הלימוד לעילוי נשמת ר' שלמה אריה בן יוסף מרדכי הלוי ז"ל,
שהיה איש תם ורחב לב ירא שמים ואוהב אדם
להקדשת שיעור (וממש בזכותכם עוד שיעור יעלה לאוויר), ליחצו כאן
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת קידושין לחץ כאן
לתרשים של הדף היומי: לחץ על קליק ימני בעכבר ואז פתח בחלון נפרד או שמור למחשב
דף יומי בבא קמא דף עו
(עו. 1+ עז: 10+)
חלק א – במשנה: גנב והקדיש[1], ואחר כך טבח – פטור מדו"ה
כי כשמכר או טבח זה כבר לא היה שייך לבעלים.
קשה – מילא שאתה פוטר אותו מדו"ה על הטביחה, כי זה של הקדש,
אבל תחייב אותו דו"ה על עצם ההקדשה (מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמיים?)
תשובות:
- אכן עקרונית הקדשה נחשבת מכירה, אלא שכאן זה סוג הקדש שעדיין נחשב ממונו –
- מדובר שהגנב הקדיש כקודשים שחייב באחריותן (למשל שכבר נדר להביא עולה),
והמשנה כר"ש, שקודשים שחייב באחריותם נחשב עדיין קצת ממונו (כי זה דבר הגורם לממון) ולכן לא נחשב מכירה.
דחייה – הרי ר"ש מובא בהמשך המשנה, משמע שהרישא לא ר"ש.
- מדובר שהקדיש לקודשים קלים (שלמים) – שלפי רי"ס הגלילי עדיין נחשב ממונו.
דחייה[2] – למה זה לא הוזכר ברישא?
כלומר למה המשנה (ע.) כשהביאה מקרה של הקדיש שחייב דו"ה, דיברה על שטבח לפני שהקדיש, יכלו לדבר על טבח לאחר ההקדשה אלא שהקדיש קודשי קודשים (שחייב דו"ה על עצם ההקדשה)?
- הקדשה לא נחשבת מכירה, ולא מחייבת דו"ה,[3]
כי גם לאחר ההקדשה, שם בעליו עליו (השור של ראובן, שהרי נשחט לשמו ומכפר עליו).
(עו. באמצע)
חלק ב – דעת ר"ש במשנה
ר"ש אומר: קודשים שחייב באחריותן – משלם דו"ה, שאין חייב באחריותן – פטור.
א. במה מדובר –
הבנה א[4] – מתייחס לת"ק של משנה זו (שהגנב הקדיש)
שרבנן פטרו מדו"ה – כי זה אל של הבעלים אלא של הקדש,
ור"ש מחייב דו"ה – לא על המכירה וטביחה, אלא על עצם ההקדשה ("מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לגבוה", וחולק בזה על ת"ק)
דחייה – אם כן, צריך להיות הפוך – שיחייב דווקא בקודשים שאין חייב באחריותן, שהם כבר לא ממונו כלל.
הבנה ב – לא מתייחס למשנתנו אלא לדין אחר – שהבעלים הוא זה שהקדיש, והגנב גנב הקדש,
שלפי חכמים – פטור ("וגונב מבית האיש" (שמות כב, ו) – ולא מבית הקדש),
ואילו ר"ש – אם זה הקדש שחייב באחריותן – הגנב חייב, כי זה עדיין קצת ממון הבעלים ("בית האיש").
(עו. 😎
ב. איך ר"ש מחייב דו"ה על שחיטת הקדש, הרי זו שחיטה שלא מתירה לאכילה?
(והרי ראינו במשנה (ע.) שלפי ר"ש שחיטה שלא מתירה לאכילה (נמצאת טריפה, שחט חולין בעזרה) לא מחייבת דו"ה).
תשובה – מדובר בשחיטה שמתירה לאכילה:
- רי"ח – שחט בפנים
- ר"ל – מדובר בקרבן בעל מום, ושחטו בחוץ, שזו שחיטה ראויה (אחרי שיפדו את הבשר).
שאלות על התשובות של רי"ח ור"ל:
- A. קשה על רי"ח – אם כן אז זה "חזרה קרן לבעלים", שהרי הבעלים יוצאים יד"ח בהקרבה, אז למה חייב דו"ה?
תשובה – השחיטה כשרה, אבל הבעלים יצטרכו להביא קרבן חדש כי:
a. רי"צ בר אבין – שנשפך הדם,
b. רב דימי-רי"ח – שחטו שלא לשם הבעלים, ולכן הבעלים לא יוצאים יד"ח.
