לעילוי נשמת צבי בן שלום כץ ז"ל
ולעילוי נשמת רבקה בת חיים כץ ז"ל
להקדשת שיעור (וממש בזכותכם עוד שיעור יעלה לאוויר), ליחצו כאן
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת קידושין לחץ כאן
לתרשים של הדף היומי: לחץ על קליק ימני בעכבר ואז פתח בחלון נפרד או שמור למחשב
דף יומי בבא קמא דף קט
(קח: משנה – קט: 5-)
חלק א – משנה (אמצע)[1] – גזל את אביו, נשבע, והודה אחרי שמת אביו
משלם קרן וחומש רק לשאר היורשים (שאר בני אביו, אחי האב וכו'), ולא לעצמו,
כי צריך לבצע "והשיב את הגזילה" – ולכן חייב להוציא את הכסף מעצמו.
אבל יש טריק (שהרי מבחינה ממונית זה כסף של הגזלן, אלא שצריך לקיים "השבה", ולכן):
יכול ללוות כסף (בסכום שמגיע לו מהגזל), להשיב את הגזילה לאחים, וכשיבוא הלווה לבקש את הכסף – ישלח אותם לגבות מהאחים (לא כי הכסף משועבד ללווה, אלא נראה שפשוט מראש כך סיכמו).
וכך יוצא שקיים את ה"השבה", אבל בעקיפין קיבל את זה בחזרה.
גמרא –
א. רב יוסף – ואם לא עוד יורשים – יתן לצדקה,
רב פפא – וכשנותן יאמר זה בשביל השבת הגזילה.
ב. למה לא יכול למחול לעצמו?
הרי ראינו שמשנה בקג. שנגזל יכול למחול לגזלן?
תשובה – זה תלוי במחלוקת תנאים –
גזל מגר ונשבע והודה (וזקפו הגר עליו כמלווה), ומת הגר –
רי"ס הגלילי – פטור (מוחל לעצמו)
ר"ע – חייב (ויביא לכהנים, שעל זה נאמר – "וְאִם־אֵין לָאִישׁ גֹּאֵל לְהָשִׁיב הָאָשָׁם אֵלָיו, הָאָשָׁם הַמּוּשָׁב לַה' לַכֹּהֵן…" (במדבר ה, ח) – גר הוא היחיד שייתכן שאין לו יורשים).
מה המחלוקת:
- רי"ח – האם מוחל (בין לעצמו ובין לאחרים) –
המשנה בקג. כרי"ס הגלילי – שמוחל לאחרים (כמו בקג.) ולעצמו (כמו בברייתא),
משנתנו כר"ע – שלא מוחל לא לעצמו (כמשנתנו וכברייתא) ולא לאחרים.
ובאמת המחלוקת גם כשלא זקפו במלווה,
אז למה כתוב שזקפו במלווה? להודיעך כוחו דר"ע, שאפילו שזקפו במלווה – לא מוחל.
(קט. שליש תחתון)
דוחה רב ששת – אם נחלקו בשני הדברים (לעצמו ולאחרים), למה שניהם השמיעו את דעתם במקרה הפחות מחודש?
רי"ס הגלילי (משנה קג.) – שמוחל לאחרים, היה צריך להשמיע שאפילו מוחל לעצמו,[2]
ר"ע במשנתנו שלא מוחל לעצמו – היה צריך להשמיע שאפילו לאחרים לא מוחל!
- רב ששת ורבא – המשניות הן תנא אחד:
המשנה בקג: יכול למחול – לאחרים
משנתנו: לא יכול למחול – לעצמו
וכאיזה דעה זה בברייתא לגבי גר:
רב ששת – זה רי"ס הגלילי:
רי"ס הגלילי: לאחרים מוחל, לעצמו לא (אא"כ זקפו במלווה – שאז בברייתא של הגר מוחל לעצמו),
ואילו ר"ע: לעצמו – בכל מקרה לא מוחל, ואפילו זקפו במלווה.
