הדף היומי – עירובין דף מט

סיכום דף יומי עירובין דף מט

(מח: 4- עד מט: במשנה)

(חלק ראשון) חצר בין שתי חצרות או בין שתי מבואות

במשנתינו ראינו את דברי ר"ש שהמשיל את המצב של שלושה אנשים מחוץ לתחום שיש להם ד"א ויש חפיפה בין השניים החיצוניים לאמצעי למצב של טור של שלוש חצרות שהאמצעית עירבה עירוב חצירות עם שתי החיצונות והחיצונות לא עירבו ביניהן.

הדעות השונות שקיימות לגבי דין כלים ששבתו באחת מהחצרות: (מהמקילה למחמירה)

1. 1.האמצעית מותרת עם החיצונות ולהיפך, אבל לא מחיצונה לחיצונה
2. 2.החיצונות משתמשות באמצעית, אבל לא ניתן להעביר חפץ ששבת באמצעית לאף אחת מהחיצונות, כי אין אפשרות ששתי רשויות נפרדות שלא עירבו ביניהן ישמשו ויאפשרו להעביר כלים מרשות אחת שעירבה איתם, הרשות האחת "צריכה להחליט" עם מי היא מעורבת.
3. 3.כולן אסורות.

מהלך הגמ':

1. 1.מחלוקת רב ושמואל מהי דעת ר"ש ומהי דעת חכמים החולקים עליו.
2. 2.ברייתא שסוברת כשמואל.
3. 3.דוגמא דומה משיתופי מבואות שמוכיחה ששמואל עקבי לשיטתו.

שלב 1:

נחלקו רב ושמואל מהי דעת ר"ש ובמה הוא חולק על חכמים במצב הזה של שלוש חצרות:

ר"י בשם רב:

דעת ר"ש: כדעה הראשונה המקילה שגם האמצעית מותרת בחיצונות

דעת חכמים: כדעה השניה הבינונית שהאמצעית לא יכולה להשתמש בחיצונות.

ר"י בשם שמואל:

דעת ר"ש: כדעה השניה הבינונית

דעת חכמים: כדעה השלישית שכולן אסורות.

שלב 2:

ברייתא שמתארת את מחלוקת ר"ש וחכמים כשמואל:

ר"ש: לה"ד לשלוש חצרות…שתיים שעירבו עם האמצעית יכולות להעביר ולהחזיר אל ומהפנימית.(ולא הוזכר שהפנימית גם יכולה) וחכ"א: שלשתן אסורות.

שלב 3:

שמואל לשיטתו:

חצר שנמצאת בין שני מבואות, דיניה לגבי שיתוף מבואות:

• עירבה עם שני המבואות כולן אסורות, וזו דעת ר"ש (המיקל בעירוב) משום שהיא צריכה להחליט עם מי היא משתתפת ומאחר ולא עשתה כן נחשב כאילו לא נשתתפה ובכל מבוי קיימת חצר שלא נשתתפה.
• לא עירבה עם אף אחד מהם, אבל בדר"כ היא משתמשת דווקא באחד מהם, רק הוא אסור כי רגילותה איתו משייכת אותה דווקא אליו. ולא אוסרת על השני.
• רבה בר"ה: אם עירבה אם זה שאינה רגילה בו זה עדיין תופס ומשחרר את זה שרגילה בו והוא מותר.
• רבה בר"ה בשם שמואל: אם עירב המבוי שרגילה בו לעצמו ללא החצר שבין המבואות, והשני שאינה רגילה בו לא עירב, משייכים אותה לזה שלא עירב– וכגון זה כופין על מידת סדום – זה נהנה וזה לא חסר. (דומה לדין תולין בדרבנן)

בסוף הדף במשנה בע"ב אמר רבה אמר ר"ח בר גוריא בשם רב: הלכה כר"ש – כלומר בדעת רב שגם החצר האמצעית מותרת לחלוטין עם השתיים האחרות הדעה הראשונה המקילה ביותר.

(חלק שני) : המקפיד על עירובו אין עירובו עירוב:

מהלך הגמ':

1. 1.שני דינים דומים של ר"י בשם שמואל,
2. 2.צריכותא מדוע נזקקנו לומר את שניהם
3. 3.דיון קצר בדין השני.

שלב 1:

דין 1: ר"י בשם שמואל: המקפיד על עירובו – שלא מעוניין שאחרים יאכלו מפת שלו – אין עירבו עירוב, שכן עירוב משמעו מעורבין וכן שותפות נוחה ועריבה.

