בבא מציעא כא – הדף היומי – פרק אלו מציאות

לעילוי נשמת יעקב-צבי בן מיכאל-חיים וציפורה ז"ל
ולעילוי נשמת מרים בת ר׳ שלום הכהן ובכורה ז"ל
להקדשת שיעור (וממש בזכותכם עוד שיעור יעלה לאוויר), ליחצו כאן

Download

להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת קידושין לחץ כאן

לתרשים של הדף היומי: לחץ על קליק ימני בעכבר ואז פתח בחלון נפרד או שמור למחשב

דף יומי בבא מציעא דף כא

(כא. תחילת פרק אלו מציאות)

תקציר הדף היומי

א. מציאה ללא סימן – לא צריך להכריז.
ב. פירות מפוזרים – מדובר שהניח בכוונה, ואם זה מפוזר אנו מניחים שזה טורח מיותר בשביל הבעלים לבוא לקחת כזאת כמות, והוא מוותר. ר' ירמיה מתלבט האם הדגש על הטורח או על חוסר החשיבות, ונשאר בתיקו.
ג. יאוש שלא מדעת: רבא – יאוש, אביי – לא.
קושיות על אביי ממקרים בהם המציאה של המוצא לפני שהמאבד יודע, תירוצים – שם זה יאוש כן מדעת, כי: 1. המאבד ישים לב מיד. 2. המאבד התייאש כבר מראש.

סיכום הדף היומי

המשנה

יש מציאות שצריך להכריז – כי יש סימן
ויש מציאות שהרי אלו של המוצא – כי אין סימן,

דוגמאות:

1. פירות
2. מעות
3. כריכות (עומרים)
4. עיגולי דבילה
5. ככרות של נחתום
6. דגים, בשר
7. גיזי צמר
8. אניצי פשתן, לשונון ארגמן

ר"י מוסיף – אם יש שינוי זה סימן ומכריז,
רשב"א – גם כלי אנפוריא צריך להכריז (נפרש בגמרא).

חלק א – פירות מפוזרים

1. A. כמה זה מפוזרים – קב (1.5 ליטר) על שטח של 4 על 4 אמות.
2. B. ושואלת הגמרא – מה זה משנה כמה הם מפוזרים?

הרי מדובר שאין סימן,
אם זה נראה שנפל – אין סימן וזה של המוצא,
אם זה נראה שהניחו את זה בכוונה – זה לא אבידה ואסור לי לגעת.

מסביר רב עוקבא בר חמא – כאן לא מדובר באבידה (!), אלא הושאר בכוונה
במכשנתא דבי דרי (ששם עושים ערימות ודשים את הפירות),
אבל לא ברור האם וויתר על זה או מתכוון לחזור לקחת, וזה תלוי בפיזור:

אם זה מפוזר מדי – זה טורח גדול ולא יחזור,
אם לא מפוזר כל כך – יחזור לקחת.

1. C. ושואל רב ירמיה (כדרכו) – האם הדגש על הטורח או גם על החשיבות:

אותו יחס, במספרים שונים –

1. חצי קב על 2 אמות –
   פחות חשוב, אבל גם פחות טירחה
2. שני קבים על 8 אמות –
   יותר חשוב, אבל גם יותר טירחה

אותו יחס ואותם מספרים, בפירות שונים:

3. קב שומשום –
   יותר חשוב, אבל גם יותר טירחה
4. קב רימונים –
   פחות חשובים, אבל גם פחות טירחה

(כא: 1+)

חלק ב – יאוש שלא מדעת

רבא – יאוש (כי אם היה יודע היה מתייאש)
אביי – לא יאוש

כלומר – מצאתי משהו לפני שהמאבד יודע שזה אבד לו.

אם יש סימן – ודאי שחייב להחזיר
אם זה זוטו של ים – אפילו אם צועק שלא מתייאש – זה יאוש,
אבל אם אין סימן – בזה המחלוקת:

רבא – יאוש (כי אם היה יודע היה מתייאש)
אביי – לא יאוש (כי סוף סוף עוד לא התייאש, כי לא ידע, וגם אם אח"כ יתייאש זה לא ישנה, כי המוצא כבר התחייב להחזיר)

ראיות לרבא שזה יאוש –

המבנה הכללי:
נביא מקרים שבהם אם אין סימן זה של המוצא, ולכאורה זה גם לפני שהבעלים יודעים,
ונראה שני סוגים של תירוצים:
סוג א – שם מדובר שהמאבד יודע שזה אבד, ולכן זה יאוש מדעת.
סוג ב – שם הבעלים מתייאש מראש.

המקרים והתירוצים:

1. משנתנו – שבכל המקרים שאין סימן, הרי אלו שלו, ולכאורה גם לפני שהבעלים יודע

תשובות:

לגבי פירות – כאמור, כבר העמדנו שזה לא מדבר על אבידה אלא השאיר בכוונה.
לגבי השאר (סוג א) – מדובר שהם יודעים, כי זה דברים ששמים לב מיד שאבדו:

כסף – אדם ממשמש בכיסו כל הזמן ויודע מיד אם אבד,
בשאר הדברים – זה דברים חשובים שישים לב מיד.

2. לקט – אחרי שהנמושות הלכו (הזקנים/הקבוצה השנייה של העניים) – מותר כבר לכולם.
   והרי יש עניים במקומות אחרים שלא יודעים, אז הנה ראיה שיאוש שלא מדעת מועיל.

תשובה (סוג ב) – הם מתייאשים מראש, כי מניחים שעניי המקום יקחו הכל.

3. ברייתא –

רישא ראיה לרבא – מצא קציעות בדרך (תאנים יבשות) – מותר לו לקחת.

והרי בעלי העצים לא יודע, אלא מכאן שיאוש שלא מדעת נחשב יאוש.

תשובה (סוג ב) – הם מתייאשים מראש, כי יודעים שיפלו להם תאנים.

סיפא קשה לרבא – זיתים וחרובים אסור,

לאביי מובן – כי כאן לא יודעים מראש, כי לא רגילים לפול.
אבל לרבא קשה – שהרי אפילו שלא יודע/מתייאש מראש – זה אמור להיות יאוש,

תשובה – כאן זה נפל בצורה שמי שיראה יהיה לו ברור שזה מהשדה הזה, ולכן אפילו אם ידע שנפל הוא לא מתייאש – לכן אסור,
ואילו בתאנה – כיוון שכשנופלת נמאסת – מוותר עליה.

4. ברייתא – נהר, גזלן או גנב לקח לך רכוש ונתן למישהו אחר – זה שייך לשני,
   והרי בגנב זה יאוש שלא מדעת, ורואים שמועיל.

תשובה – מדובר בגנב שהוא לסטים מזוין, ולכן כן יודע.

מחר נמשיך עם ראיות לכאן ולכאן.