מסכת בבא קמא דף כח

לעילוי נשמת נחום בן אברהם ושרה פניגשטין ז"ל
שנפל ברמת הגולן ביום י"ז כסליו תשל"ו
להקדשת שיעור (וממש בזכותכם עוד שיעור יעלה לאוויר), ליחצו כאן

Download

להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת קידושין לחץ כאן

לתרשים של הדף היומי: לחץ על קליק ימני בעכבר ואז פתח בחלון נפרד או שמור למחשב

דף יומי בבא קמא דף כח

(כז: באמצע – כח: 9-)

חלק א – האם עביד איניש דינה לנפשיה

א. הדעות –

(דילוג לרבע תחתון (דאיתמר))

דאיתמר –

במקום הפסד (שלא יכול ללכת לדיינים) – לפי כולם עביד,
כשזה לא הפסד (יכול לטרוח ללכת לדיינים) –

רב יהודה – לא עביד,
ר"נ – עביד, כי לא צריך לטרוח.

(נחזור לאמצע העמוד)

[סיפור שבו אומר רב נחמן – במקום פסידא לפי כולם עביד איניש דינא לנפשיה.

שאל רב חסדא את רב נחמן: מה הקנס של בושת על מי שמכה את חברו במעדר?

רב נחמן: אתה דן דיני קנסות בבבל?! מה המקרה?

רב חסדא: היו שני שותפים בבור שעשו תורות בימים, יום אחד אחד מהם חטף את תורו של חברו, השני התלונן והחוטף התעלם, אז הנחטף היכה אותו במעדר.

רב נחמן: היה צריך להכותו 100 מכות, כי במקום פסידא לפי כולם עביד איניש דינא לנפשיה.

(נחזור למטה – כז: 4-)

ב. ראיות:

1. A. ראיות שעביד איניש דינא לנפשיה גם כשאין הפסד:
2. בן בג בג – אל תיכנס לחצר חברך בסתר, שמא תיראה כגנב, אלא שבור את שיניו ואמור לו שלי אני נוטל.

דחיות:

1. ר"י – בן בג בג זו דעה יחידנית.
2. ר' ינאי (רבינא) – הכוונה לשבור את שיניו בדין.

(אך קשה – אם כן צריך לכתוב "ואומרים לו שלו הוא נוטל", קשיא).

(כח. 5+)

2. שור שעלה על גבי שור חברו להורגו, בעל התחתון יכול להצילו בדרך סבירה:
   שמט את התחתון ונפל העליון ומת – פטור (=עביד!).
   דחף את העליון ומת – חייב.

באיזה שור מדובר?
מעצם הדרישה להיזהר, משמע שמדובר במועד (שלא יפסיד ולא בהול על ממונו, ולכן צריך לחשוב רגע ולהיזהר), ורואים שגם במקום שאין הפסד – עביד דינא לנפשיה בגבול הסביר.

דחייה – אולי זה כשיש הפסד, כי אולי זה דווקא בתם (ויש הפסד), ועדיין עביד דינא באופן סביר ולא לדוחפו.

3. ברייתא – מי שמילא וחסם חצר חברו בכדים, בעל החצר שובר כדי ללצאת ולהיכנס.
   מילא ביציאה יש הפסד, כי תקוע בביתו,
   אבל הרי בכניסה אין הפסד (יכול ללכת לבי"ד) – מכאן שעביד גם כשאין הפסד.

תשובה – מדובר כשיש הפסד, שנכנס לבית אם צריך להביא מסמכים להוכיח זכויותיו.

היכנס ולצאת.

(כח. שליש)

4. עבד נרצע שהגיע היובל ומתעקש להישאר אצל אדונו – אם האדון הכה אותו פטור מלשלם.

ושם הרי אין הפסד.

תשובות:

1. יש הפסד, כי מאז היובל התחיל לגנוב מאדונו (יש עליו פחות יראה).
2. להפרישו מאיסור, כי רבו מסר לו שפחה כנענית, ועכשיו שהשתחרר היא אסורה.

(כח. באמצע)

1. B. ראיות שלא עביד (אפילו במקום הפסד) –

1. משנתנו – המניח את הכד ובא אחר ונתקל ושברו – פטור

והגמרא מבינה כמו שיטת רב (אתמול) – שמדובר שחסם את הרחוב,
והדין – דווקא ב"נתקל" ושבר פטור (ניסה לעבור ושבר), אבל אסור לשבור לכתחילה (ואפילו במקום הפסד)!
דחייה – מותר גם לכתחילה, וזה שכתוב נתקל זה בשביל הסיפא (כמו שראינו אתמול).

2. "וקצותה את כפה" (דברים כה, יב),
   ואומרת הברייתא –
   את האישה מענישים – בממון,
   אבל שליח בי"ד פטור.

במה מדובר?
לכאורה – גם בשלא יכלה להציל בדרך אחרת – ורואים שגם במקום הפסד לא עביד דינא!
(כי אם האיסור רק כשיכלה להציל בדרך אחרת, אבל בשלא יכלה מותר – למה כשהברייתא הביאה מקרה שמותר דיברה על שליח הבי"ד ולא על האישה עצמה?)

