(עה. 1+ עד עה: 1-)
חלק א – בע"ח שמקבלים טומאה בחיים
א. אתמול: בן פקועה חי שניתר בשחיטת אימו – יכול לקבל טומאה מחיים.
ב. רי"ח: זו מח' תנאים:
ר"ש בן אלעזר – מקבל טומאה מחיים (ממש כמו אוכל, אפילו שהוא חי!)
רבנן – רק אם מת (אמנם הוא ניתר בשחיטת אמו, אך לא מקבל טומאה).
וכן עוד מח' תנאים (משנה בעוקצין):
ממתי דגים מקבלים טומאה:
ב"ש – משניצודו (מחיים, אפילו שעדיין מקרטע וקופץ)
ר"ע – משעה שלא יכולים לחיות (כלומר אם עדיין מקרטע וקופץ – לא טמא) (תוס').
ב"ה – משמתו
ג. רב חסדא: שאלה בשיטת ר"ע:
[הקדמה: 1. יש מחלוקת (מב.) אם טריפה (של בהמה) חיה. 2. בדג אין איסור טריפה].
אם הדג חי, אך יש לו סימן טריפה (נקב במעיים) –
אם נאמר שטריפה חיה – אולי בדג היא לא (דג קטן ועדין יותר, יש לו פחות חיות),
ואם נאמר שטריפה לא חיה – אולי בדג שלא שייך בו דיני טריפות – זה לא רלוונטי ולא נחשב מת.
תיקו.
(עה. באמצע)
חלק ב – חלב של עובר
מתי עובר נהיה בהמה והחלב שלו אסור?
ר"ל – חודשים + אוויר (שנולד).
רי"ח – מספיק אחד:
לישנא א – מספיק אוויר
לישנא ב – מספיק חודשים.
נפק"מ:
הטילה נפל – יש אוויר, אין חודשים.
הכניס יד ולקח מהחלב של העובר – יש חודשים, אין אוויר.
קושיה: יש לימוד מיוחד שהחלב והכליות של עובר ל אמוקרב על המזבח בקרבן שלמים.
גירסה 1 – זו קושיה לר"ל –
למה צריך לימוד מיוחד אם ממילא זה לא נחשב חלב.
תשובה: זה בדיוק המקור של ר"ל שזה לא נחשב חלב.
גירסה 2 – קושיה לרי"ח –
אם זה נחשב חלב – למה לא קרב על המזבח?
תשובה: זה אמנם נחשב חלב, אבל פסול כי זה כמו מחוסר זמן (קרבן לפני היום ה8).
(עה. 4-, חזרה לבן פקועה)
חלק ג – שוחט טריפה ויש עובר בפנים
תזכורת: שחיטת האימא מתירה את הבן פקועה באכילה ומטהרת אותו (גם אם מת).
שחיטת טריפה לא מתירה במאכל אך מטהרת את הבהמה.
אם מצא בפנים בן פקועה רגיל (מת או קטן מ9) – אסור באכילה (אך טהור מנבלה אם היה מת)
למה? הסברות תלויות בסברה של היתר בן פקועה:
- אם בן פקועה מותר כי נחשב שהשחיטה מתייחסת גם אליו – אז זו לא היתה שחיטה כשרה.
- אם בן פקועה מותר כי הוא חלק מאימו – אז אימו טריפה וגם הוא טריפה.
ולמה טהור מנבלה? כי הרי גם לאימא השחיטה הועילה להחשיבה כטריפה ולטהרה מטומאת נבלה.
אך אם מצא בן פקועה חי בן 9:
שלב א:
לר"מ – שוחט את העובר ומותר ("לדברי האוסר – מתיר").
לר"י –
רבי אמי – אסור (כמו בן פקועה רגיל – ראה סברות לעיל).
רבא – מותר (בן פקועה בחודש 9 במצב מיוחד: "ד' סימנים אכשר ביה רחמנא" – הוא גם ניתן בשחיטת אימו אבל הוא גם מספיק גדול כדי להתירו בשחיטה שלו.
(כמו אתמול חלק ב בספק של רב אושעיא אם ניתן לשוחטו בתוך האימא).
שלב ב:
רב חסדא – העובר מותר על ידי שחיטתה שלו, אך אם אחר כך מת – טהור.
רבה: זה סתירה:
אם חי מותר בשחיטה – זה כר"מ (סובר כמו ר' אמי)
אם מת טהור – זה כרבנן (ששחיטת אימו מטהרתו מנבלה).
עונה רב חסדא: אני כרבנן, ומותר בשחיטה בגלל סברת "ד' סימנים" (כמו רבא).
(תחילה רב חסדא ענה – מה אתה רוצה, יש ברייתא שאומרת בדיוק את מה שאמרתי!
אך דוחה רבה: את בהברייתא ניתן להבין כר"מ (לכן מותר בשחיטה), וכשאמרה שהוא טהור – היא התכוונה שנולד מת – שאז ודאי ששחיטת אימו מטהרתו גם אם היא טריפה).
ומסופר שכשר' זירא אמר את ההלכה של רב חסדא,
רב אסי אמר: ישר, וכן אמר רי"ח.
ולא ברור האם זה כי ר"ל חולק על רי"ח או לא.
(עה: שליש)
חלק ד – בן של בן פקועה ובהמה רגילה – אין לו תקנה
(מובא כאן אולי כי זה עוד מקרה שהמעמד של בן פקועה דווקא גורם לחומרא)
(עה: שליש)
חלק ה – הלכה למעשה (מחלוקת רבנן ור"ש שזורי)
רבנן – מהתורה בן פקועה מותר, אך חז"ל גזרו מהרגע שעמד על רגליו.
