להצלחת עם ישראל ובכללם נתן בן מרים וזוגתו דליה בת זהבה, מאיר בן דליה הי"ו
ולהבדיל,
לעילוי נשמת מרת אסתר בזק בת ר' יחיאל עמנואל הלוי ופרידה שרשבסקי ז"ל,
ולעילוי נשמת ישראל צבי בן משה שטרן תלמיד חכם ז"ל,
ירא שמיים, נהנה מיגיע כפיו, עמל בתורה, למד ולימד את הש"ס
להקדשת שיעור (וממש בזכותכם עוד שיעור יעלה לאוויר), ליחצו כאן
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת קידושין לחץ כאן
לתרשים של הדף היומי: לחץ על קליק ימני בעכבר ואז פתח בחלון נפרד או שמור למחשב
דף יומי בבא קמא דף קו
(קו. 8+ עד קו: רבע תחתון)
חלק א – רב הונא-רב: נשבע שלא חייב, אפילו באו עדים שחייב – פטור
כלומר – ראובן טוען לשמעון "מנה לי בידך" (למשל בפיקדון או הלוואה), ושמעון טוען שלא,
ושמעון התחייב שבועה ונשבע (שבועת מודה במקצת/שבועת השומרים),
אפילו באו עדים שכן חייב ושיקר – בכל זאת נשאר פטור,
כי בשבועה כאילו קנה את הפקדון/מילווה (כניסוח של איפא מאתמול – שבועה קונה).
א. מקור – שמות כב, ט-י (לגבי שומר שכר): כִּי־יִתֵּן אִישׁ אֶל־רֵעֵהוּ חֲמוֹר אוֹ־שׁוֹר… לִשְׁמֹר… שְׁבֻעַת ה' תִּהְיֶה בֵּין שְׁנֵיהֶם… וְלָקַח בְּעָלָיו וְלֹא יְשַׁלֵּם" –
הבעלים לוקח (מקבל) את השבועה, ובזה החייב נפטר ("ולא ישלם"), גם אם אח"כ יבואו עדים.
ב. באיזה מקרה רב דיבר –
- A. האם זה רק בהלוואה או גם בפקדון –
רבא – דווקא בהלוואה (או שומר חינם שהחפץ אבד, ונשבע לשקר שנאנס) – ששם זה "תשלום" ("וְלֹא יְשַׁלֵּם"),
אבל פקדון שבו החפץ בעין – זה לא תשלום אלא פשוט החזרה – ולכן כן מחזיר.
אך הגמרא – גם בפקדון השבועה פוטרת אותו!
שהרי הפסוק שפוטר נאמר בפקדון.
- B. [לגבי המקרים המפורשים בתורה –
יש מקרים בהם מפורש בתורה שאם נשבע לשקר – עדיין יכול להתחייב אחר כך:
אשם גזילות: אם נשבע לשקר ואז הודה – משלם קרן חומש ואשם
טט"ג: אם שומר חינם נשבע שהחפץ נגנב – ובאו עדים ששיקר – משלם כפל,
(כאן לא משלם אם הודה – כי מודה בקנס פטור).
ולכאורה ברור שבמקרים אלו רק מודה שמשלם,
ורב רק דיבר על כשלא הודה, ושלא מדובר בטט"ג
למשל – טוען טענת אבידה, ובאו עדים ששיקר – שמחדש רב שפטור.
(קו. שליש)
ג. קושיות על רב –
- רבא אחא בר מניומי –
משנה קח: – שומר חינם שטען שאבד (רישא) או נגנב (סיפא) ונשבע,
הודה מעצמו – משלם קרן חומש ואשם (אשם גזילות),
זה כאמור לא נגד רב, כי זה מפורש בתורה,
באו עדים ששיקר –
סיפא: בטוען טענת גנב – משלם כפל.
גם זה לא נגד רב, כי גם זה כאמור מפורש בתורה
רישא: בטוען טענת אבידה – משלם קרן,
זה כן מפורש נגד רב!
עונה רב נחמן – כאן מדובר בשבועה לא מספיק טובה:
- נשבע מחוץ לבי"ד (גם אם בהוראת בי"ד).
