לעילוי נשמת אביו של אחד הלומדים
ד״ר דב בן ישראל ליב הכהן ז"ל
יקיר העיר צפת, שזהו יום השנה לפטירתו
להקדשת שיעור (וממש בזכותכם עוד שיעור יעלה לאוויר), ליחצו כאן
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת קידושין לחץ כאן
לתרשים של הדף היומי: לחץ על קליק ימני בעכבר ואז פתח בחלון נפרד או שמור למחשב
דף יומי בבא קמא דף פט
(פט. באמצע – צ. 6+)
דיון בתקנה אושא
תזכורת מאתמול:
לבעל יש רק קניין פירות בנכסי מילוג של אשתו.
אם הבעל גירש אותה או מת – הקרקע חוזרת לאישה As Is.
אם האישה מתה קודם – זה הולך ליורשיה (הבעל), אא"כ היא מכרה אותם לאדם אחר.
אולם באושא התקינו שגם אם מכרה לאחר ומתה – ילך לבעל (משום איבה), ומוציא מהלקוח.
(עכשיו נדון במשנה, ותוך כדי ננסה להביא ראיה לתקנת אושא)
חלק א – משנתנו – נשים פגיעתן רעה, שאם חבלה לא משלמת (אין לה ממה)
א. והרי לכאורה יש להן איך לשלם:
- שתמכור את נכסי המילוג שלה?
תשובה –
- מכאן ראיה לתקנת אושא, שהמכירה לא מועילה כי בסוף זה הולך לבעל.
דחייה – הרי גם אחרי תקנת אושא, יכולה למכור בטובת הנאה (בזול), על הצד שאולי בעלה ימות/יגרשנה – שאז המכירה מועילה,
- אלא כנראה שמדובר שאין לה נכסי מילוג, ולכן אין מכאן ראיה לאושא.
(אבל אם יש לה – אכן צריכה למוכרם בטובת הנאה (בזול)).
- שתמכור את הכתובה שלה בטובת הנאה (בזול) – שאם בעלה ימות/יגרשנה – ילך ללקוח?
תשובות –
- זה אסור (אסור לאדם שישהא את אשתו אפילו שעה אחת בלא כתובה).
דחייה – האיסור זה שלא תהא קלה בעיניו לגרשה, אבל גם אם תמכור לא קלה בעיניו, כי יצטרך לשלם ללקוח.
- טובת ההנאה זה רק "מילי" ולא דבר ממשי, ולכן לא משתעבד לנחבל.
דחייה – זה לא מילי, שהרי זה דבר שאנשים מוכרים וקונים כל הזמן.
- שלא להפסיד את קונה הכתובה,
כי המשנה כשמואל, שמלווה שמכר שטר חוב ואחר כך מחל – מחול,
וכך האישה עלולה למכור את הכתובה ואז למחול לבעלה.
דחייה – הרי הלקוח לוקח את הסיכון שתמחל בחשבון, ומשלם מחיר מוזל, למה בגלל הספק הזה שהיא תמחל להפסיד את הניזק?
תשובה – זה ודאי שהיא תמחל, ואנחנו לא רוצים להפסיד את הלקוח בידיים.
- שתתן את הכתובה לניזק עצמו (במחיר מוזל, כנ"ל)
(נכון שיש ספק שאולי תמחל, אבל מה יש לו להפסיד? זה או זה או כלום…).[1]
דחייה – כאמור, היא ודאי תמחל, וזה סתם להטריח את הבית דין להתעסק בזה בלי תועלת.
(פט: 4+)
ב. אלא הא דתניא – וכן היא שחבלה בבעלה, לא הפסידה כתובתה (לא משלמת הנזק מהכתובה)
גם כאן – הבעל לא מפסיד מלנסות,
וכאן גם אין כאן טירחה של הבי"ד כי לא צריכים לעשות כלום (פשוט מחליטים שהנזק יקוזז מהכתובה),
תשובה – משום ר"מ, שאסור להשהות אישתו בלא כתובה, שלא תהא קלה בעיניו לגרשה,
דחייה – הרי גם אם לא תמכור את כתובתה, יהיה קל בעיניו לגרשה,
שהרי כיוון שחבלה בו וחייבת לו כסף, כשיגרשה פשוט יקזז את מה שחייבת לו מהכתובה.
תשובה – מדובר שסכום הכתובה גבוה מסכום החבלה,
ולכן אם לא תמכור – לא יהיה לו קל לגרשה, שהרי מספיד (כתובה) יותר משמרוויח (דמי חבלה),
אם כן תמכור, ובעצם כבר אין לו כתובה, אז כבר קל לו לגרשה.
איך דמי הכתובה גבוהים מדמי החבלה?
- שהכתובה והחבלה מאה, אבל התוספת כתובה גבוהה יותר (גם מאה)
דחייה – אז שתמכור רק את התוספת, וכך עיקר הכתובה עדיין תמנע ממנו לגרשה בקלות.
- אלא שעיקר הכתובה (100) גבוה מדמי החבלה (למשל 4).
