הדף היומי – עירובין דף כא

להורדת תמלול מלא של שיעור הדף היומי המוקלט לחץ כאן

חדש: ציורים של המקרים השונים בדף – מתוך גמרת מאורות הדף היומי – עוז והדר

סיכום דף יומי עירובין דף כא

(כ: 3- עד כב. שליש)

חלק א – הגבלות לקולא של פסי ביראות –

1. רב יצחק בר אדא – רק לעולי רגלים.

והרי בברייתא כתוב שהותרו רק לבהמה?

תשובה: הכוונה לבהמה של עולי רגלים (ואילו אדם יכול לטפס לבור בלי להוציא).

והרי אמר שמואל שהותרו רק במים חיים? (ובהמה לא צריכה מים חיים)?
תשובה: צריך שיהיה ראוי לאדם (נותן חשיבות למחיצות), אך בפועל מותר רק לבהמה.

סיכום ביניים: בהמה + של עולי רגלים + במים חיים.

1. גופא: הותרו רק לבהמה, אך בבורות רחבים שלא יכול לטפס – גם לאדם.
   ולבהמה – לא יחזיק את הכלי כששותה אלא ישפוך בפניה.

רב ענן: אז מה זה מועיל?
תשובה: ברור! זה מועיל שיכול לשאוב ולשפוך בפניה!

אלא שאלת רב ענן: אם לא משקה בידיים, למה צריך ראשה ורובה בתוך הפסים? (לעיל כ: ראינו שזה כי יש חשש שמא הפרה תזוז והאדם יוציא את הדלי, אך אם ממיל אל אמחזיק בדלי – מה החשש?)

תשובה: אכן מותר לתת לה בידיים (בתוך הפסים),
ומה שהברייתא אסרה זה כשהפרה ברה"י ויש לה אבוס שיוצא מרה"י לתוך הפסים (ציור 135), החידוש: שאסור לו להחזיק הדלי וללכת לאורך האבוס (כשהדלי מעל האבוס – רה"י), שמא יראה קלקול באבוס ויצא לרה"ר עם הדלי לתקנו. לכן פשוט שוך לאבוס וזהו.

1. רב ירמיה בר אבא – רב:

גירסא א – תלוי –  

פסי ביראות רק בבבל (ולא בחו"ל – מחוץ לבבל) –

כי מותר רק בדרך למצווה (עולי רגלים או הולכים לישיבה, ומחוץ לבבל אין הרבה ישיבות).

ובורגנין רק מחוץ לבבל (להחשיב ביתנים של שומרים כחלק מהעיר ולמדוד מהם את התחום)

כי יש בידקי (שטפי מים) שהורסים את הבורגנין, ולא נחשבים בית.

גירסה ב – שניהם רק בארץ ישראל –

פסי ביראות גם לא בבל – כי יש הרבה מים ואין צורך,
בורגנין גם לא בחו"ל – כי יש גנבים, ולא נחשבים בית.

ושואל רב חסדא את נכדו של רב ירמיה בר אבא, איך אתם הולכים בשבת לבית הכנסת של דניאל, הרי סבך אמר שלא סומכים על בורגנין בבבל?

תשובה: לא סמך על בורגנין אלא על עיירות חרבות שהיו בטווח.

(כא. שליש תחתון בנקודתיים)

(אגב רב חסדא, מביאים מימרא של רב חסדא בשם מרי בר מר)

חלק ב – אגדתא על התורה, מצוות ותושב"ע

א. רב חסדא בשם מרי בר מר:

1. A. גודל התושב"ע

לא פירשו את הגודל:

תהלים – רחבה מצוותיך מאוד,
איוב – ארוכה מארץ מידה, רחבה מני ים,
יחזקאל – רואה מגילה (תושב"ע) אבל לא כתוב את מידתה

זכריה כן פירש –

רואה מגילה עפה (מכופלת) בגודל 20 על 10 אמה.
אם נפרוש את זה: 20 על 20,
ואם נקלף (כתוב על שני צדדים) – 40 על 20, כלומר 800 אמה מרובעים.

