מסכת קידושין דף טו

השיעור לעילוי נשמת אמו של אחד הלומדים, לידיה בת יעקב ע"ה, שהיום יום שלושים לפטירתה,
וכן לעילוי נשמת ר' אליעזר קליין בן ר' צבי ז"ל,

להבדיל, השיעור לכבודה של בתו של אחד הלומדים, יסכה הי"ו, שתזכה לגדול מתוך מידות טובות יראשת שמים בריאות ושמחה!

ולהבדיל, השיעור גם לרפואת אחותי שירה שיינדל בת דינה הי"ו בתוך שאר חולי ישראל.

להקדשת שיעור (וממש בזכותכם עוד שיעור יעלה לאוויר), ליחצו כאן

Download

השיעור המשולב (תרשים וקריאה בגמרא)

להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת סוטה לחץ כאן

לתרשים של הדף היומי: לחץ על קליק ימני בעכבר ואז פתח בחלון נפרד או שמור למחשב

דף יומי קידושין דף טו

(יד: באמצע  – טז. 4+)

פרשיות עבד –

שמות כא – "כי תקנה" – במכרוהו בי"ד, דינים: שש שנים, רציעה, שמוסר לו שפחה כנענית
ויקרא כה, לט – "וכי ימוך אחיך" במוכר עצמו, דינים: יכולים לפדות אותו, ואם לא אז יוצא ביובל
דברים טו, יב – "כי ימכר לך" – במכרוהו בי"ד, דינים: שש שנים, הענקה

(יד: באמצע)

חלק א – אגב: מי לא דורש גז"ש של שכיר שכיר? (נמכר ע"י בי"ד ונמכר ע"י עצמו)

א. ת"ק של ר"א – דתניא –

ת"ק – יש דינים שהם רק בנמכר ע"י בי"ד: יציאה אחרי 6 שנים, רציעה (עד היובל), שרבו מוסר לו שפחה כנענית, הענקה

ר' אלעזר – כל הנ"ל גם במוכר עצמו.

לכאורה זה כי ת"ק לא דורש את הגזירה שווה של שכיר שכיר!

(יד: רבע תחתון)

דוחה רב טביומי-אביי – באמת גם לת"ק יש גז"ש, אלא שבכל אחד מהדינים יש מיעוט שממעט מוכר עצמו.

מה הלימוד? נראה בחלק ב.

(טו. מתחת לאמצע)

ב. ראב"י – לגבי המקור שעבד יוצא ביובל

לגבי מוכר עצמו – זה בויקרא כה:

מ – "כְּשָׂכִיר כְּתוֹשָׁב יִהְיֶה עִמָּךְ עַד־שְׁנַת הַיֹּבֵל יַעֲבֹד עִמָּךְ" – שחוזר ביובל לפני שש,
י – "וְאִישׁ אֶל־מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ" – שנרצע חוזר ביובל

לגבי מכרוהו בי"ד, לכאורה אין מקור לא בשמות ולא בדברים,

אלא שראב"י לומד אותו מויקרא כה, מא – וְיָצָא מֵעִמָּךְ הוּא וּבָנָיו עִמּוֹ וְשָׁב אֶל־מִשְׁפַּחְתּוֹ וְאֶל־אֲחֻזַּת אֲבֹתָיו יָשׁוּב׃

כי אמנם ויקרא זה במוכר עצמו, אבל למוכר עצמו כבר יש מקור.

ומזה שראב"י לא לומד מגז"ש ממוכר עצמו – מכאן שאין לו גז"ש![1]

דוחה רב נחמן – אולי יש לו את הגז"ש, ובכל זאת צריך לימוד מיוחד,

כי יכולנו לחשוב שלמרות הגז"ש, אולי במכרוהו בי"ד (על זה שגנב) נקנוס אותו שלא יצא ביובל לפני ה6 שנים, קמ"ל שגם הוא יוצא.