רבא (מקל) – זה ר"ע:
ר"ע: לאחרים מוחל, לעצמו לא (ואפילו זקפו במלווה (בבברייתא של הגר)),
ואילו רי"ס הגלילי: בשניהם מוחל (ואפילו לא זקפו במלווה)
(קט: 1+)
ג. לפי רי"ס הגלילי לפי רבא שיכול למחול לעצמו – באיזה מצב בגזל הגר נותן לכהנים?
אם נשבע והודה לגר עצמו, ואז מת הגר – נשאר אצל הגזלן (כי הגר זכה, והגזלן ירש ממנו)
אבל אם נשבע לגר, אך הודה רק לאחר שמת – כשהודה, ה' (הכהנים) זכו בזה, ולא הגר, ומשלם לכהנים.
(קט: 6+)
חלק ב – הרחבה בעניין השבת גזל הגר לכהנים
"וְאִם־אֵין לָאִישׁ גֹּאֵל לְהָשִׁיב הָאָשָׁם אֵלָיו, הָאָשָׁם הַמּוּשָׁב לַה' לַכֹּהֵן, מִלְּבַד אֵיל הַכִּפֻּרִים אֲשֶׁר יְכַפֶּר־בּוֹ עָלָיו" (במדבר ה, ח)
א. בעי רבא – האם גם גיורת?
מצד אחד – כתוב "איש", מצד שני – אולי זה רק אורחא דמילתא?
ת"ש – גם אישה:
ברייתא מפורשת שלומדת מהכפלות של " לְהָשִׁיב… הַמּוּשָׁב" – לרבות אישה,
אז למה כתוב "איש"? לא לאפוקי מאיש אלא ללמד על קטן, שאצלו אין צורך לבדוק אם יש לו יורשים (כי קטן לא יכול להוליד).
לסיכום: הפסוק כולל איש, אישה, קטן (אלא שאצלו לא צריכים לבדוק אם יש יורשים).
(קט: שליש)
ב. לאיזה כהן נותן –
- A. תנו רבנן – נותן לכהנים שבאותו משמר של אותו שבוע (והם מחלקים ביניהם).
מניין שלא נותן לאיזה כהן שירצה?
היקש מהמשך הפסוק – "מִלְּבַד אֵיל הַכִּפֻּרִים" (קרבן האשם) – כמו שהאשם ודאי הולך לכהני המשמר (כמו כל קרבן שמביאים), כך גם הכסף.
(קט: מעל האמצע)
- B. תנו רבנן – גם אם הגזלן הוא כהן, וזה המשמר שלו – עדיין מתחלק בין כולם ולא הכל אליו.
לכאורה היינו אומרים שכן ילך אליו (סיבות ודחיות):
- a. בברייתא – לכאורה יכולנו לעשות קל וחומר שילך רק אליו:
- ת"ק –
אם אחר שגזל מביא לי (למשמר שלי), אז כשזה כבר תחת ידי – לא כל שכן שאקח הכל לעצמי?
תוס' – ניתן לדחות דיו לבא מן הדין להיות כנידון – ומה פתאום שיקח את הכל לעצמו? מקסימום שיחלק עם השאר!
(את זה הגמרא עצמה לא דוחה, אולי כי הדחייה ברורה).
- ר' נתן –
הקדמה: אם כהן שזה לא השבוע שלו בא להקריב – הוא לוקח הכל לעצמו ("וְאִישׁ אֶת קֳדָשָׁיו לוֹ יִהְיוּ" (במדבר ה, י)),
ואם ממנה כהן שיקריב בשבילו – הכל הולך לכהן שהקריב, ואפילו אם הוא מהמשמר של אותו שבוע – רק הוא מקבל הכל.
הקל וחומר:
אם שם – שלכהן של אותו משמר אין חלק בו, אא"כ נכנס לרשותו (הפכו לשליח כנ"ל), שאז הכל הולך רק אליו,
אז בגזל הגר – שלגזלן יש חלק בו (כי זה המשמר שלו), אז כיוון שכבר נכנס לרשותו (זה אצלו, כי הוא הגזלן) – כל שכן שהכל ילך אליו
אך דוחה הברייתא –
כשכהן מסוים מביא קרבן – לאף כהן אחר אין חלק בו, ולכן לא מוציאים מהכהן שנתן לו להקריב,
אבל בגזל הגר – לכל השאר גם יש חלק בו, ולכן מוציאים ממנו.