כמה זה יחסית לעולם?
גודל העולם הוא "זרת" (חצי אמה מרובעת) – "ושמיים בזרת תיכן",
שזה רבע מאמה מרובעת (1/2 כפול 1/2)..

כמה כאלו נכנסים ל800? 800 חלקי 1/4 זה 3200.
כלומר התושב"ע גדול מהעולם פי 3200.

1. B. ירמיהו כד – "הִרְאַנִי ה' וְהִנֵּה שְׁנֵי דּוּדָאֵי תְאֵנִים מוּעָדִים לִפְנֵי הֵיכַל ה'… הַדּוּד אֶחָד תְּאֵנִים טֹבוֹת מְאֹד… וְהַדּוּד אֶחָד תְּאֵנִים רָעוֹת מְאֹד אֲשֶׁר לֹא־תֵאָכַלְנָה מֵרֹעַ׃ " –

רומז לצדיקים גמורים ורשעים גמורים,
אך גם לגבי הרשעים כתוב בשה"ש – "הדודאים נתנו ריח" – עתידים לתת ריח טוב.

(כא: 6+)

ב. דרשות על גזירות ודרשות חז"ל –
(בעיקר: שה"ש, שלמה המלך, וסיפור על ר"ע)

1. הדודאים – "הַדּוּדָאִים נָתְנוּ־רֵיחַ וְעַל־פְּתָחֵינוּ כָּל־מְגָדִים חֲדָשִׁים גַּם־יְשָׁנִים דּוֹדִי צָפַנְתִּי לָךְ" (שה"ש) (אגב שהבאנו את הפסוק מקודם)

הדודאים נתנו ריחם – בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא,
ועל פתיחנו כל מגדים – בנות ישראל ש:

1. מגידות פתחיהן לבעליהן (מתי ראו).
   2. שאוגדות (קושרות, שומרות) פתחיהן לבעליהן.

חדשים גם ישנים דודי צפנתי לך – רבא ובהמשך רב חסדא –

           ישנים – תורה שבכתב,
חדשים – גזירות מדברי סופרים.

1. רבא – קהלת יב –
   י – בִּקֵּשׁ קֹהֶלֶת לִמְצֹא דִּבְרֵי־חֵפֶץ וְכָתוּב יֹשֶׁר דִּבְרֵי אֱמֶת.
   יא – דִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבֹנוֹת…
   יב – וְיֹתֵר מֵהֵמָּה בְּנִי הִזָּהֵר עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ וְלַהַג הַרְבֵּה יְגִעַת בָּשָׂר׃ (קהלת יב) –

וכתוב יושר דברי אמת – תורה שבכתב,
דברי חכמים – דברי סופרים,
ויותר מהמה – צריך להיזהר בדברי סופרים יותר מבשל תורה – שכל העובר על דברי סופרים חייב מיתה.
עשות ספרים אין קץ – התורה שבע"פ לא נכתבה כי היא אין סופית,

ולהג הרבה יגיעת בשר –

בשם רב אחא בר עולא – מי שלועג (להג) לדברי חז"ל נידון ביגיעת בשר – צואה רותחת.

רבא – להפך: מי שהוגה בתושב"ע (להג), טועם בדברי התורה טעם בשר (טעים).

           (כא: באמצע)

1. ת"ר – מעשה בר"ע שהיה חבוש בבית האסורים,
   ואת הקצת מים שקיבל השתמש לנטילת ידיים ולא לשתייה, כי מי שעובר על דברי חז"ל חייב מיתה.
2. על שלמה המלך –
3. רב יהודה-שמואל – כשתיקן שלמה עירוב חצרות ונטילת ידיים,
   יצתה בת קול – " בְּנִי אִם־חָכַם לִבֶּךָ יִשְׂמַח לִבִּי גַם־אָנִי" (משלי).

