(עג. 13+ עד עד. באמצע)
חלק א – מחלוקת חכמים ור"מ בטומאת איבר עובר שיצא
א. תזכורת מהמשנה:
עובר שהוציא את ידו, והיד היתה בחוץ בשחיטה:
היד אסורה באכילה,
אך לגבי טומאה:
ר"מ – היד טמאה נבילה, ומטמאת במגע את שאר הבהמה.
חכמים – היד נחשבת טריפה (ורק טמאה מדרבנן אם מדובר בקודשים)
ב. הסבר המחלוקת:
המשנה מביאה דיון חלקי ביניהם,
הברייתא מביאה עוד חלק מהדיון,
ורבא עושה סדר (חסורי מחסרא), וכן מובא בברייתא נוספת, ולפי זה הדיון הוא כך:
ר"מ – איך אתם מחלקים בין היתר האכילה והטהרה?
או שהשחיטה תועיל לשניהם או שלא.
חכמים – יש תקדים לשחיטה שלא מתירה באכילה אבל כן מטהרת נבלה: שחיטת טריפה.
אך ר"מ – בטריפה זה מובן, כי השחיטה שחטה את הבהמה עצמה,
אבל ביד – הרי השחיטה לא היתה עבורה אלא עבור האם,
ולגבי האם השחיטה הועילה לגמרי (להתיר + לטהר), אז איך לגבי היד אפשר לחלק?
אלא חייבים לומר שהשחיטה לא הועילה ליד כלל, כי היד כבר לא חלק מהעובר.
חכמים –
הסבר: היד עדיין נחשבת חלק מהעובר,
הראיה: אם חותך את הכליה של האם ומשאיר בפנים ושוחט – הכליה אסורה,
אבל אם חותך יד של העובר (ומשאיר בפנים) ושוחט – היא מותרת,
מה שמראה שהיד היא חלק מהעובר אפילו יותר מאיברי האם!
הערות:
- הדין בעובר מת (עד. באמצע)
רבה – מח' רבנן ור"מ גם בעובר מת.
רב חסדא – המחלוקת בעובר חי, אבל בעובר מת לכו"ע היד טמאה.
- איבר מדולדל (עג. רבע תחתון)
הערה: תוך כדי הברייתא אמר ר"מ –
זה נכון ששחיטת טריפה מטהרת אותה, ואפילו את האיבר המדולדל שלה, אבל לא את יד העובר שיצאה, כי הוא לא חלק ממנה.
אז עכשיו נעבור לעסוק באיבר מדולדל.
(עג. 5-)
חלק ב – איבר מדולדל
איבר שכבר אין לו חיות, אך עדיין מחובר. לפי כולם הוא אסור באכילה, אבל האם הוא טמא? (הניסוח בגמרא – האם "שחיטה עושה ניפול" – כלומר שנחשב שנפל לפני השחיטה ולכן טמא כאבר מן החי).
- A. בברייתא הנ"ל:
ר"מ (תוך כדי הטענה לרבנן) – שחיטה לא מתירה איבר מדולדל באכילה (ב-D נראה שזה מדרבנן),
אך כן מטהרת איבר מדולדל. - B. ר"ל ורי"ח:
גירסה 1 –
ר"ל – לרבנן טהור, לר"מ טמא,
רי"ח – לכו"ע טמא ("שחיטה עושה ניפול" – נחשב כאילו האיבר נפל רגע לפני השחיטה, וזה איבר מן החי).
סברא – למה גם רבנן מחמירים?
ר' יוסי בר' חנינא: לעובר יש תקנה (לפי רי"ח סח.) אם יחזיר ידו, לאיבר מדולדל אין תקנה.
קשה – הרי בברייתא הנ"ל ר"מ אמר שהאיבר טהור?
לר"ל אפשר לבאר שר"מ אמר זאת "לדבריהם" של רבנןף
אבל לרי"ח זה קשה!
גירסה 2 –
ר"ל – לרבנן טהור, לר"מ טמא,
רי"ח – לכו"ע טהור ("אין שחיטה עושה ניפול" – נחשב כאילו האיבר נפל רגע לפני השחיטה, וזה איבר מן החי).
סברא – למה גם ר"מ מקל?
ר' יוסי בר' חנינא: האיבר הוא חלק מהאם, יד העובר לא.
(עג: שליש עליון)
- C. רי"צ-רי"ח:
לפי כולם:
שחיטה לא עושה ניפול – והאיבר טהור (נחשב שנשחט, כמו הגירסה השנייה ברי"ח).