(עו: 2+)
- B. תהי בה ר"א על שתי התשובות – הרי זה עדיין לא מתיר באכילה, כי חסר משהו:
לרי"ח – עדיין חסר זריקת הדם,
ולר"ל – עדיין חסר פדיון.
תשובה – ר"ש סובר שכל העמוד לזרוק – כזרוק דמי, וכל העומד להפדות – כפדוי דמי,
כך שזה נחשב עקרונית ראוי כבר בשחטה, ורק יש איזה חסרון צדדי כדי שיותר לגמרי.
(עו: 6+)
איפה ר"ש אמר את זה – בשתי ברייתות:
[הקדמה לשתי הברייתות (מנחות קא):
ר"ש סובר שאוכל שאסור בהנאה לא מקבל טומאת אוכלין,
אא"כ היתה לו שעת הכושר – זמן שבו היה ראוי ואח"כ נאסר – אז גם אחרי שנאסר עדיין נחשב אוכל]
- כל העמוד לזרוק – כזרוק דמי:
הקדמה – נדגים מקרבן תודה: את הקרבן שוחטים ביום (בלילה לא שוחטים כלום), אח"כ את הדם זורקים גם ביום, ואז את האימורין והבשר מקטירים/אוכלים ביום ובלילה.
אם לא זרקו את הדם ביום, בלילה כבר א"א, ולכן גם א"א להקטיר את האימורין, וכשיגיע הבוקר האימורין והבשר ייפסלו משום נותר ויאסרו בהנאה.
האם הם יחשבו אוכל? תלוי:
אם שחטו צמוד לשקיעה – כך שגם לו רצו לא היו מספיקים לזרוק את הדם – הנותר לא נחשב אוכל.
אבל אם שחטו לא צמוד – כך שהיה זמן לזרוק את הדם (אך בכ"ז לא זרקו) – הנותר נחשב אוכל, כי עקרונית היה יכול להיות זמן שבו היה ראוי.
רואים שמספיק הפוטנציאל לזרוק – כי העומד לזרוק כזרוק דמי.
(עז. 1+)
- וכל העומד להפדות – כפדוי דמי:
פרה אדומה שנשחטה מטמאת טומאת אוכלין,[5]
והרי אסורה בהנאה? (ואפילו לא נאכלת למזבח, כי שורפים אותה בחוץ),
אלא שכיוון שבין השחיטה להזאת הדם היו יכולים לפדות אותה אם מצאו יפה יותר,
נחשב שהיתה לה שעת הכושר – ומטמאת גם לאחר ההזאה.
ואפילו שבפועל לא נפדתה, כי כל העומד להיפדות – כפדוי דמי.
(עז: 3+)
- C. למה כל אחד לא אמר כמו השני –
רי"ח לא אמר כר"ל (שחט בעלי מום בחוץ) – כי מעדיף להעמיד גם בתמימים,
ר"ל לא אמר כרי"ח (שחט תמימים בפנים) – כי חולק עליו!
כי יש היקש בין טביחה ומכירה ("וטבחו או מכרו"),
ולכן לא ייתכן שמדובר בקודשים תמימים,
כי כיוון שאם היה מוכר אותם – לא היה חייב דו"ה (כי בעצם לא עשה כלום – הם עדיין קדושים),
לכן גם אם טובח – לא חייב דו"ה.
ואילו לרי"ח אין היקש.
ומחר נעסוק במחלוקת הזו לגבי ההיקש.
[1] כמו שראינו (סז. באמצע, בשיעור על דף סו), אם היה יאוש, יכול להקדיש לפי כולם (גם למאן דאמר שיאוש (בפני עצמו) לא קונה).
[2] לכאורה הדחיה הזו מתאימה גם לתירוץ הקודם
[3] והרי בברייתא עט. מפורש שהקדשה כן נחשבת מכירה ומחייבת דו"ה? תירוצים בראשונים:
1. תוס' – שם מדובר בהקדיש לבדק הבית, שאז אין שמו של הבעלים עליו. 2. רשב"א – אכן זו מחלוקת בין משנתנו לבין הברייתא ההיא.
[4] לכאורה יש הבנה נוספת פשוטה יותר – אם הקדיש קודשים שחייב באחריתן, זה עדיין נחשב אצל הגנב, ולכן אם טבח או מכר חייב – כי זה אצלו ולא לגמרי של ההקדש, אבל אם זה קודשים שלא חייב באחריותן זה כבר לגמרי של ההקדש ולכן אם טבח או מכר פטור.
[5] רש"י – אם נטמא הבשר, למשל משרץ, ראשונים אחרים – גם ללא שנטמאה אלא היא עצמה מקור טומאה ומטמאת אוכל.