(דילוג: טו. רבע תחתון עד 1-)

ג. רבי

בעבד שנמכר לגוי (ויקרא כה) כתוב שיוצא ב:

1. פדיון קרוביו – "…אֶחָד מֵאֶחָיו יִגְאָלֶנּוּ. אוֹ־דֹדוֹ אוֹ בֶן־דֹּדוֹ יִגְאָלֶנּוּ…" (מח-מט).

וזה דין שלא מופיע בעבד שנמכר ליהודי (הוא רק יכול לפדות את עצמו).

2. יובל – "…וְאִם־לֹא יִגָּאֵל בְּאֵלֶּה וְיָצָא בִּשְׁנַת הַיֹּבֵל הוּא וּבָנָיו עִמּוֹ" (נד).

האם הוא יוצא גם בשש?
יש בזה מחלוקת, אבל נראה אותה רק בחלק הבא, כרגע נראה רק את הפתיחה –

לכאורה יש קל וחומר שכן יוצא בשש –
שהרי אם נמכר לישראל, שאין לו דין ש לפדיון קרובים, יוצא בשש,
אז קל וחומר שנמכר לגוי, שיוצא גם בקרובים, שיוצא גם בשש!

והגמרא מתעכבת על הנחת היסוד הזו – שנמכר לגוי יוצא בקרובים, ונמכר לישראל לא, למה?

הרי לכאורה יש גז"ש שכיר-שכיר שגם נמכר לישראל יוצא בקרובים!
(זאת לא אותה גז"ש שהזכרנו עד עכשיו (בין מוכר עצמו למכרוהו בי"ד),
אלא גז"ש בין מוכר עצמו ליהודי ומוכר עצמו לגוי (שגם שם כתוב שכיר – "כשכיר שנה…").
אלא מכאן שרבי לא דורש גז"ש שכיר-שכיר!

דוחה רנבי"צ – אולי יש גז"ש, אלא שיש כאן מיעוט: כתוב בנמכר לגוי "אֶחָד מֵאֶחָיו יִגְאָלֶנּוּ" – דווקא אותו ולא הנמכר לישראל.

ועד כאן הסוגיה (טו: 10+), ולא מצאנו את מי שסובר שאין גז"ש שכיר-שכיר.

חלק ב – נספחים והרחבות ל3 ההצעות

(חזרה ליד: רבע תחתון)

נספח א – דעת ת"ק שיש דינים שאינם במוכר עצמו

תזכורת

ת"ק – יש דינים שהם רק בנמכר ע"י בי"ד: יציאה אחרי 6 שנים, רציעה (עד היובל), הענקה, שרבו מוסר לו שפחה כנענית,

ר' אלעזר – כל הנ"ל גם במוכר עצמו.

לכאורה זה כי ת"ק לא דורש את הגזירה שווה של שכיר שכיר!

ודוחה רב טביומי-אביי – באמת גם לת"ק יש גז"ש, אלא שבכל אחד מהדינים יש מיעוט שממעט מוכר עצמו.

עכשיו נראה את המיעוטים (שזה דווקא בנמכר ע"י בי"ד ולא במוכר עצמו):

1. שאינו יוצא אחרי 6 שנים –

ת"ק – "ועבדך שש שנים" (דברים טו, יב) – ועבדך ממעט דווקא זה ולא מוכר עצמו.
ואילו ר"א – זה ממעט משהו אחר – ועבדך ולא את היורש.

ת"ק – מיעוט היורש נלמד מ"עבדך" אחר – "כי משנה שכר שכיר עבדך" (שם יח).
ואילו ר"א – זה נועד לפשוטו של הפסוק – להרצאת (הרגעת) האדון שלא יתבאס שהוא מעניק לו (לא יקשה בעיניך בשלחך אותו… כי משנה שכר שכיר עבדך".