מיתה עושה ניפול – והאיבר נחשב איבר מן החי (ולא נבלה).
שאלה: הרי שני הדברים כבר כתובים במשנה (קכז:):
"נשחטה הבהמה –
הוכשרו בדמיה דברי רבי מאיר, רבי שמעון אומר: לא הוכשרו;
מתה הבהמה –
הבשר צריך הכשר (כמו בשר שנתלש בחייה, שאין לו טומאת איבר מן החי),
האבר מטמא משום אבר מן החי, ואינו מטמא משום אבר נבלה דברי ר' מאיר, ור' שמעון מטהר".
כלומר:
בהמה שמתה – עושה ניפול (דבר מדולדל נחשב שנפל רגע לפני המיתה), לכן:
האיבר המדולדל נחשב איבר מן החי (ולא נבלה),
הבשר המדולדל טהור (כמו בשר שנתלש מחיים), וייטמאו רק אם יוכשר לקבל טומאה ע"י משקה.
בהמה שנשחטה – לכאורה הכוונה שלא עושה ניפול,
ולכן האיבר והבשר המדולדל טהורים, כי היתה להם שחיטה, וייטמאו רק אם יוכשר לקבל טומאה ע"י משקה.
[והאם דם השחיטה מכשיר לקבל טומאה? ר"מ כן, ר"ש לא (כי הדם נוגע בבהמה, לא באיבר/בשר התלושים (ועוד: לפי ר"ש דם השחיטה בכלל לא יכול להכשיר לקבל טומאה, אלא עצם השחיטה מכשירה (לה:)].
דחייה:
אפשר להבין ששחיטה עושה ניפול,
והמשנה מתייחסת רק לבשר, ולא לאיבר, והבשר טהור כמו בשר שנתלש מחיים.
אז למה זה לשון רבים ("הוכשרו")?
שלא רק בשר הפורש מהבהמה נחשב טהור,
אלא גם בשר הפורש מן האבר (שלפי הבנה זו האבר עצמו במיתה נחשב איבר מן החי, ובכל זאת בשר הפורש ממנו טהור, והיינו חושבים שאולי בגלל שהיה מקודם אבר מן החי (אב הטומאה) – אולי לא צריך הכשרה לקבל טומאה מאחרים, קמ"ל שצריך).
(עג: 6-)
- D. גם רבה בב"ח בשם רי"ח כמו רי"צ בשם רי"ח:
ברייתא:
"ובשר בשדה טריפה לא תאכלו" – להביא בשר/איבר המדולדלין שנשחטו, שאסורים באכילה,
לכאורה הכוונה ששחיטה עושה ניפול, והשחיטה לא נחשבת לו,
אך אומר רבה בב"ח-ר' יוחנן: זה רק איסור דרבנן ("פרוש"), (וממילא ברור שגם אינו טמא).
(עד. 1+)
- E. גם רב – מיתה עושה ניפול, שחיטה לא עושה ניפול:
כי לכאורה יש סתירה בדברי רב על איבר מדולדל:
רב יהודה-רב: לוקים על האכילה,
ר' יצחק בר שמואל בר מרתא-רב: לא לוקים,
והסביר רב יוסף:
מיתה עושה ניפול, והאיבר אבר מן החי ולוקים,
שחיטה לא עושה ניפול, ולא לוקים.
- F. וכן רבא, ומביא לזה מקור:
"וְכֹל אֲשֶׁר יִפֹּל עָלָיו מֵהֶם בְּמֹתָם יִטְמָא…" (ויקרא יא, לב) –
מיתה עושה ניפול,
שחיטה לא עושה ניפול.
ואמנם הפסוק עוסק בשרצים, אבל אם אינו עניין לגופו (שכבר כתוב שמדובר בשרצים מתים), תנהו עניין לטואמת בהמה.
(ע: 8- עד עא: 9-)
חלק א – [מאמר מוסגר] המקור לטומאת נבילה
א. תניא –
בהמה וחיה טמאים (ויקרא ה) – "או נפש אשר תגע… או בנבלת חיה טמאה או בנבלת בהמה טמאה… והוא טמא ואשם" (ומביא קרבן עולה ויורד).
בהמה טהורה (ויקרא יא,לט) – "וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה הנוגע בנבלתה יטמא…".
ר' יונתן – מניין שגם בחיה טהורה?