(קט: שליש תחתון)
- b. בגמרא – לכאורה צריך ללמוד מהאשם –
שהרי את קרבן האשם ודאי נותן לעצמו ("וְאִישׁ אֶת קֳדָשָׁיו לוֹ יִהְיוּ" (במדבר ה, י)),
וכאמור יש היקש בין הכסף לבין הקרבן ("הָאָשָׁם הַמּוּשָׁב לַה' לַכֹּהֵן (-הכסף), מִלְּבַד אֵיל הַכִּפֻּרִים (-הקרבן)" (במדבר ה, ח))
תשובות:
- אכן גם הכסף הולך לכהן, כמו הקרבן,
ומה שהברייתא אמרה שלא – זה בכהן טמא,
שאז כפי שלא מקריב וממילא הקרבן לא הולך אליו, גם הכסף לא הולך אליו.
דחייה – הברייתא קראה לכסף "דבר שיש לו חלק בו", והרי אם הוא טמא אז אין לו חלק כלל (גם לא הכסף של גזל הגר).
- לא לומדים מהאשם כי יש לימוד נגדי – משדה אחוזה, שזה מתחלק לכל הכהנים
הלימוד – גזירה שווה:
אצלנו – "הָאָשָׁם הַמּוּשָׁב לַה' לַכֹּהֵן",
בשדה אחוזה – "וְהָיָה הַשָּׂדֶה בְּצֵאתוֹ בַיֹּבֵל קֹדֶשׁ לַה' כִּשְׂדֵה הַחֵרֶם לַכֹּהֵן תִּהְיֶה אֲחֻזָּתוֹ" (ויקרא כז, כא).
הדין בשדה אחוזה (שדה שירש מאבותיו) –
מכר אותה – אחרי שנתיים יכול לגאול, ואם לא גאל – יוצאת ביובל.
הקדיש אותה – יכול המקדיש לגאול אותה במחיר שהתורה נקבה,
אם לא גאל, או אם אדם אחר גאל – ביובל היא מתחלקת לכהנים של אותו משמר שיוצא בתחילת היובל.
ומה אם מי שקנה אותה הוא כהן?
יכולנו לחשוב שביובל יישאר אצלו,
כי יש לו קל וחומר (דומה לקל וחומר ה1 שהצענו לגזלן כהן) – הרי אם כשהיא לא שלי – אני מקבל את חלקה, אז אם היא כבר שלי – כל שכן שאת כולה!)
(גם את הקל וחומר הזה ניתן לדחות ב"דיו" (תוס')).
קמ"ל שלא, כי לומדים מ" אֲחֻזָּתוֹ " שרק שדה שירש נשארת רק אצלו, אבל שדה שגאל – לא.
ומזה כאמור לומדים לכהן גזלן.
[1] את הרישא כבר ראינו בדף קו, כקושייה על רב שאמר שאם נשבע (בטוען טענת אבידה) – אפילו באו אחרי זה עדים – לא משלם. הגמרא לא מדברת על הרישא, לכן לא נזכיר אותה שוב.
[2] לא ברור לי איך ממציע שהמשנה הקודמת היתה צריכה להשמיע שיכול למחול גם לעצמו. הרי הנושא של המשנה הקודמת (קג.) זה לא מחילה, אלא האם צריך ללכת אחריו עד למדי, ולגבי זה המשנה שם הבדילה בין אם מחל על הקרן בלבד או חומש בלבד. איך את זה היא יכלה להשמיע אם היה מדובר במחילה לעצמו? למה שימחול לעצמו רק על הקרן ואל על החומש או להפך? ויותר מזה – איך יהיה נידון אם צריך ללכת עד למדי, אם הוא בכלל חייב לעצמו?!