(כא: דילוג רבע תחתון "דרש רבא"  – 8 שורות "אמר רב המנונא")

2. רב המנונא – וַיְדַבֵּר שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים מָשָׁל וַיְהִי שִׁירוֹ חֲמִשָּׁה וָאָלֶף (מלכים) –
   3000 על כל דבר מהתורה וחמישה ואלף על של דברי סופרים.
3. וְיֹתֵר שֶׁהָיָה קֹהֶלֶת חָכָם עוֹד לִמַּד־דַּעַת אֶת־הָעָם וְאִזֵּן וְחִקֵּר תִּקֵּן מְשָׁלִים הַרְבֵּה (קהלת),
   לימד את העם – טעמים ומשלים כדי להסביר,
   ואיזן – שעשה אוזניים לתורה (רש"י – בתקנות שלו – נט"י, עירוב, שניות לעריות).
4. שה"ש ה – "רֹאשׁוֹ כֶּתֶם פָּז קְוּצּוֹתָיו תַּלְתַּלִּים שְׁחֹרוֹת כָּעוֹרֵב",
   קווצותיו תלתלים – שצריך לדרוש כל קוץ וקוץ תלי תילים של הלכות,
   שחורות כעורב – מי זוכה לכך?
5. רב חסדא – מי שמשכים (שחר) ומעריב (עורב) לבית המדרש.
6. רבה – מי שמשחיר פניו כעורב (שמצער גופו).
7. רבא – שמשים עצמו אכזרי על בני ביתו כעורב.

(כא: רבע תחתון)

1. שה"ש ז (לפני הפסוק של הדודאים) –
   "לְכָה דוֹדִי נֵצֵא הַשָּׂדֶה נָלִינָה בַּכְּפָרִים.
   נַשְׁכִּימָה לַכְּרָמִים נִרְאֶה אִם פָּרְחָה הַגֶּפֶן פִּתַּח הַסְּמָדַר הֵנֵצוּ הָרִמּוֹנִים שָׁם אֶתֵּן אֶת־דֹּדַי לָךְ.

נצא השדה –
אומרת כנסת ישראל לה' – אל תסתכל על חטאי הערים הגדולות (גזל, עריות, שבועות),
בוא לשדה, תראה את אנשי העמל שמתפנרסים בדוחק ולומדים תורה,

נלינה בכפרים – אני אראה לך את הגוים הכופרים שהשפעת להם טוב וכפרו בך,

נשכימה לכרמים – לבתי הכנסיות ומדרשות,
נראה אם פרחה הגפן – בעלי מקרא (ההתחלה)
פתח הסמדר – בעלי משנה (שלב ב – כשהפרח נופל ויש ענבים קטנים)
הנצו הרימונים – בעלי גמרא (גמר הפרי),
שם אתן את דודי לך – אראה לך כבודי וגודלי, שבח בני ובנותי.

(כב. 7+, אולי בהמשך לצדיקים ורשעים מהסעיף הראשון)

ג. דרשות על שכר ועונש

1. לרשעים – "וּמְשַׁלֵּ֧ם לְשֹׂנְאָ֛יו אֶל־פָּנָ֖יו לְהַאֲבִיד֑וֹ לֹ֤א יְאַחֵר֙ לְשֹׂ֣נְא֔וֹ אֶל־פָּנָ֖יו יְשַׁלֶּם־לֽוֹ" (דברים ז, י) –

משלם שכר לשונאיו – כאדם שרוצה להיפטר ממשוי שנמצא על פניו,
להאבידו – כדי להענישם בעוה"ב,
לא יאחר – משלם להם שכר כאן ולא בעוה"ב,

אך לגבי הצדיקים, פסוק הבא: " וְשָׁמַרְתָּ֨ אֶת־הַמִּצְוָ֜ה וְאֶת־הַֽחֻקִּ֣ים וְאֶת־הַמִּשְׁפָּטִ֗ים אֲשֶׁ֨ר אָנֹכִ֧י מְצַוְּךָ֛ הַיּ֖וֹם לַעֲשׂוֹתָֽם – היום לעשותם, ומחר לקבל שכרם (בעוה"ב).

1. ובאופן דומה:
   "ארך אפיים" (שמות לד) – כפלות:

מאריך פנים שוחקות לצדיקים לעוה"ב,
מאריך פנים כועסות לרשעים לעוה"ב.