רבי חנינא: העירוב כן נחשב עירוב אלא שנקרא המקפיד "מאנשי ורדינא" שהיו קמצנים.

דין 2: ר"י בשם שמואל: החולק את עירובו – מחלק אותו לשני כלים – אינו עירוב.

הגמ' מבררת שדינו של שמואל הוא גם אליבא דב"ה ולא רק כב"ש בברייתא: חמישה שגבו את עירובן ונתנוהו בשני כלים.

ב"ש: לא נחשב עירוב, ב"ה: נחשב עירוב. מסבירה הגמ' שבברייתא אולי מדובר במצב שבו לא הייתה ברירה והכלי לא היה מספיק גדול ולכן ב"ה מכשירים. אבל שמואל דיבר על מצב שבו הוא חילק בידיים וביטל את העירוב כי עירוב משמעו מעורב ולא מחולק.

שלב 2: מדוע צריך שמואל להשמיע את שני הדינים.

לא מספיק להשמיע את הדין הראשון כי הוא דווקא במקפיד אבל בחולק שאינו מקפיד אולי כן נחשב, ולא מספיק להשמיע את הדין השני כי הוא דווקא שחלק פיזית את העירוב, אבל במקפיד אולי כן נחשב.

שלב 3:

רב אבא שאל את ר"י בבית הבד של רב זכאי:

כיצד אמר שמואל שהחולק את עירובו אינו עירוב, הרי שמואל גם אמר שאותו בית שבו מניחין את העירוב של בני החצר לא צריך בעצמו לתת פת משלו? ההבנה של רב אבא היא שאינו צריך לתת את פיתו באותו הכלי שנתנו כולם מאחר והפת כבר נמצאת בבית שבו מערבין מוכח שלדעת שמואל גם בשני כלים נפרדים העירוב תופס?

תירץ לו ר"י: הבית שבו מערבין בכלל לא צריך לתת פת כיוון שכל תפקידה של הפת לשתף את דיירי החצר כאילו כולם גרים בבית אחד, הבית שבו מערבין לא צריך כי ממילא הוא דר שם.

(חלק שלישי) : עירוב פועל כקנין או כארוח:

מהלך הגמרא:

1. 1.מחלוקת אמוראים שמואל ורבה איך פועל עירוב.
2. 2.נפק"מ בין שתי הדעות
3. 3.קושיא ותירוץ על שתי הדעות.

שלב 1:

שמואל: עירוב משום קנין: פירוש כל דיירי החצר קונים מבעה"ב שבו מערבין חלק בנכס שלו וממילא כולם שותפים בנכס הזה וכל שאר החצר משועבדת לנכס הזה.

הגמ' שואלת על דעת שמואל מדוע א"כ שלא יקנו בכסף? ומתרצת שלפעמים אין מעה מצויה בער"ש, והסיבה שפסלו את האפשרות הזו מכל וכל היא שאם יתרגלו לערב בכסף, כשהכסף לא יהיה זמין לא יידעו שאפשר גם בפת ותשכח תורת עירוב.

רבה: עירוב משום דירה: כלומר, כל הדיירים נחשבים כדרים בבית אחד כיוון שהסעודה=הפת שלהם נמצאת שם וכביכול גרים רק הבית הזה קיים בחצר וכל השאר נחשב כחצר מיוחדת לבית זה.

שלב 2:

3 נפק"מ בין שתי הדעות:

1. 1.כלי: כלי נחשב כממון שאפשר באופן עקרוני לקנות בו, אבל לא נחשב כסעודה שבעליה נגרר אחריה ונחשב כדר במקום הכלי ולכן לרבה לא תופס.
2. 2.פת שאין בה שו"פ: לא ניתן לקנות בה ולכן כאן לשמואל זה לא תופס.
3. 3.קטן: לא יכול לקנות ולהקנות ולכן לא תופס לשמואל, מאידך לרבה הוא יכול לגבות את העירוב, כי אין בכך שום פעולה משמעותית.

שלב 3:

אביי מקשה מברייתא גם על רבה וגם על שמואל: הברייתא אומרת שחמישה שעירבו בחצירם ועכשיו רוצים להתערב גם עם עוד חצר יכול אחד מהם לקחת פת משלו ולתת בשביל כולם. ומקשה אביי לשתי הדעות כיצד כולם הופכים להיות בעלים או דיירים אם רק אחד נתן פת.

מתרץ לו רבה שמאחר שהם כבר עירבו קודם לכן הם נחשבים ישות אחת וממילא אחד יכול לבצע את הפעולה עבור כל הישות הזו.