ר"ש שזורי – לא גזרו.
כמי ההלכה?
ר' חנינא – כר"ש שזורי לגמרי (גם צאצאיו)
ר' יוחנן – כר"ש שזורי רק בו אך לא בבנו.
ר' אשי – מחמיר כרבנן.
(ואומר שר' יוחנן רק אמר זאת לשיטת ר"ש שזורי אך הוא עצמו כרבנן,
ושאין כלל פסיקה שהלכה תמיד כר"ש שזורי אלא רק בשני מקרים ספציפיים).\
(ע: 8- עד עא: 9-)
חלק א – [מאמר מוסגר] המקור לטומאת נבילה
א. תניא –
בהמה וחיה טמאים (ויקרא ה) – "או נפש אשר תגע… או בנבלת חיה טמאה או בנבלת בהמה טמאה… והוא טמא ואשם" (ומביא קרבן עולה ויורד).
בהמה טהורה (ויקרא יא,לט) – "וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה הנוגע בנבלתה יטמא…".
ר' יונתן – מניין שגם בחיה טהורה?
בן עזאי:
1. בן עזאי – (ויקרא יא,כז) "וכל הולך על כפיו (בהמה טמאה), בכל החיה ההולכת על ארבע (לרבות נבלת חיה טהורה) טמאים הם לכם"
דחייה – לא כתוב "וכל" אלא "בכל" – ונלמד לזה לעובר במעי אמו (ראה דף ע, חלק ב, B, A).
2. רי"ש – חיה בכלל בהמה ולהפך.
[A. מקור – (עא. 4+)
חיה בכלל בהמה (דברים יד) – "זאת הבהמה אשר תאכלו, שור שה כשבים… איל וצבי ויחמור…".
בהמה בכלל חיה (ויקרא יא,ב) – "זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ…".
B. יישומים –
חיה בכלל בהמה –
1. בטהורות – לסימני טהרה (מפרסת פרסה ומעלת גרה).
(וכן לטומאת נבילה, כדלעיל)
2. בטמאות וטהורות – לאיסור "בהמתך לא תרביע כלאיים".
בהמה בכלל חיה –
3. בטמאות וטהורות – רבי – שלגבי קרבן עו"י של טמא, לכאורה לא צריך לכתוב בהמה – ("או נפש אשר תגע… או בנבלת חיה טמאה או בנבלת בהמה טמאה… והוא טמא ואשם"),
ונכתב כדי להקיש למזיד (ויקרא ז,כא) – "ונפש כי תגע בכל טמא… או בבהמה טמאה… ואכל מבשר זבח השלמים… ונכרתה הנפש ההיא מעמיה"), שזה דווקא כשאכל קודשים ולא עצם הטומאה.
4. בטהורות – שגם בהמה היא "יצירה" – (בראשית ב) "ויצר ה' אלוקים… כל חית השדה", ולפי ר"מ אשה יושבת ימי טומאה וטהרה על לידתה.
(גמרא שאחרי המשנה עא.)
חלק ב – טומאה וטהרה בלועה בגוף
רבה – אינן מטמאים/נטמאים
א. מנלן:
A. הטומאה לא יוצאת – מנבילה שבמעיו שלא מטמאת
("והאוכל מנבלתה יכבס בגדיו וטמא עד הערב" – ואח"כ טהור, גם אם אכל סמוך לשקיעה והנבילה עדיין במעיו ולא התעכלה).
קשה – אולי לא מטמא כי כבר אינו ראוי לאכילת גר תושב?
תשובות:
1. יש מחלוקת למה צריך להיות ראוי – בר פדא – אדם, רי"ח – כלב. אז לרי"ח לא קשה.
2. כן ראויה לאדם (אם לא לעס, והאדם השני לא יודע מזה).
B. הטומאה לא נכנסת –
קל וחומר מכלי חרס –
כלי חרס עם צמיד פתיל – מונע כניסת טומאה ולא מונע יציאת טומאה (כשאין טפח מעל הטומאה),
= אדם, שמונע יציאת טומאה, קל וחומר שמונע כניסת טומאה.
[הסבר הקו"ח:
1. יותר קל למנוע כניסת טומאה מיציאת טומאה.
2. קל וחומר רגיל – כלי חרס>אדם, שאצל אדם הטומאה לא יוצאת].
דחייה – כלי חרס אינו מקבל טומאה מגבו.
[שתי הבנות:
1. לא יותר קל למנוע כניסה, אלא כלי חרס מונע כניסה פשוט כי אינו מקבל טומאה מגבו.
2. דחייה רגילה של קל וחומר – אדם>כלי חרס.
דחיית הדחייה – כלי חרס>אדם, שנטמא מאוירו (מובן להבנה 2),
C. עוד לימודים למצבים נוספים –
1. מניין שגם בלוע דרך פי הטבעת? (עא: 6+)
קל וחומר מהפה – פי טבעת יותר מעכל מאשר הפה, ולכן יחשב יותר בלוע, אז קל וחומר מדרך הפה, שלא מקבל ולא מטמא.
2. מניין שגם בלוע בבהמה?
קל וחומר מאדם – אדם>בהמה (שכן נטמא עוד בחייו),
דחיה – בהמה>אדם, (שכן אם נכנסים לבושים לבית מנוגע, בשביל שהבגדים ייטמאו האדם צריך לשהות והבהמה לא).
דחיית הדחייה – אין הבדל לגבי בית מנוגע, כי גם אדם שנכנס עם בגדיו על גבו (כבהמה) – הבגדים טמאים מיד.
(עא: 😎
ב. למה צריך את רבה, הרי שני הדינים כבר נאמרו –