- קפץ ונשבע לפני שהדיינים הורו לו,
מקשה רב אחא – אם זאת שבועה לא טובה – למה בטוען טענת גנב הוא חייב כפל?
רב נחמן – צריכים לומר שברישא (אבידה) זאת שבועה לא טובה, ובסיפא (גניבה) זאת שבועה טובה.
(ומשום מה רב נחמן חושב שזה יותר דחוק לומר את זה על נשבע חוץ לבי"ד מאשר על קפץ ונשבע).
(קה. שליש תחתון)
- דחיית המקור של רבא –
וְלָקַח בְּעָלָיו וְלֹא יְשַׁלֵּם – זה מלמד משהו אחר – שכל הנשבעים בתורה זה שהנתבע נשבע ונפטר (ולא שהתובע נשבע ונוטל).
- מתיב רב המנונא –
משנה שבועות לו: – השביע אותו חמש פעמים (בבתי דין שונים), ואז הודה – משלם 5 פעמים חומש ואשם.
ולמה? הרי אם כופר שוב ושוב באותו ממון – למה חייב כמה פעמים?
מסביר ר"ש – שכיון שאחראי כל פעם יכל להודות ולהתחייב, והוא בחר שוב להישבע לשקר, זה כל פעם כפירה חדשה במה שהיה אמור לשלם אם היה מודה.
בכל אופן – רואים שאם יודה חייב, כלומר השבועה לא קונה ולא פוטרת מלשלם.
- לפני שנראה את התשובה נבהיר את השאלה: (נדלג 3 שורות לרבא)
רבא – מה בכלל הקושיה? הרי (כאמור), גם רב מודה בדברים המפורשים בתורה (שאם נשבע והודה משלם קרן וחומש ואשם), איך מכאן יש ראיה שגם אם יבואו עדים – יהיה חייב?
[רבא לומד שרב מודה בהודה מברייתא שחוזרת על המשנה בקושיא 1 – שאם הודה או באו עדים (בטט"ג) – חייב,
ושם א"א לתרץ שזו היתה שבועה לא טובה, כי היא מדברת גם על כפל בטט"ג, ובשביל להחייב בכפל חייב שבועה טובה,
וגם א"א לומר שרק המקרה של כפל בשבועה טובה, כי יש שם מקרה שבו נשבע ואז גם באו עשים (כפל) וגם הודה (אשם)]
(רב אשי לא עונה, רק אומר – אתה חושב שרב המנונא (תלמידו של רב) לא היה יודע את זה שרב לא דיבר על הודה?)
(קו. 1-)
אך מסביר רב אחא סבא – רבא צודק, וגם רב המנונא יודע שרב מודה שאם הודה – חייב, אבל בכ"ז יש מכאן קושיה על רב לגבי אם באו עדים,
כי בשביל לומר שחייב חומש על כל שבועה – לא מספיק לומר שיכול היה להודות ולהתחייב, אלא צריך גם לומר שאם היו באים עדים היה חייב:
כי בעצם יש שני תנאים כדי לחייבו חומש שוב ושוב:
- שהחיוב המקורי עדיין יהיה קיים (אחרת הוא נשבע לא על ממון אלא על חיוב שנובע מהשבועה הקודמת) – וזה נכון רק אם זה ממון שניתן להוציאו ע"י עדים
(וזה מה שקשה על רב – שיוצא שאם באו עדים – חייב).
- שכל שבועה תהיה על כפירה חדשה – וזה מה שר"ש התכוון כשאמר ש"הואיל ויכול לחזור ולהודות" (שכיוון שבכל פעם הוא נשבע שוב במקום להודות – זה כפירה חדשה בכל פעם (אבל הכפירה היא כאמור על הממון המקורי).
(הגענו לקו: 8+, ועכשיו נחזור לתשובה של רב המנונא, קו. שליש תחתון)
- התשובה –
כאן לכאורה א"א לתרץ שנשבע חוץ לבי"ד או קפץ ונשבע, שהרי כתוב במשנה: "השביע עליו (ולא שקפץ) בין בפני בי"ד ובין שלא בפני בי"ד".
אך עונה רב המנונא עצמו – דווקא כן אפשר לתרץ ככה!