בן עזאי:
1. בן עזאי – (ויקרא יא,כז) "וכל הולך על כפיו (בהמה טמאה), בכל החיה ההולכת על ארבע (לרבות נבלת חיה טהורה) טמאים הם לכם"
דחייה – לא כתוב "וכל" אלא "בכל" – ונלמד לזה לעובר במעי אמו (ראה דף ע, חלק ב, B, A).
2. רי"ש – חיה בכלל בהמה ולהפך.
[A. מקור – (עא. 4+)
חיה בכלל בהמה (דברים יד) – "זאת הבהמה אשר תאכלו, שור שה כשבים… איל וצבי ויחמור…".
בהמה בכלל חיה (ויקרא יא,ב) – "זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ…".
B. יישומים –
חיה בכלל בהמה –
1. בטהורות – לסימני טהרה (מפרסת פרסה ומעלת גרה).
(וכן לטומאת נבילה, כדלעיל)
2. בטמאות וטהורות – לאיסור "בהמתך לא תרביע כלאיים".
בהמה בכלל חיה –
3. בטמאות וטהורות – רבי – שלגבי קרבן עו"י של טמא, לכאורה לא צריך לכתוב בהמה – ("או נפש אשר תגע… או בנבלת חיה טמאה או בנבלת בהמה טמאה… והוא טמא ואשם"),
ונכתב כדי להקיש למזיד (ויקרא ז,כא) – "ונפש כי תגע בכל טמא… או בבהמה טמאה… ואכל מבשר זבח השלמים… ונכרתה הנפש ההיא מעמיה"), שזה דווקא כשאכל קודשים ולא עצם הטומאה.
4. בטהורות – שגם בהמה היא "יצירה" – (בראשית ב) "ויצר ה' אלוקים… כל חית השדה", ולפי ר"מ אשה יושבת ימי טומאה וטהרה על לידתה.
(גמרא שאחרי המשנה עא.)
חלק ב – טומאה וטהרה בלועה בגוף
רבה – אינן מטמאים/נטמאים
א. מנלן:
A. הטומאה לא יוצאת – מנבילה שבמעיו שלא מטמאת
("והאוכל מנבלתה יכבס בגדיו וטמא עד הערב" – ואח"כ טהור, גם אם אכל סמוך לשקיעה והנבילה עדיין במעיו ולא התעכלה).
קשה – אולי לא מטמא כי כבר אינו ראוי לאכילת גר תושב?
תשובות:
1. יש מחלוקת למה צריך להיות ראוי – בר פדא – אדם, רי"ח – כלב. אז לרי"ח לא קשה.
2. כן ראויה לאדם (אם לא לעס, והאדם השני לא יודע מזה).
B. הטומאה לא נכנסת –
קל וחומר מכלי חרס –
כלי חרס עם צמיד פתיל – מונע כניסת טומאה ולא מונע יציאת טומאה (כשאין טפח מעל הטומאה),
= אדם, שמונע יציאת טומאה, קל וחומר שמונע כניסת טומאה.
[הסבר הקו"ח:
1. יותר קל למנוע כניסת טומאה מיציאת טומאה.
2. קל וחומר רגיל – כלי חרס>אדם, שאצל אדם הטומאה לא יוצאת].
דחייה – כלי חרס אינו מקבל טומאה מגבו.
[שתי הבנות:
1. לא יותר קל למנוע כניסה, אלא כלי חרס מונע כניסה פשוט כי אינו מקבל טומאה מגבו.
2. דחייה רגילה של קל וחומר – אדם>כלי חרס.
דחיית הדחייה – כלי חרס>אדם, שנטמא מאוירו (מובן להבנה 2),
C. עוד לימודים למצבים נוספים –
1. מניין שגם בלוע דרך פי הטבעת? (עא: 6+)
קל וחומר מהפה – פי טבעת יותר מעכל מאשר הפה, ולכן יחשב יותר בלוע, אז קל וחומר מדרך הפה, שלא מקבל ולא מטמא.
2. מניין שגם בלוע בבהמה?
קל וחומר מאדם – אדם>בהמה (שכן נטמא עוד בחייו),
דחיה – בהמה>אדם, (שכן אם נכנסים לבושים לבית מנוגע, בשביל שהבגדים ייטמאו האדם צריך לשהות והבהמה לא).
דחיית הדחייה – אין הבדל לגבי בית מנוגע, כי גם אדם שנכנס עם בגדיו על גבו (כבהמה) – הבגדים טמאים מיד.
(עא: 😎
ב. למה צריך את רבה, הרי שני הדינים כבר נאמרו –