חולין דף סח – גמרא דף יומי

Download

דין היד של עובר שהוציא ידו

(סח. בתחילת הפרק – סח: 6-)

המשנה
שחט בהמה – העובר שבמעיה מותר.
[מקור (סט.) – "וכל בהמה מפרסת פרסה ושסעת שסע שתי פרסות, מעלת גרע בבהמה, אותה תאכלו" – בהמה בתוך בהמה מותרת].
אם לפני השחיטה העובר הוציא את:
ראשו – נחשב שנולד, ואם חי צריך שחיטה,
ידו – עדיין ניתר בשחיטת אמו.

דין היד, אם החזירה
א. הדין (2 גרסאות, לפי רש"י) –
רי"ח מתיר (אמצע נח:)
רב אוסר,
שתי גרסאות בסברת האיסור:
1. (תחילת הסוגיא) – ובשר בשדה טריפה לא תאכלו – נאסר כשיצא ממחיצתו לעולם.
2. (נח: 9-) – יש לידה לאיברים – נחשב שנולד, וכבר לא ניתר בשחיטת אמו.
מאי בינייהו?
אם יצא רובו, מה דין המיעוט: 1 – מותר, 2 – אסור (כל האיבד "נולד").

ב. קושיות על רב (תחילת הסוגיא)
אוסף מקורות בהם יש חלוקה בין החזיר לפני לאחרי השחיטה, ולכאורה זה מתייחס ליד, שהרי לגבי העובר זה לא משנה אם החזיר את היד. מכאן ראיה שאם החזיר לפני – היד מותרת.

1. משנתנו – "הוציא העובר את ידו והחזירו מותר". בפשטות – היד.
תירוץ – העובר מותר, אך היד אסורה.

אם הנושא זה העובר, למה כתוב שהחזירו? (מה זה משנה לדין העובר?)
הסבר:
1. נכתב אגב הסיפא, שאם הוציא ראשו, אסור גם אם החזירו.
דחייה – כבר למדנו במקומות אחרים שיציאת הראש נחשבת לידה:
a. בבכורות – מדויק שעובר שיצא ראשו חי, נחשב בכור לנחלה.
דחייה – אולי זה רק באדם, שיש חשיבות לדמות פניו.
b. משנה (עז.) שליה שיצתה מקצתה מהבהמה אסורה (הולד
נימוח, וחוששים שמה שיצא זה הראש ולכן השליה לא ניתרת בשחיטת האם).
2. נכתב בשביל מקום החתך –
מקום החתך אינו נאסר מדין "בשדה" (כי אינו בחוץ), אבל גם לא נחשב בפנים כדי שהשחיטה תתיר אותו, ולכן:
אם החזיר – מותר, לא החזיר – אסור.

2. ברייתא (סח. 6-)
A – החזיר לפני שנשחט – מותר,
B – החזיר אחרי שנשחט – אסור (ומחלוקת אם נחשב נבילה או טריפה).
(C – הוציא ונחתכך, ואז נשחט – היד אסורה, השאר מותר).

בפשטות A-B מתייחסים ליד, שהרי לגבי העובר זה משנה מתי החזיר.
תירוץ – הם מתייחסים לעובר, והעובר עצמו מותר, והנושא זה מקום החתך.

3. ברייתא של אבימי מבי חוזאי  (סח: 10+)
על הפסוק שהוא המקור להיתר העובר – וכל בהמה מפרסת פרסה ושסעת שסע שתי פרסות, מעלת גרע בבהמה.
אם החזיר פרסה אחת – תאכל, החזיר שתיים – תאכל,
בפשטות הכוונה היא – מה שהחזיר מותר.
תירוץ – הכוונה לעובר, והנושא הוא מקום החתך.

קשה – לפי"ז למה הביא שני לימודים (פרסה, פרסות)?
לכאורה ללמד היתר גם למקום החתך וגם לכל האיבר!
(כלומר – צריך שני לימודים כדי ללמד שמה שהחזיר הוא מה שמותר, החזיר 1 – 1, החזיר 2 – 2).
דחייה – הפסוק הנוסף בא להתיר קלוט (שיש לו פרסה לא סדוקה) – שמותר בשחיטת אמו (אם נולד כרגיל ר"ש אוסר). (לימוד זה לא קשור ליציאה מהרחם).

(סח: באמצע)

ג. שיטת עולא-רי"ח שמתיר

קושיות:

1. מקשה רב יהודה מרב ושמואל שאוסרים, מ"ובשר בשדה טריפה…".
   תשובה – רי"ח לומד אחרת – כיוון שיש לימוד מיוחד לחטאת שיצאה שהיא פסולה לתמיד (ויקרא י, כששרפו את חטאת ר"ח, ומשם למדו לשאר ק"ק), למדים ש"בשר בשדה" זה רק כל עוד הוא בשדה, אך אם חזר – מותר.
2. מיתיבי – ברייתא מפורשת שלומדת "ובשר בשדה טריפה לא תאכלו" – שטריפה זה לתמיד, גם אם חזר.
   תיובתא.

[אגב, הברייתא משווה למעשר שני וביכורים שיצאו מירושלים, שאם חזרו מותרים,
מה המקור – "לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך" – רק בשעריך אסור, אך חזרו פנימה – מותר].

(סח: 10- ראינו בהתחלה).