(יד: 4-)

2. שאינו נרצע[2]
   ת"ק – "ורצע אדוניו את אזנו במרצע" (שמות כא) – אוזנו מיותר וממעט את מוכר עצמו.
   ואילו ר"א – אוזנו נכתב לגזירה שווה (מהדם באשם המצורע) שזה באוזן ימין.

ואילו ת"ק – לזה מספיק לכתוב אזן, למה כתוב אזנו? לשני הלימודים.
ואילו ר"א – "אזנו" זה ללמד שאזנו ולא אזנה,

ואילו ת"ק – זה נלמד מלפני כן – "ואם אמור יאמר העבד אהבתי את אשתי…" – עבד ולא אמה.

ואילו ר"א – הפסוק נצרך ללמד שיכול לומר זאת רק כשעדיין עבד (לפני סיום 6 שנים)
ואילו ת"ק – את זה נלמד מהה"א ("העבד").

ואילו ר"א – לא דורש את הה"א.

(טו. 10+)

3. שלא מעניקים לו

ת"ק – "העניק תעניק לו" (דברים טו)  "לו" ממעט.
ואילו ר"א –

1. מעניק לו ולא ליורשיו.

דחייה – יורשיו דווקא כן מקבלים (זה כמו כסף שחייב ל"שכיר").

1. אלא מעניק לו ולא לבעל חובו (כלומר שאין כאן שעבודא דר' נתן שאם ראובן חייב לשמעון ושמעון ללוי – לוי יכול לקחת ישירות מראובן).

ואילו ת"ק – אולי ממילא לא סובר שיעבודא דר' נתן, ולכן לא צריך לזה לימוד.

4. שלא מוסר לו שפחה כנענית

ת"ק – "אם אדוניו יתן לו אישה" – "לו" ממעט.
ואילו ר"א – "לו" – לרבות שנותן לו בעל כרחו.

ואילו ת"ק – זה נלמד מ"משנה שכר שכיר" – שעובד יותר משכיר כי עובד גם בלילה, ובמה עובד? (הרי "כי טוב לו עמך" – יש לו זכות לישון כמוך) – עובד בזה שנשוי לשפחה כנענית.

ואילו ר"א – משם ניתן רק ללמוד שמותר למסור לו שפחה אך לא שיכול בע"כ.

(נחזור לטו. רבע תחתון)

נספח ב – לגבי יציאה ביובל

סיכום הלימודים שראינו ונראה:

יובל לפני שש –

מוכר עצמו – "עַד־שְׁנַת הַיֹּבֵל יַעֲבֹד עִמָּךְ" (ויקרא כה, מ (פשט))
מכרוהו בי"ד – "וְשָׁב אֶל־מִשְׁפַּחְתּוֹ" (ראב"י בברייתא א, ויקרא כה, מא)

נרצע –

1. "וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל־אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל־מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ" (ברייתא ב, ויקרא כה, י)
2. ובהמשך הגמרא – "וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת־אׇזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם" (שמות כא, ו))

א. הברייתות:

(טו. מתחת לאמצע)

ברייתא א (ראב"י, שכבר ראינו) – על מה מדבר פסוק מא ("ושב אל משפחתו")?

אם במוכר עצמו, ביובל לפני שש – זה פסוק מ,
אם בנרצע – זה פסוק י (כמו שנראה להלן)

אלא מדובר במכרוהו בי"ד יובל לפני שש.

(טו. מתחת רבע תחתון)

ברייתא ב (שעוד לא ראינו) – על מה מדבר פסוק י ("ושבתם")?

אם בזה שיוצא לפני שש, לזה יש כבר פסוקים:

במוכר עצמו – פסוק מ,
מכרוהו בי"ד – זה כבר פסוק מא,

אלא מדובר בנרצע.

יוצא שהברייתות משלימות זו את זה ומפרשות שני פסוקים:

פסוק מא ("ושב אל משפחתו") – במכרוהו בי"ד ויובל לפני שש,
פסוק י ("ושבתם איש…") – בנרצע

ב. מאי משמע – למה בחרו דווקא כך ולא להפך?

