (אביי) – טמא (מהרשימה הנ"ל).
3. אחרים: שכן עם טמאים.

זה מסתדר עם ר"א (סב.) שטימא גם את הזרזיר שמסתובב הרבה ליד העורב.
אך אומרת הגמרא – זה מסתדר גם לחכמים שטיהרו את הזרזיר, כי צריך "שכן ונדמה" – שגם דומה לו.

(סה. שליש תחתון)

חלק ב – חגבים ("שרץ העוף")

המשנה

בניגוד לעופות (שיש רק דוגמאות טומאה), ולבהמות (שיש סימני טהרה + דוגמאות טומאה), בשרץ העוף יש סימני טהרה + דוגמאות לטהורים (ויקרא יא):

(כ) כֹּל שֶׁרֶץ הָעוֹף הַהֹלֵךְ עַל אַרְבַּע שֶׁקֶץ הוּא לָכֶם.

(כא) אַךְ אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל שֶׁרֶץ הָעוֹף הַהֹלֵךְ עַל אַרְבַּע אֲשֶׁר לוֹ כְרָעַיִם מִמַּעַל לְרַגְלָיו לְנַתֵּר בָּהֵן עַל הָאָרֶץ.

(כב) אֶת אֵלֶּה מֵהֶם תֹּאכֵלוּ אֶת הָאַרְבֶּה לְמִינוֹ וְאֶת הַסָּלְעָם לְמִינֵהוּ וְאֶת הַחַרְגֹּל לְמִינֵהוּ וְאֶת  הֶחָגָב לְמִינֵהוּ.

המשנה (נט.) מפרטת 4 סימנים, 2 מפורשים בתורה ו2 לא:

המפורשים (לגבי הרגליים):

1. 4 רגליים
2. קרצוליים ("כרעיים ממעל לרגליו לנתר") – 2 רגליים נוספות שיוצאות ועולות כלפי מעלה ואז יורדות, ואיתם הוא מנתר.

לא מפורשים (כנפיים):

3. 4 כנפיים,
4. וכנפיו חופין (מכסים) את רובו.

ור' יוסי מוסיף (ולורב הראשונים גם ת"ק מסכים): צריך שגם יקראו לו "חגב" (זה השם הכללי שכל המינים שמוזכרים בתורה).

גמרא

א. הערות על הסימנים:

1. חופה רובו – שתי דעות אם הכוונה לרוב אורכו או רוחבו לכן מחמירים שצריך את שניהם.
2. כרעיים – גם אם אין לו בצעירותו אך זה גדל לאחר זמן – כשר, כמו בזחל שנקרא אסקרין.

(סה. 5-)

ב. מקור הסימנים והיחס לדוגמאות

נקדים: בתורה יש שני סימנים: 4 רגליים + קרצוליים.
מניין לומדים את שאר הסימנים, ומה היחס בין הסימנים והדוגמאות?

בגמרא יש שתי ברייתות בסוף עמוד א,

             ברייתא א (סה. 5-) – ברייתא קצרה,

             ברייתא ב (סה. 1-) – ברייתא ארוכה עד סה: שליש תחתון.

אחר כך הגמרא מסבירה את הברייתא השנייה, ובתחילת סו. היא מסבירה את שניהם.

אנחנו כאן נתאר את הברייתות יחד עם הסברי הגמרא כבר בפנים.

ברייתא א (תנא דבי רב) – "כלל ופרט"

הכלל: ארבע רגליים וכרעיים.
הפרט: הדוגמאות, וגם ה"למינהו" שאחרי כל דוגמא.

בכלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט, לכן זה רק הדוגמאות + ריבוי אחד מ"למינהו".
יוצא:

ארבה – ציפורת כרמים

סלעם – יוחנא ירושלמית

חרגול – ערצוביא

חגב –  רזבונית

ומה עם הסימנים?
מאירי – אין להם משמעות. רק 8 מינים אלו וזהו.
ברש"י משמע – מרבה גם מה שממש דומה ל8 אלו (4 סימנים + ראש קצר)

(סה. 1-)

ברייתא ב (תנא דבי ר' ישמעאל) – "כלל פרט כלל"

הקדמה:

שלושה שלבים:

שלב ראשון – "כלל פרט כלל":

           כלל – ארבע רגליים + כרעיים.

