לעילוי נשמת אביו של אחד הלומדים
ר' שמואל ב"ר בצלאל בזק ז"ל
להקדשת שיעור (וממש בזכותכם עוד שיעור יעלה לאוויר), ליחצו כאן
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת קידושין לחץ כאן
לתרשים של הדף היומי: לחץ על קליק ימני בעכבר ואז פתח בחלון נפרד או שמור למחשב
דף יומי בבא קמא דף נ
(מט: במשנה – נ: 4-)
חלק א – האם הבור צריך להיות שלו או של הפקר
(תזכורת (דף כט) –
ר"י: דווקא שלו, ולא הפקר
ר"מ:
הפקר – בור, המחלוקת לגבי בור שלו:
רב: הפקר – בור, שלו – שור
שמואל: הפקר + שלו
(נדלג ל- נ. 2+ ואח"כ 10+)
א. מקורות – שמות כא (נקדים את המאוחר) –
לג – בור הפקר – "וְכִי יִפְתַּח אִישׁ בּוֹר אוֹ כִּי יִכְרֶה אִישׁ בֹּר וְלֹא יְכַסֶּנּוּ וְנָפַל שָׁמָּה שּׁוֹר אוֹ חֲמוֹר"
למה צריך את שניהם? אלא ללמד שחייב גם אם רק כרה/פתח וזה לא שלו.
אפשרות דחייה – שניהם נצרכים ללמד ש:
1. כי יכרה – אם חפר בור – מספיק לכסות ולא צריך לאטום.
2. כי יפתח – גם אם רק גילה בור קיים חייב לכסותו.
לד – בור שלו – "בַּעַל הַבּוֹר יְשַׁלֵּם…" – משמע שיש לבור בעלים,
אפשרות דחייה – הכוונה לבעל התקלה.
(נחזור למשנה (מט:))
ב. הדעות
- A. במשניות – הפקר הוא בור:
במשנה הבאה (עמוד ב): החופר בור ברה"ר חייב – כלומר בור הפקר הוא בור.
משנתנו: גם כן – הפקר – בור, שלו – לא ברור:
החופר ברה"י ופתחו לרה"ר – חייב (כלומר חייב גם על בור הפקר)
החופר ברה"ר ופתחו לרה"י – חייב (רש"י – דווקא בהפקיר את הרשות מסביב, כי אחרת אין להם זכות להיות שם. האם הפקיר גם את בורו? לא ברור, וזה תלוי בדעות לגבי בור שלו, כדלהלן).
- B. בברייתא (ת"ר) –
רי"ש (כמו משנתנו) – הפקר (החופר ברה"י ופתחו לרה"ר – חייב, וזהו בור האמור בתורה),
ר"ע – שלו (הפקיר רשותו ולא בורו – חייב, וזהו בור האמור בתורה)
- C. באמוראים – במה נחלקו התנאים:
רבה (דומה לר"מ לעיל) – הפקר זה ודאי בור,
המחלוקת בבור שלו:
רי"ש – רק הפקר,
ר"ע – או הפקר או שלו.
רב יוסף – להפך: שלו זה ודאי בור,
המחלוקת בבור הפקר –
ר"ע – רק שלו,
רי"ש – או שלו או הפקר.
(תוך כדי הגמרא מסבירה מה יעשו עם הפסוקים (ראינו לעיל),
וגם מה הכוונה "זהו בור האמור בתורה – שהכוונה או רק זה, או זה הבור הראשון אבל יש עוד).
(נ. שורה 3 ברחבות)
ג. שתי קושיות על רב יוסף:
- מיתיבי –
לכאורה יש בברייתא הבאה סתירה פנימית בין הרישא לסיפא:
רישא – החופר בור ברה"ר ופתחו ברה"י – פטור,
ולמה פטור?
אם לא הפקיר – פשיטא שפטור,
אלא הכוונה שהפקיר רשותו ולא הפקיר בורו, ופטור כי בור שלו אינו בור.
אמצע – חופר ברה"י ופתחו לרה"ר – חייב (בור הפקר הוא בור)
סיפא – חופר ברה"י הסמוכה לרה"ר כגון לאושין (יסודות) – פטור,
ונדייק:
דווקא לאושין פטור, כי חפר ברשות, כי זו דרך העולם,
משמע שאחרת – חייב, כלומר גם בור שלו נחשב בור.
איך נסביר את הסתירה –
לרבה – מובן:
הרישא רי"ש – שצריך הפקר,
הסיפא ר"ע – שגם בור שלו הוא בור,
והאמצע מסתדר לשניהם – כי לשניהם הפקר הוא ודאי בור.
אך לרב יוסף הרישא קשה:
הסיפא מתאימה לשניהם (כי לשניהם בור שלו הוא בור),
האמצע לרי"ש (בור הפקר הוא בור)
והרישא לא מתאימה לאף אחד! (כי ברישא בור שלו אינו בור, והרי לשניהם הוא כן!)
תשובה – גם הרישא מתאימה לשניהם
כי נסביר שברישא פטור לא כי זה הבור שלו,
אלא כי פשוט לא הפקיר את שטחו, ולכן אף אחד לא אמור להיות שם.
ומוסיף רב אשי – בעצם גם את רבה אפשר להסביר בלי מחלוקת תנאים, ונאמר שגם הסיפא רי"ש:
כי מה שדייקנו שאם זה לא לאושין אז חייב (=שלכאורה בור שלו הוא בור)
אולי זה דווקא כשהבור פולש לרה"ר, ששם זה כבר לא שלו,
אבל אם זה שלו – פטור, כרי"ש.
