לעילוי נשמת הנרצחים, לרפואת הפצועים ולהצלחת עם ישראל וחייליו!
להקדשת שיעור (וממש בזכותכם עוד שיעור יעלה לאוויר), ליחצו כאן
השיעור המשולב (תרשים וקריאה בגמרא)
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת קידושין לחץ כאן
לתרשים של הדף היומי: לחץ על קליק ימני בעכבר ואז פתח בחלון נפרד או שמור למחשב
דף יומי קידושין דף סג
(סג. במשנה – סד. במשנה למעלה)
חלק א – המשך קידושין עם תנאי –
א. משנה א – הרי את מקודשת לי על מנת שאעשה עמך כפועל – עשה עמה כפועל מקודשת
ר"ל – העבודה היא רק תנאי, אבל את כסף הקידושין נתן בנפרד.
קשה – למה העבודה לא יכולה להיות כסף הקידושין?
והרי בשתי ברייתות יכול לקדגש בשכר פעולה (בשכר שארכיבך על החמור, בשכר שארקוד לפנייך)
תשובות (בגמרא זה לא ממש מובא כשני תירוצים, אך כך נלע"ד)
- כי לפי המשנה לא יכול לקדש בשכר פעולה, וזו מחלוקת תנאים –
לפי המשנה (לפי ר"ל) – ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף, ולא יכול לקדש בשכר פעולה כי זה מקדש במלווה
לפי הברייתות – אינה לשכירות אלא לבסוף, והחיוב רק בסוף ואינו מילווה, ולכן מקודשת.
קשה – מאי דוחקא של ר"ל להעמיד את המשנה בישנה לשכירות מתחילה ועד סוף?
- רבא – עקרונית אולי יכול לקדש בשכר פעולה, אבל פשוט זה המקרה של המשנה שהתכוון לכך רק כתנאי
שהרי לא כתוב "בשכר שאעשה עמך כפועל" אלא "על מנת שאעשה עמך כפועל".
(סג. משנה שנייה)
ב. משנה ב – תלה ברצון האב
במשנה שלושה חלקים, ובכל אחד הבנה אחרת באיזה רמת רצון מדובר:
רישא – על מנת שירצה אבא – רצה האב מקודשת, ואם לאו אינה מקודשת.
משמע: כדי להתקדש – האבא צריך לומר שרוצה, אם שתק – לא מקודשת.
אמצע וסיפא –
מת האב – הרי זו מקודשת,
מת הבן – מלמדים את האב לומר שאינו רוצה,
משמע: כדי להתקדש – מספיק שישתוק. רק אם מחה – לא מקודשת.
לכאורה זה סתירה!
תשובות:
- ר' ינאי – אכן מדובר בתרי טעמי – שני מקרים:
ברישא – על מנת שירצה אבא, באמצע וסיפא – על מנת שלא ימחה אבא. - (ר"ל – זו מחלוקת תנאים איך לפרש את לשון הבעל)
- רב יוסף בר אמי – בשניהם זה אותו מקרה – על מנת שלא ימחה תוך 30 יום.[1]
(סג: במשנה)
חלק ב – משנה ג – קידשתי את בתי ואיני יודע למי
(האב נאמן ("את בתי נתתי לאיש הזה")) –
בא אחד ואמר שזה הוא – נאמן,
באו שניים – שניהם נותנים גט, או אחד גט ואחד כונס.
א. לגבי הרישא שנאמן –
רב – נאמן לתת גט אך לא נאמן לכנוס.
סברא –
לגט נאמן – אין אדם חוטא ולא לו,
לכנוס לא נאמן – כי אולי פשוט רוצה אותה.
ומודה רב (למשנה) – שאם באו שניים, אחד כונס ואחד נותן גט,
כי כיון שמעיז לטעון אפילו נגד השני – זה מראה על נאמנות (ואילו השני שבסוף אמר שיתן גט – זה כי באמת הוא שיקר ומנסה לסגת).
רב אסי – נאמן גם לגט וגם לכנוס.
סברא – לא חציף איניש לטעון שזה הוא, כי האב יזהה אם לא.
ומודה רב אסי – אם הבת אומרת שהתקדשה ולא יודעת למי – לא נאמן לכנוס,
מפני שהיא מחפה עליו, ולא פוחד לשקר.
(סג: שליש תחתון)
ב. אגב: האם האב נאמן שקידש את בתו (ויודע למי[2]) – גם לעניין שאם זינתה סוקלים אותה?
רב – לא סוקלים (נאמן רק לאיסורין),
רב אסי – סוקלים, ואם היא אמרה – לא סוקלים.
ומקשה רב אסי על עצמו מדעתו לגבי משנתנו –
כשהיא אמרה שהתקדשה ולא יודעת – לא מאמינים לו לכנוס,
וכשהאבא אמר – מאמינים לו לכנוס,
ולכאורה זה כי העדות שלה שהתקדשה יותר אמינה משל האב להחזיקה כאשת איש!
תשובה – זה לא כי היא יותר אמינה, אלא באמת האב יותר אמין (התורה קבעה שנאמן), אלא זה מפני שמחפה עליו, כנ"ל.
רב חסדא (לכאורה כמו רב) – גם באב וגם בבת לא סוקלים
וכפי שאמר רב חסדא שאב נאמן להעיד על בתו למשל שהיא בת 3 (לעניין בעילה אסורה), אבל רק לעניין הבאת קרבן (בשוגג) ולא לעניין מכות ועונשים.
וכן בברייתא – האב נאמן שבנו/בתו בני מצווה לעניין נדרים וכד', אך לא לעניין מכות ועונשים.
[1] לא ברור לי מה תוספת הזמן מוסיפה. לכאורה מספיק לפרש שגם ברישא גם באמצע ובסיפא – אין הכוונה שיאמר שרוצה, אלא רק שלא ימחה.
[2] כלומר לא מדובר כאן במקרה של המשנה שלא יודע למי, שהרי אם לא יודע למי – אולי זינתה עם מי שהוא קידש אותה אליו…