רבא בר שילא – כי פסוק י מזכיר איש – "ושבתם איש אל אחוזתו…",
מכאן שזה דבר שמיוחד רק באיש – כלומר נרצע.

ג. צריכותות

1. A. יובל לפני שש ונרצע –

נרצע – לולי זה יכולנו לחשוב שנקנוס אותו על שנרצע (כי עבדי הם!) – קמ"ל שיוצא.
יובל לפני שש – לולי זה יכולנו לחשוב שכיוון שאפילו לא הגיע לשש (העבדות הבסיסית) – לא יצא, קמ"ל שיוצא.

1. B. בנרצע –

"ועבדו לעולם" – אם היה רק את זה, יכולנו לחשוב שהכוונה לעולם ממש,
"ושבתם" – אם היה רק את זה, יכולנו לחשוב שגם אם נרצע זה יוסיף לו רק שש שנים נוספות (לא יהא סופו חמור מתחילתו), קמ"ל מ"לעולם" שעד היובל (לעולמו של יובל).

(טו: 1+)

נספח ג – דיונים על הברייתא של רבי

תזכורת:
רבי הניח שבנמכר לגוי יש פדיון קרובים, ובנמכר ליהודי אין.
עכשיו נראה סביב מה הדיון.

א. המחלוקת האם הנמכר לגוי יוצא בשש:

רבי: לכאורה יש קל וחומר שיוצא,

שהרי אם נמכר לישראל, שאין לו דין של פדיון קרובים, יוצא בשש,
אז קל וחומר שנמכר לגוי, שיוצא גם בקרובים, שיוצא גם בשש!

אבל בפועל יש מחלוקת:

רבי – לא יוצא, כי ממעטים – "וְאִם־לֹא יִגָּאֵל בְּאֵלֶּה ויצא בשנת היובל" (ויקרא כה, נד) – באלה (קרובים) נגאל ולא בשש.
רי"ס הגלילי ור"ע – (כנראה סוברים) יוצא, כי הם ממעטים מ"באלה" משהו אחר.

(טו: שליש)

ב. מחלוקת ר"ע ורי"ס הגלילי –
רי"ס הגלילי – באלה (קרובים) – לשחרור, בשאר אדם – לשעבוד,
ר"ע להפך – באלה (קרובים) – לשעבוד, בשאר אדם – לשחרור.

מאי טעמא:

1. וְאִם־לֹא יִגָּאֵל בְּאֵלֶּה וְיָצָא בִּשְׁנַת הַיֹּבֵל (ויקרא כה, נד)
   רי"ס הגלילי – ואם לא יגאל באלה לשחרור, אלא ע"י אחרים – אז יוצא רק ביובל.
   ר"ע – כל הפסוק על "אלה", והופך את ה"לא" ל"כן": ואם לא יגאל אלא באלה – אז יוצא ביובל (עד כאן הפסוק), אבל אם יגאל באחרים – שחרור מיידי.

דחייה: לא כתוב "אלא באלה" – אתה הופך את משמעות הפסוק!

1. המחלוקת בפסוק אחר (מט) –
   אוֹ־דֹדוֹ וכו' – גאולת קרובים,
   אוֹ־הִשִּׂיגָה יָדוֹ – גאולת עצמו (כאן ודאי שנגאל לשחרור)
   וְנִגְאָל – גאולת אחרים

בגאולת עצמו זה ודאי לשחרור, ומזה לומדים לאחת הגאולות האחרות, השאלה רק האם למעלה או למטה:

רי"ס הגלילי – מקרא נדרש לפניו, ולכן גם גאולת קרובים זה לשחרור, אבל של אחרים לשעבוד.
ר"ע – מקרא נדרש לאחריו, לכן גם גאולת אחרים לשחרור, אבל של קרובים לשעבוד.