- מיתיבי –
החופר ברה"י ופתחו לרה"ר חייב – חייב על הפקר
ברה"י סמוך לרה"ר – פטור – לכאורה כי זה שלו, ושלו אינו בור
לרבה מסתדר – הברייתא כרי"ש – בור זה דווקא הפקר
אך לרב יוסף קשה – הרי לפי כולם בור שלו הוא בור, אז למה פטור בסיפא?
תשובה – מדובר שחופר לאושין, שפטור כי מותר לחפור לזה, כדלעיל.
(נ. שליש תחתון)
ד. הגבלה – ת"ר – אם חפר ברה"ר ומסר את הבור לרבים שיקחו אחריות – אז פטור
וכן מנהגו של נחוניא חופר בורות שיחין ומערות.
(מכאן אגדתא)
[ואגב, ת"ר – מעשה שנפלה בתו לבור, וידע שתינצל בזכות זה שהוא חופר,
אך מצד שני – ר' אחא: מת בנו בצמא, כי הקב"ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה.
מקור שמדקדק עם צדיקים:
- ר' אחא – תהלים נ, ג – "״וּסְבִיבָיו נִשְׂעֲרָה מְאֹד" – ה' מדקדק עם סביביו (צדיקים) כחוט השערה.
- ר' נחוניא – תהלים פח, ט – "…וְנוֹרָא עַל כׇּל סְבִיבָיו".
מאמרים דומים (שה' מדקדק) –
- ר' חנינא – כל האומר שהקב"ה וותרן – יִוותרו חייו (יהיו מיותרים, הפקר).
- ר' חנא/ר' שמואל ב"נ – "ארך אפיים" בלשון רבים – שמאריך ומחכה לעולם הבא כדי לשלם הן שכר לצדיקים והן עונש לרשעים (נמצא שמעניש את הצדיקים בעוה"ז).
(נ: 2+)
ה. ת"ר – לא יסקל אבנים מרשותו לרה"ר
ןמעשה באחד שעשה כך,
ואמר לו חסיד – מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך לשלך?
לגלג עליו.
לימים ירד מנכסיו ומכר רשותו והיה מהלך ברה"ר ונתקל באבנים הנ"ל…
(נ: במשנה, נתחיל בגמרא ואח"כ נביא את המשנה כקושיה)
חלק ב – על מה חייב בבור – הבל או חבטה?
רב – לא חייב על החבטה, אלא על ההבל, שזה בעצם מה שהרג אותו.[1]
כי הקרקע היא קרקע עולם שלא הוא יצר, ואילו את ההבל הוא הביא לפה.
(רב סובר שבור זה דווקא הפקר, והחידוש של התורה שבכ"ז חייב זה דווקא כשזה נזק ישיר ממעשיו.
אם מדובר בבור שאינו הפקר – אז חייב גם על חבטה, אבל מדין שור ולא בור (כדלעיל כט))
שמואל – חייב גם על ההבל וכל שכן גם על החבטה.
הוא יצר את האפשרות לחבטה, ועל זה חייב.
דיונים:
א. מאי בינייהו? (+ מקור למחלוקת)
אם בנה תל ברה"ר (שאינה שלו) –
לרב פטור – כי יש כאן רק חבטה ואין הבל,
מקור – "ונפל" – דווקא כשנופל בדרך נפילה, שהראש למטה, ולכן נחנק מההבל.
לשמואל חייב – כי חייב על החבטה.
מקור – "ונפל" – כלדהו.
(נ: באמצע + נראה את המשנה)
ב. שלוש קושיות על רב ממשנתנו –
המשנה –
a. בתורה כתוב בור (חפירה עגולה), אך באמת חייב גם על כל החפירות: שיח, מערה, חריצין, נעיצין.
b. אם כן למה כתוב בור? שכמו שבור יש בו כדי להמית 10 טפחים, אף כל שיש בו כדי להמית י"ט.
c. היו פחותים מעשרה ונפל שם שור או חמור: מת – פטור, הוזק – חייב.
הקושיות:
- מהאמצע – מה המשנה מרבה ב"אף כל שיש בו כדי להמית עשרה טפחים"?
לכאורה – שגם על תל חייב, כשמואל.
דחייה – הכוונה להביא מקור לשאר צורות החפירה, שגם הן צריכים גובה 10 טפחים. - מהרישא – למה צריך להשמיע את כל הדוגמאות? (לפי הרא"ה גם זה אחת הקושיות על רב)
לשמואל – מובן, כדי שאח"כ כשיהיה כתוב במשנה "אף כל" – נרבה מזה תל, ולא את שאר הדוגמאות.
אך לרב – קשה, מספיק לרבות חלק מהדוגמאות.
צריכא – ללמד לגבי כל אחד מהם שאפילו בו יש הבל
(אפילו שהשיח צר, שהמערה גדולה, שהחריצים עם בלי גג, שהנעיצים רחבים יותר מלמעלה מאשר מלמטה)
(נ: 8- בנקודותיים)
- מהסיפא ("תנן"): פחות מ10 – מת פטור, ניזוק חייב.
לשמואל (חבטה) מובן – שב10 החבטה ראויה להרוג, ובפחות מ10 – ראויה רק להזיק.
אבל לרב (הבל) קשה – כי לכאורה בהבל אין דרגות, אלא או שיש הבל או שאין, לכן:
אם בפחות מ10 יש הבל – שיהיה חייב גם על מיתה,
ואם אין הבל – שיהיה פטור גם על נזק?
תשובה – גם בהבל יש דרגות:
ב10 – יש הבל שראוי להרוג, בפחות מ10 יש הבל מועט שראוי רק להזיק.
[1] אמנם במציאות סביר שרוב הנזק קרה בגלל המכה, אבל זה חידוש התורה שהנזק קרה גם בגלל ההבל, ועל זה חייב בכל הנזק (אגרות משה שמובא בשוטנשטיין).
