מסכת בבא קמא דף מד

לעילוי נשמת רות בת נעמי ז"ל
לעילוי נשמת רבקה שטיין ז"ל
ולהבדיל,
לרפואה שלמה של שלום בן שרה הי"ו
להקדשת שיעור (וממש בזכותכם עוד שיעור יעלה לאוויר), ליחצו כאן

Download

להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת קידושין לחץ כאן

לתרשים של הדף היומי: לחץ על קליק ימני בעכבר ואז פתח בחלון נפרד או שמור למחשב

דף יומי בבא קמא דף מד

(מד. במשנה – מד: במשנה השנייה)

שור שהרג אדם חייב סקילה

חלק א – משנה – שור שהרג בלא כוונה פטור מסקילה

(כפי שאדם שרצח בטעות פטור ממיתה)

דוגמאות:

1. הרג ללא כוונה כלל – התכלך בכותל והפילו על אדם.
2. התכוון להרוג דבר שאינו חייב עליו – בהמה, כנעני, נפל, ובטעות הרג ישראל בר קיימא.

א. האם פטור גם מכופר?

רב – פטור ממיתה ופטור מכופר.
שמואל – פטור ממיתה, אבל חייב כופר.

שאלות על שמואל:

1. אם משלם כופר זה אומר שהוא מועד לזה, אבל איך נעשה מועד, הרי זה היה בטעות? (והנחת הגמרא שכדי להיות מועד לא מספיק לנגוח 3 פעמים אלא להרוג 3 פעמים!)
   תשובה – עשה 3 פעמים בכוונה (הרג אדם/התחכך כדי להרוג), וברח ולא נסקל (כמו רב פפא בדף מא), ורק בפעם ה4 עשה בטעות (שרואים שהתחכך להנאתו, שהתחכך גם לאחר שנפל).

(מד: 1+)

2. והרי בכותל זה צרורות?
   תשובה – דקאזיל מיניה מיניה (המשיך לגעת ולהתחכך תוך כדי הנפילה).

תניא כוותיה דשמואל (שאפילו שפטור ממיתה, חייב בכופר) –

יש מצב בו פטור ממיתה וחייב בכופר – מועד שהזיק בטעות, כשמואל.

[המשך הברייתא – ואם הזיק אדם (מאירי) שלא בכוונה –

ר"י – חייב, לומד מכופר שחייב גם שלא בכוונה

(מעדיף ללמוד תשלומים מתשלומים)

ר"ש – פוטר, לומד ממיתה, שפטור בשלא בכוונה

(מעדיף ללמוד חיוב שקשור ממעשי השור (תשלום על נזק, מיתה), ולא מחיוב שנועד לכפר על האדם (כופר)

(מד: מעל האמצע)

ב. מה אם נתכוון להרוג את ראובן והרג את שמעון – האם נחשב טעות ופטור?

במשנה – חייב (שהדגימה פטור רק בהתכוון להרוג בהמה, גוי נפל, אבל בהתכוון ליהודי אחר– חייב)
ר"ש בברייתא – פטור

שניהם מקישים שור שהרג לאדם שהרג ("הַשּׁוֹר יִסָּקֵל וְגַם־בְּעָלָיו יוּמָת"),
והמחלוקת ביניהם היא בעצם לגבי מקרה דומה באדם שהתכוון להרוג את שמעון והרג את ראובן:

ר"ש – האדם פטור,
מקור: "וְכִי־יִהְיֶה אִישׁ שֹׂנֵא לְרֵעֵהוּ וְאָרַב לוֹ וְקָם עָלָיו וְהִכָּהוּ נֶפֶשׁ וָמֵת…" – "וְאָרַב לוֹ" מיותר, אלא בא ללמד שדווקא אם התכוון לאדם ספציפי.

חכמים – האדם חייב,
כי מ"וְאָרַב לוֹ" רק לומד לאפוקי מזורק אבן לגו (קבוצת יהודים וגויים), שאפילו שהרוב יהודים, בכ"ז פטור (נחשב קבוע, וכל קבוע כמחצה על מחצה, וממילא ספק נפשות להקל ופטור (זה המקור שלו לכלל של "קבוע").

(מד: משנה)

חלק ב – משנה: מקרים בהם זה חידוש שחייב בסקילה

שהרי ראינו שיש קשר בין השור לבעליו ("וְהוּעַד בִּבְעָלָיו… וְגַם־בְּעָלָיו יוּמָת"), היינו חושבים שבמקרים הבאים אולי פטור, קמ"ל שחייב:

1. שור של אישה, יתומים, אופוטרופוס.

(אישה אינה בעלים זכר, ויתומים ואפטרופוס בעלים ללא דעת או לא ממש בעלים)

1. שור ללא בעלים כלל (שור המדבר, או של גר ללא יורשים, של הקדש)

ת"ק – חייב מיתה,
ר"י – פטור, לפי שאין להם בעלים "וְהוּעַד בִּבְעָלָיו"

גמרא –

• ת"ר – מניין שאכן חייב במקרים אלו (לת"ק) –
  כי בפרשייה של שור (שמות כא, כח-לב) כתוב 7 פעמים שור, ש6 מהם מיותרים, שזה בא לרבות את הנ"ל.
• רב הונא – ר"י פוטר גם אם נגח ורק אח"כ הפקיר או הקדיש.

מניין שכך אומר –
מזה שהמשנה הביאה שתי דוגמאות זהות – שור המדבר ושור גר שמת ללא יורשים, אלא כנראה ששור המדבר בא לחדש שאפילו הפקיר/הקדיש אחרי הנזק.

תניא נמי הכי + מקור –
אפילו נגח ולבסוף הקדיש/הפקיר – פטור ממיתה,
שנאמר: "וְאִם שׁוֹר נַגָּח הוּא מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם וְהוּעַד בִּבְעָלָיו וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ וְהֵמִית אִישׁ אוֹ אִשָּׁה הַשּׁוֹר יִסָּקֵל וְגַם־בְּעָלָיו יוּמָת"

"וְהוּעַד בִּבְעָלָיו" מתייחס בפשטות להעדאה, אבל הברייתא דורשת אותו גם לגבי ההעמדה הסופית בבי"ד, וצריך שתהיה אותה בעלות כמו בשעת הנגיחה (והמית),

והגמרא מוסיפה/מתקנת שגם בשעת גמר הדין (הַשּׁוֹר יִסָּקֵל) הוא צריך להיות הבעלים.