בבא מציעא כב – הדף היומי

למחצית השקל לאתר סיני ליחצו כאן

Download

להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת קידושין לחץ כאן

לתרשים של הדף היומי: לחץ על קליק ימני בעכבר ואז פתח בחלון נפרד או שמור למחשב

דף יומי בבא מציעא דף כב

תקציר הדף יומי

א. המשך ייאוש שלא מדעת (רבא – יאוש, אביי – לא). הגמרא מביאה ראיות לשני הצדדים, כאשר יש כאן התרחבות מעבר לנושא של יאוש לעניין כללי יותר – האם ניתן להחיל חלויות (כמו יאוש, תרומה ויכולת לקבל טומאה) כאשר הבעלים לא יודעים, אך מביעים את דעתם בדיעבד. להלכה – כאביי – אין יאוש שלא מדעת (אך מותר לקחת תמרים שנופלים כי שם הבעלים מתייאשים מראש).

ב. סימן העשוי להידרס – רבה – לא סימן, רבא – כן. מקום המציאה – רבא – לא סימן, רבה – כן.

סיכום הדף יומי

המשך יאוש שלא מדעת

למשל: מצא דבר שאין בו סימן, אבל הבעלים לא יודע שאבד.

רבא – יאוש (כי אם היה יודע היה מתייאש)
אביי – לא יאוש

א. ראיות לכאן ולכאן:

1. ראיה לאביי (לא יאוש)
   שטף נהר קורותיו והעביר לאדם אחר – זה שייך לשני, מפני שנתייאשו

משמע: דווקא אם התייאשו בפועל, אבל אם עוד לא יודעים – לא יאוש,

דחייה: כאן גם אם היו יודעים אולי לא היו מתייאשים, כי נעמיד שיכול להציל בדוחק, ולכן רק אם בפועל התייאש זה יאוש.

(מכאן נראה ראיות לא מעולם היאוש אלא חלויות שונות – האם יכולות לחול ללא ידיעתו, במקרה שבו אם היה יודע היה רוצה).

2. ראיה לרבא (יאוש) –
   התורם את שאינו שלו – זה חל,
   אם כשנודע להם מראים שמרוצים – זה חל למפרע, כלומר יאוש שלא מדעת חל.

(איך נדע אם הבעלים מרוצה?
– כי הוסיף עוד קצת לתרומה
– כי אמר "לא יכולת למצוא יפות יותר?" (ויש יפות יותר, כך שזה לא ציניות).

תשובה (רבא מתרץ לאביי) – תרומה זה יוצא דופן, שחייב להיות מדעת הבעלים
("כן תרימו גם אתם" – לרבות שליח, והשליח חייב לתרום מדעתו של הבעלים)

אלא באמת שם מדובר בשליח, שלא אמר לו ממה לתרום,
והשליח תרם מהיפים ולא מהבינוניים,
ועל זה אמרה הברייתא שבודקים אם הבעלים מרוצה.

ואגב מסופר על מר זוטרא שלא אכל ממה שנתן לו אריסו של מרי בר איסק, ואפילו שהגיע ואמר לאריס "כלך אצל יפות", עדיין לא אכל כי אולי אמר כך רק מחוסר נעימות

(בניגוד לתרומה ששם אם אמר כך סביר שהתכוון, כי זה למצווה)

3. ראיה לאביי (לא יאוש) –
   נקדים: כדי שפרי יקבל טומאה, צריך שיתרטב ממשקה והבעלים יהיה מרוצה,
   אבל דווקא אם שמתי כשעדיין רטובים (שאז נשחב כאילו התרטבו עכשיו לרצוני),
   אם כבר התייבשו ואז שמחתי – לא, כלומר אם זה שלא מדעת – לא חל!

תשובה – גם טומאה זה יוצא דופן, שחייב להיות מדעתו,

מקור –
וְכִי יֻתַּן־מַיִם עַל־זֶרַע וְנָפַל מִנִּבְלָתָם עָלָיו טָמֵא הוּא לָכֶם (ויקרא יא, לח)
הכתיב זה – "כי ייתן" (נתינה של הבעלים), והקריא – "כי יותן" (מעצמו)
ודורש רב פפא היקש בין הקריא לכתיב: כמו שאם הבעלים נותן (כי יתן) זה מדעתו, כך גם אם ניתן לבד (כי יותן) – זה מדעתו תוך כדי ולא למפרע.

4. ראיה לאביי (לא יאוש) –
   אבידה שנפלה לזוטו של ים, אם מישהו בכל זאת מוצא – מותר לו.
   ועושים היקש:
   כמו שבהיתר (זוטו של ים) – מותר בין אם יש ובין אם אין סימן,
   כך באיסור (שלא זוטו של ים) – אסור בין אם יש ובין אם אין סימן.

ולמה שיהיה אסור אם אין סימן?
כי מדובר שבעלים עוד לא יודעים שזה אבד, ויאוש שלא מדעת אינו יאוש.

ב. הגמרא פוסקת כאביי שזה לא יאוש

וזה היו"ד (יאוש) של הלכה כאביי ביע"ל קג"ם.

ושואל רב אחא בריה דרבא – אם כן, כיצד אנחנו אוכלים תמרים של אנשים שנופלים מהשדות, הרי הם עוד לא יודעים?

עונה רב אשי – כאן הם התייאשו מראש כי יודעים שיפול ויתמלא בשקצים

ולפי זה אכן יש מקרים שאסור:

1. אם זה מוגן משקצים ורמשים
2. אם זה של יתומים, שלא יכולים להתייאש.

(כב: באמצע)

חלק ב – כריכות ברה"ר הרי אלו שלו (אין סימן)

(ונקפוץ ל7-)

יש שתי מחלוקות בין רבא ורבה –

1. סימן העשוי להידרס ברגלי אנשים: רבה – זה לא סימן, רבא – זה כן סימן
2. האם מקום הוא סימן: רבה – לא סימן, רבא – כן סימן

ובהתאם לזה נסביר את המשנה וברייתא:

כריכות ברה"ר הם שלו, ברה"י חייב להכריז
אלומות (יותר גבוה וכבד) – גם ברה"ר חייב להריז.

רבה – מדובר שיש סימן,
אבל אם זה ברה"ר זה ידרס ואז זה לא סימן:

כריכות – ברה"ר ידרסו וזה לא סימן, ברה"י לא ידרסו וזה סימן,
אלומות – גבוהות ולכן לא יידרסו גם ברה"ר – וזה סימן.

רבא – מדובר שאין סימן (כי אם היה סימן – הוא סימן גם אם עשוי להידרס)
אלא המקום הוא סימן –

כריכות – ברה"ר יזוזו ברגלי אנשים ולכן המקום לא סימן, ברה"י לא יזוזו – סימן,
אלומות – כבדות ולכן גם ברה"ר לא יזוזו – והמקום הוא סימן.

נסכם שוב בטבלה: