חולין דף עח – גמרא דף יומי

Download

(עח. תחילת פרק אותו ואת בנו – עט: שורה 1)

איסור "אותו ואת בנו"

א. המשנה

"ושור או שה, אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד" (ויקרא כב).
בשביל הקיצור: אותו ואת בנו=או"ב.

A. גם בחו"ל ושאין בימ"ק,

B. בחולין ובקודשים.

עקרונות:

א. לגבי אותו ואת בנו

1. החיוב – תמיד השני חייב מלקות על אותו ואת בנו.

2. האם הבהמה פסולה?
בחולין – כשרה
בקודשים – נחשבת לא ראויה להקרבה (מחוסר זמן) ולכן:
פסולה, כיוון שנחשבת מחוסר זמן, (מצד שני אין חיוב על שחיטתה בחוץ).

ב. חוץ ופנים (חיוב ופסול) –
חולין שנשחטו בפנים – פסולים, חיוב: אין מלקות.
קדשים בחוץ – פסולים, חיוב: כרת ומלקות, אא"כ זה אותו ואת בנו שפטור (כי אינו ראוי כנ"ל).

הפירוט (מומלץ לראות את הטבלה בחוברת סיכום של המסכת):

ב. ת"ר – מניין שאו"ב נוהג בקודשים?

A. הפסוקים (ויקרא כב) והלימוד הבסיסי
כז – שור או כשב או עז כי יולד, והיה שבעת ימים תחת אמו, ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה'.
כח – ושור או שה, אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד.

הלימוד הבסיסי:
לא רק בקודשים – שור הפסיק העניין,
שזה גם בקודשים – 1. היקש (אך נדחה בגלל השור). 2. ו מוסיף.

B. גם בכלאיים
למה או"ב כולל כלאיים? (עח 4-)
והרי: 1. כמו שראינו – היקש לקודשים (שכלאיים פסולים). 2. רבא – כל "שה" בא להוציא כלאיים.
תשובה – "או" – לרבות כלאיים.

דחייה – "או" תפוס לחלק (שלא צריך גם שור וגם שה ובניהם).
תשובות:

1. "לחלק" נלמד מ"אותו ואת בנו (לשון יחיד)".

דחייה – זה לא מספיק, כי ניתן ללמוד שצריך שור+שה+בן של אחד מהם,
תשובה – נלמד מ"אותו ואת בנו".

דחייה – לפי חנניה "אותו" תפוס (להלן ג)

1. כר' יונתן – לחלק לא צריך לימוד.

[מקור – "כי איש איש אשר יקלל את אביו ואת אמו, מות יומת, אביו ואמו קילל – דמיו בו". מנייין שזה או אביו או אמו?
ר' יאשיה – משינוי הסדר,
ר' יונתן – לא צריך פסוק אא"כ כתוב "יחדיו" (לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו)

ג. מחלוקת חנניה ורבנן ("אותו") (עח: באמצע)

A. האם או"ב נוהג גם בזכרים?
רבנן – לא, חנניה – כן.

B. מקורות:

רבנן – לא:

1. בניין אב משילוח הקן (רק באם).
   דחייה – באו"ב יש חומרא שאסור גם במזומן.

תיקון – "אותו" – לשון יחיד, ולומדים משילוח הקן לבחור באם).
דחייה – "ואם נפשך לומר" ש"אותו" – לשון זכר.

1. "אותו ואת בנו" – מי שבנו כרוך אחריו = האם.

חנניה – כן:

אותו – האב (לשון זכר), ואת בנו – האם (בנה כרוך אחריה).

(יוצא שלחנניה "אותו" תפוס, לרבנן תפוס רק בהו"א).

C. דעת שמואל (עט. 3+)

a. [רמב"ן – מחלוקתם היא רחבה – האם יש משמעות לאבא בבע"ח:
רבנן – אין, חנניה – יש].

b. שמואל – כחנניה (אם+אב) – יש משמעות לאב,
c. וכן אמר שמואל לגבי פרד (בן חמור וסוס) –

צאצאי סוסות + חמורים – מותרים, כי הצאצאים זהים,
אבל בזוגות הפוכים: צאצאי סוסה וחמור עם חמורה וסוס –

שמואל: ר"י – אוסר,  כי הולך לפי האם וממילא הצאצאים שונים,
אבל רבנן (חנניה) – מותרים, כי הולכים גם לפי האב, ויוצא שהם זהים.

d. שאלה בשיטת ר"י – (עח. רבע) האם ברור לו שאין חוששים לאב, או שזה מספק?
נפקא מינה – לשדך ילד של סוסה וחמור עם סוסה: אם ודאי – מותר, אם ספק – אסור.

ראיות:
1. המשנה בכלאיים, ר"י – "כל בני סוס, אע"פ שאביהם חמור – מותרים זה בזה".
במה מדובר – אם בשניהם האם היא סוסה והאב חמור, פשיטא שמותר.
אלא – באחד שני ההורים סוסים, ובשני רק האם, ומותר – לא מתחשבים באב!
דחייה – מדובר שההורים זהים, והחידוש: שלא אומרים שבכל ילד מעורב משני המינים, ואז יוצא שבשידוך מערבבים בין המינים, אלא – הילד הוא מין עצמאי ומותר בדומה לו.
2-3. ר"י, וכן רב הונא ברדר"י – אין מרביעין על פרידה סוס או חמור אלא מינה.
מכאן שזה רק ספק, וחושש גם לאב.
[דחיית הברייתא – הכוונה שלא ידוע מה מינה, ולכן א"א את שניהם, וא"א לבדוק בסימנים כי היא אילמת וקטועת אוזניים וזנב].
אך את רב הונא א"א לדחות כך.

ואכן – ר' אבא הקפיד שיבדקו את הפרדות שיהיו האמהות והאבות מאותו מין (על ידי בדיקה).