תשובה – מדובר שאסורה דווקא כשיכלה אחרת (ואז זה אסור אפילו לר"נ, כי גם לדעתו צריך לצמצם את הנזק כדלעיל), אבל אם לא יכלה הרי היא כשליח בי"ד שלא יכל ומותר.

3. משנה בבא בתרא צט: –
   היתה דרך ששייכת לרבים עוברת בתוך שדהו,
   והחליט על דעת עצמו לקחת אותה לעצמו ולתת להם במקומה דרך בקצה שדהו,
   מה שנתן נתן ושלו לא הגיעו – שתי הדרכים יהיו של הציבור.

למה?

הבנה א – ההחלפה עבדה,

ולכן הדרך החדשה תהיה של הרבים מן הדין,

ואילו הדרך הישנה באמת שלו, אבל לא יצליח למנוע מהרבים לעבור בה, מכאן שלא עביד איניש דינא לנפשיה, ולא יכול למונעם בכח.

דחייה – הבנה ב – ההחלפה לא עבדה,

ולכן הדרך הישנה נשארה של הציבור מן הדין,
והדרך החדשה גם שלהם, כי מיצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו.

ולמה ההחלפה לא עבדה?[1]
1. רב זביד – שמא יתן להם דרך עקלתון,
2. רב משרשיא – מדובר במקרה שאכן בפועל נתן דרך עקלתון

(רב אשי – זה תמיד כך, כל שינוי הוא דרך עקלתון למישהו).

(כח. 5-)

4. הניח פאה בצד אחד, וביקשו ממנו במקום זה לתת בצד השני ונתן,
   הדין: זה וזה פאה.

ומבינים שההחלפה עבדה, אז למה גם הפאה הראשונה נחשבת –

הבנה א – הראשונה לא באמת פאה, אלא שלא יצליח למנוע מהעניים לקחת – לא עביד!

דוחה רבא – הבנה ב – יצליח למנוע,
אלא הכוונה שגם הפאה הראשונה פטורה ממעשר בתור הפקר.

(כח. במשנה למטה)

חלק ב – משנה: ת"ק – נשברה כדו והוחלק אחד במים או שלקה בחרסית – חייב

א. הקדמות –

1. A. על מה חייב בבור ("ונפל שמה שור או חמור" (דברים כב, כו)) –

רבנן – פטור על אדם וכלים (אדם שמת, אך אם רק ניזוק חייב)
ר"י (בהמשך הסוגיה) – חייב גם על כלים.

1. B. יש שתי מחלוקות בין רב לשמואל לגבי בור:

האם חייב על המכה מהקרקע של הבור (נ:) –

רב – לא חייב, כי זו קרקע עולם ותמיד היתה שם, אלא חייב על הנזק מההבל.
שמואל – חייב

האם בור חייב להיות הפקר –

רב – בור זה דווקא הפקר (ואם זה לא הפקר זה שור ולא בור, וחייב על אדם וכלים).
שמואל – גם בור שלו הוא בור (ופטור על אדם שמת וכלים).

ב. ביאור משנתנו – על מה חייב כשהוחלק במים?

(הרי מים לא מזיקים לאדם, אלא זה או נזק לבגדים או החבטה בקרקע, וזה תלוי במחלוקת) –

רב – על המכה בקרקע לא חייב, אלא חייב על הנזק לבגדים (כי כיוון שזה לא הפקר זה שור – וחייב גם על בגדים),

שמואל – על הבגדים לא חייב כי אפילו שזה לא הפקר זה בור, אלא חייב על החבטה מהקרקע.

(בחרסית לעומת זאת נפרש שהגוף שלו נחבל מהחרסית,
ואז בין אם זה שור ובין אם זה בור מובן שחייב).

(כח: 8+)

ג. מתיב רב אושעיא – לגבי מי שמניח אבנו סכינו ומשאו ברה"ר:
(קשה על רב ושמואל, וקשה גם הסתירה הפנימית בברייתא)

רישא – פטור על כלים (כמו שמואל שזה בור)
סיפא – נשברה לו הצלוחית באבן – חייב (לכאורה כמו רב שזה שור)

תשובות –

רב – הרישא כשהפקיר (וזה בור), הסיפא כשלא הפקיר.
שמואל – שניהם בור, הרישא כחכמים שבבור פטור על כלים, הסיפא כר"י שחייב על כלים.

(כח: שליש תחתון)

ד. אם לא נתקל ישירות באבן, אלא נתקל בקרקע ואז נפל על האבן –

יש מחלוקת בדף נג: על מקרה דומה: רבנן – פטור, ר' נתן – חייב.

אצלנו ר' אלעזר – שתי גרסאות האם במקרה כזה פטור או חייב, וממילא – האם כר' נתן או לא.

[1] למה לא אומרים שההחלפה לא עבדה פשוט כי זה לא השטח שלו ומה פתאום שיוכל להחליף שטח על דעת עצמו?!