           פרט – הדגומאות.

           כלל – למינהו.

"כלל פרט כלל" מאפשר ללמוד גם למה שדומה לפרט, אבל לא מעבר:

1. ארבה – לרבות כל שיש לו 4 סימנים + אין גבחת – כמו ציפורת הכרמים.
   אבל לא מרבה את מי שיש לו גבחת או זנב,
2. סלעם – לרבות כל שיש גבחת כמו אושכף (וכן יוחנא ירושלמית מברייתא א – כי מרבה את כל הדומים לו).
   אבל לא מרבה את מי שיש לו זנב
3. חרגול – לרבות כל מי שיש זנב כמו כרספת, שחלנית (וכן ערצוביא מברייתא א).

שלב שני – מה עם מי שראשו ארוך? (למסקנה שלב זה אינו כלל פרט כלל)

1. פשט הברייתא: לומדים מה3 הנ"ל בבניין אב.

אבל מקשה רב אחאי – הרי אפשר לפרוך שלשלושתם אין ראש ארוך.

2. גמרא – אולי הכוונה שזה נלמד מ"כלל פרט כלל" – כי זה דומה לפרט?
   דחייה: זה לא מספיק דומה. הראיה שגם עם/בלי שיער/זנב לא מספיק דומה והיה צריך מקור לכל אחד.
3. מסביר רב אחאי – הברייתא התכוונה שלומדים מ"סלעם" (וראו תוס' איך זה נכנס ללשון הברייתא).

איך?
סולעם מיותר, כי יכולנו ללמוד אותו מארבה (אין זנב) וסלעם (יש גבחת)[1]
אלא – אם אינו עניין לגופו תנהו עניין לדבר אחר: שגם מי שראשו ארוך.

שלב שלישי – מה לומדים מ"חגב למינהו"? (שלב זה אינו כלל פרט כלל)

"חגב" – שגם אם יש לו את 4 הסימנים – עדיין צריך להיקרא "חגב", ולכן צרצור לא כשר.

"למינהו" – אז אולי נאמר שמספיק שנקרא חגב גם בלי הסימנים?

[מסבירה הגמרא (סו. נקודתיים ) –
כיוון שלמדנו מסלעם גם לדברים שלא דומים (ראשו ארוך), אולי כבר נלמד שלא צריך בכלל דמיון (ולא צריך סימנים), אלא מספיק שנקרא חגב?]

           קמ"ל – "למינהו" – ללמד שכן צריך את הדמיון למינים שהוזכרו.

הערות לסיום

• (סו. 1+) הבדלים בין הברייתות:
  הבדל לימודי (כפי שהסברנו): ברייתא א – כלל ופרט, ברייתא ב – כלל פרט כלל.
  הבדל מעשי: ברייתא א לא מרבה ראשו ארוך וברייתא ב כן.
  ולפי איך שהסברנו (מאירי): ברייתא א מרבה רק את 8 המינים שהוזכרו, ברייתא ב ריבתה גם מינים נוספים דומים שהזכירה (אך ברש"י עולה שגם ברייתא א ריבתה אותם).
• (סו. 10+) שאלה על ברייתא ב: איך זה כלל ופרט וכלל – הרי הכללים לא דומים זה לזה!
  (הכלל הראשון זה רק 4 רגליים וכרעיים, והכלל השני מרבה הכל).
  תשובה: לשיטת ר' ישמעאל גם זה נחשב "כלל פרט כלל".

(דילוג נקודתיים – 7 שורות) יש הבדלים בביאור הדוגמאות המוזכרות בתורה:

למה יש הבדל? מר כי אתריה ומר כי אתריה (אין מחלוקת מציאותית, פשוט כל מקום קורא לזה אחרת).

[1] ונלמד מסלעם את מה שרצינו ללמוד מסלעם – שכשר גם כשיש גבחת.