יוצא –
אם סכום החבלה שווה או גבוה מסכום הכתובה – כן תמכור לבעלה,
כי גם אם לא תמכור – קל לו לגרשה (כי יקזז את החבלה מהכתובה ולא ישלם לה),
ולכן אין סיבה שלא תמכור לו כבר עכשיו,
אם סכום החבלה קטן מהכתובה –
אם קטן מהתוספת כתובה – תמכור את תוספת הכתובה (ועיקר הכתובה ישמור עליו שלא יהיה לו קל לגרשה)
אם קטן מעיקר הכתובה – לא תמכור, כי כרגע לא קל לו לגרשה, כי יפסיד, ואם תמכור אז יהיה קל לו לגרשה.
(פט: באמצע)
ג. לגבי מה שאמרנו שיש מצבים שכן חייבת למכור לו כתובתה – קשה מהסיפא של הברייתא הנ"ל (שהבאנו בסעיף ב):
"כשם שלא תמכור (לאדם אחר) והיא תחתיו" – שא"א להכריח אותה למכור את כתובתה לאדם אחר (כך נשמע ברש"י, אך יש עוד הבנות)
"כך לא תפסיד (תמכור לבעלה) והיא תחתיו" – כלומר שאין מצב שצריכה למכור לו כתובה!
עונה רבא – צריך להבין את הברייתא אחרת:
רבא – החלק הזה לא עוסק בכתובה, אלא בכתובת בנין דכרין:
"כשם שלא תמכור והיא תחתיו" – שאם מכרה את כתובתה ומתה, שאז הלוקח מפסיד, עדיין יש כתובת בנין דיכרין, וכישמות הבעל, בניה יקבלו את הכתובה, כי יאמרו לאחיהם מהאב – היא מכרה בלית ברירה כי "זוזי הוא דאנסוה",
"כך מוכרת כתובה לבעלה (אם עברה ומכרה) – לא הפסדיה כתובת בנין דכרין" – כי זוזי אנסוה.
ואין מכאן ראיה שלא מכריחים אותה למכור לו.
(פט: שליש תחתון)
חלק ב – תקנת אושא נתונה במחלוקת תנאים:
אישה שהכניסה עבד כנעני כנכסי מילוג,
ואז האישה או האישה הוציאו לו עין – האם יוצא ע"י זה לחירות:
תני חדא – רק ע"י האישה – כי גופו שייך לה
ותניא אידך – לא יוצא לא ע"י אף אחד – כי גופו של האישה אך פירותיו של האיש.
ומבינה הגמרא –
הבעל לא – כי הוא לא שלו,
לגבי האישה –
ברייתא ב – כי יש תקנת אושא, והאישה לא יכולה למכור את העבד לגמרי (כי משועבד לבעל, ואם מתה – יגבה מהלקוחות), לכן העבד לא לגמרי שלה ולא יוצא על ידיה.
ברייתא א – אין תקנת אושא, והאישה יכולה למכור את נכסי המילוג שלה, ולכן העבד לגמרי שלה ויוצא על ידיה.
דחיות –
- לפי כולם יש תקנת אושא (ולא יכולה למכור לגמרי),
לכן ברייתא ב מובנת (שלא יוצא ע"י שניהם),
ואילו ברייתא א – - לפני התקנה
- אמנם העבד משועבד לבעל, אבל מעשה השחרור מפקיע את השעבוד
וכפי שאמר רבא – שמי ששעבד את שורו, חמצו או עבדו כאפותיקי לחוב,
בכ"ז יש דברים שמפקיעים את השעבוד – הקדיש את השור, נכנס פסח, או שחרר את העבד.
האם לפי זה רבא נתון במחלוקת תנאים?
לא, גם ברייתא ב מסכימה לרבא, אלא שלדעתה כאן בתקנת אושא חיזקו את שעבוד הבעל שאפילו השחרור לא יפקיע.
- לפי כולם אין תקנת אושא,
ברייתא א (ע"י האישה) – כמו שהבנו – קניין פירות לאו כקניין הגוף, והעבד לגמרי של האישה
ברייתא ב (לא ע"י שניהם) – קניין פירות כן כקניין הגוף (אבל לא ממש), וקניינו של האיש פוגם בקניינה של האישה, ולכן לא יוצא ע"י שניהם.
[1] תוס' שואלים – הרי כן מפסיד! שהרי אם לא תתן לו כתובתה, יום אחד כשתתגרש או תתאלמן תקבל כתובה מלאה ותשלם לו הכל, ואילו עכשיו שנותנת לו כתובה ומוחלת – לא מקבל כלום!
ועונים – כיון שגם כך הסיכויים שלו לקבל משהו קלושים (שאולי היא תמות קודם ואז הכתובה לא שווה כלום), ולכן גם כשמוחלת זה לא נחשב שהפסיד משהו כל כך.
והתשובה לא ברורה לי, וכנראה שהעיקרון הוא שהסיכוי שיום אחד יהיה לה כסף הוא אפסי, ולכן עדיף לו לקבל מה שיכול.