כי "לצדדין קתני" – השביע עליו ונשבע בחוץ, או שקפץ ונשבע בפנים.
(נחזור מקו. רבע תחתון לקו: 8+)
עוד על שומר שכופר בחיוב –
חלק ב – אמירות של ר' חייא בר אבא לגבי "טוען טענת גנב"
א. ר' חייא ב"א – רי"ח – יש בטט"ג גם 4 ו5 (אם השומר שטוען, טבח/מכר)[1]
- A. מקור – מגנב רגיל –
- בבניין אב –
שכמו שלגנב אמיתי יש כפל, ויש גם דו"ה,
כך לטט"ג שיש לו כפל, גם לו יש דו"ה.
דחייה – מה לגנב שמשלם כפל גם אם לא נשבע לשקר.
- זה היקש (ואין משיבים על ההיקש)
שמות כב:
ו – כִּי־יִתֵּן אִישׁ אֶל־רֵעֵהוּ כֶּסֶף אוֹ־כֵלִים לִשְׁמֹר וְגֻנַּב מִבֵּית הָאִישׁ אִם־יִמָּצֵא הַגַּנָּב יְשַׁלֵּם שְׁנָיִם׃
ז – אִם־לֹא יִמָּצֵא הַגַּנָּב וְנִקְרַב בַּעַל־הַבַּיִת אֶל־הָאֱלֹהִים אִם־לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ׃
ח – עַל־כׇּל־דְּבַר־פֶּשַׁע עַל־שׁוֹר עַל־חֲמוֹר עַל־שֶׂה עַל־שַׂלְמָה עַל־כׇּל־אֲבֵדָה אֲשֶׁר יֹאמַר כִּי־הוּא זֶה עַד הָאֱלֹהִים יָבֹא דְּבַר־שְׁנֵיהֶם אֲשֶׁר יַרְשִׁיעֻן אֱלֹהִים יְשַׁלֵּם שְׁנַיִם לְרֵעֵהוּ.
על מה הפסוקים מדברים (ראינו בדף סג:) –
פסוקים ז-ח ודאי מדברים על טט"ג,
לגבי פסוק ו –
דעה אחת – זה בגנב רגיל – ואז אפשר לעשות את ההיקש.
דעה שנייה – זה גם בטט"ג – ואין אין מכאן היקש בין גנב לטט"ג,
ולדעה זו צריכים מקור שלישי.
- מהה"א היתירה – " אִם־יִמָּצֵא הַגַּנָּב" – לרבות שטט"ג הוא כמו גנב גם לגבי דו"ה.
(קו: באמצע)
- B. איתיבי ר' חייא בר אבא –
טט"ג בשור, ובאו עדים שהוא אכלו – חייב רק כפל.
והרי בשביל לאוכלו בודאי קודם שחטו – מכאן ששחיטה לא מחייבת אותו דו"ה!
תשובה – מדובר שאכלו בלי לשחוט – אלא נבילה.
למה לא ענו כך:
- שאכלו טריפה (כר"ש בדף ע. שפוטר מדו"ה)
תשובה: הברייתא כר"מ שחטו ונמצא טריפה נחשב שחיטה ומחייב דו"ה (סד:)
- בבן פקועה (בהמה הוצאה מהבטן אחרי שחיטת אימה) – שלא צריכה שחיטה (לר"ש שזורי במשנה חולין עד:)
תשובה: הברייתא כר"מ שלדעתו בן פקועה חייב שחיטה (משנה חולין סד:)
- שעמד בדין, ובי"ד כבר אמרו לו "צא תן לו", שלרבא אם עכשיו טווח נחשב סתם גזלן, ופטור מדו"ה.
תשובה: אכן יכלו לענות כך, ופשוט בחרו תשובה אחת מתוך כמה,
וכפי שגם יכלו לענות כמו האפשרות הבאה:
- שני שותפים גנבו יחד, ואחד טבח שלא על דעת השני – שפטור מדו"ה
(כי החיוב הוא רק אם שחט את כל הבהמה).
תשובה: כאמור – אכן יכלו לענות כך, ופשוט בחרו תשובה אחת.
[1] כפי שראינו בדף סב: (בשיעור על דף סג)