קשה – הרי כתוב שהם נחלקו סביב "ואם אל יגאל באלה"
תשובה – "באלה" מלמד שרק בחלק משוחרר ובחלק לא, ואז מהפסוקים לומדים במה כן ובמה לא.

קשה – אם כאן הדר קושיא לדוכתיה!
שהרי עדיין ר"ע יצטרך להסביר את הפסוק "ואם לא יגאל באלה (קרוביו) בצורה הפוכה.

           (טו: רבע תחתון)

1. אלא חוזרים לפסוק הקודם (נד – ואם לא יגאל), ונחלקו בפסוק ובסברא –
   עד כה הנחנו ש"ואם לא יגאל באלה" – זה בקרובים,
   עכשיו נראה שאפשר גם להבין שהכוונה לאחרים (שגם הם הוזכרו לעיל (מט – "ונגאל").

וזו המחלוקת והסברא:[3]

רי"ס הגלילי (כמו שהבנו) – ואם לא יגאל באלה – בקרובים, אלא יגאל ע"י אחרים – לשעבוד ויצא ביובל.

סברא (למה דווקא כך):
למה שאחרים יפדו אותו אם הוא לא משתעבד להם?

ר"ע (הבנה חדשה) – ואם לא יגאל באלה – באחרים, אלא בקרובים – לשעבוד ויצא ביובל.

סברא (למה דווקא כך):
אם קרוביו צריכים לפדות אותו לשחרור – הוא יעשה מזה ביזנס – הוא ימכור את עצמו, וקרוביו מצווים לפדותו שוב ושוב.

(טו: 7-)

רי"ח – חכמים חולקים, ואומרים שבכל מקרה נגאל לשחרור

מי זה? רבי,

שהרי רבי דרש לעיל "ואם לא יגאל באלה" שבאלה נגאל, ולא בשש שנים,
ממילא לא ממעט,

וכך יכול ללמוד מגאולת עצמו גם לפניו וגם לאחריו – שנגאל בשני המקרים.[4]

ומה לומד מ"ואם לא יגאל באלה, ויצא בשנת היובל…"?
(אין ללמוד מזה את הפשט שאם לא נגאל כלל יוצא ביובל, כי זה כבר נלמד (תוס')),

לכתניא – שאם נמכר לגוי שנמצא בשליטת עם ישראל,
שלא יעבדו עליו שבדיני ישראל העבד יכול לצאת מוקדם, אלא יש להקפיד על הכללים ויוצא רק ביובל.

[1] לכאורה קשה – כי אם אין לו את הגז"ש, אז מניין שיש בכלל עבד נרצע במוכר עצמו, הרי ראב"י מעלה את זה כאחת האפשרויות בפסוק! אלא ודאי שלמד זאת בגז"ש ממכרוהו בי"ד, כלומר יש לו את הגז"ש!

[2] למה בכלל צריכים לימוד? הרי אם אינו יוצא אחרי 6 שנים אלא לפי הזמן שסיכמו ביניהם, הרי שאין טעם לדבר על רציעה.

[3] השתא דאתינן להכי, יכולנו גם להישאר עם ההסבר הקודם (שהמחלוקת סביב פסוק מט – מקרא נדרש לפניו או לאחריו), ואז לגבי מה ששאלנו איך ר"ע יסתדר עם הפסוק "ואם לא יגאל באלה" (נד), נסביר כמו שהסברנו עכשיו, ואז לא צריך לומר שנחלקו בסברא אלא בהבנת פסוק מט.

[4] קשה: זה לפי ההצעה השנייה לעיל במח' רי"ס הגלילי ור"ע, וההבנה הזו נדחיתה, אז למה הגמרא חוזרת לזה, הרי היא שחתה את זה? היה מספיק לומר שאין לו את המיעוט, וממילא אוטומטית אם נגאל זה מיד.