השיעור מוקדש לרפואת שלמה לצבי בן מאשה ואריה לייב אליהו בן מאשה
ולרפואת שמואל בן שושנה שאווקת וכוכבה בת שמחה,
ולרפואת נוגה בת עדי
בתוך שאר חולי ישראל
לעילוי נשמת הנרצחים, לרפואת הפצועים ולהצלחת עם ישראל וחייליו!
להקדשת שיעור (וממש בזכותכם עוד שיעור יעלה לאוויר), ליחצו כאן
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת קידושין לחץ כאן
לתרשים של הדף היומי: לחץ על קליק ימני בעכבר ואז פתח בחלון נפרד או שמור למחשב
דף יומי קידושין דף סו
(סה: 9- עד סו: במשנה למטה)
עוד בעניין עד אחד
מבוא:
עד אחד נאמן באיסורין (למשל זה בשר כשר),
וגם נאמן נגד חזקה – אם זה דבר שהוא "בידו" (שחטתי, תרמתי).
א. אביי – נאמן גם על דברים שאינם "בידו" (ביחס לאדם אחר) – אם השני שותק
שבזה ששותק מראה שגם הוא חושב שאולי זה קרה, וזה רגליים לדבר.
ומביא שלוש דוגמאות:
- אכלת חלב (והשני שתק) – חייב חטאת!
וכן במשנה (כריתות יא:) – עד אחד טוען שאכל חלב:
אם אומר שלא אכל – פטור, משמע שאם שתק – חייב.
- עד אחד אומר נטמאו טהרותיך, והלה שותק
וכן בברייתא –
אמר לו נטמאת ונכנסת למקדש בטומאה (בשוגג – קרבן),
אם מכחיש – פטור, משמע שאם שותק – חייב.
וצריכא –
אולי במקרה הקודם מניחים שהאדם יודע שאכן אכל, אחרת לא היה מעיז להביא חטאת (חולין לעזרה!),
אך כאן אולי שתק כי אומר לעצמו – מה אכפת לי, אז אוכל את הפירות כשאהיה טמא (בהנחה שהוא אחד שמחמיר לאכול חולין בטהרה).
- עד אחד אומר – שורך נרבע (ופסול לקרבן), והלה שותק
וכן במשנה (זבחים ע:) – "ושנעבדה בו עבירה… על פי עד אחד".
וצריכא –
היינו חושבים שאולי במקרה הקודם בכל זאת מפסיד קצת,
אבל כאן מה אכפת לו ששורו נרבע – הרי זה רק פוסל אותו למזבח,
קמ"ל שגם כאן השתיקה היא קצת הודאה.
(סו. רבע)
ב. איבעיא להו – "אשתך זינתה" ושותק – האם העיקרון של אביי תקף גם כאן?
אביי – נאמן לאוסרה,
רבא – לא נאמן, כי אין דבר שבערווה פחות משניים (שני עדים).
ראיות אביי (שנאמן לאוסרה) –
- סיפור – שליח של שמואל שהלך לקרוא לההוא סמיא (עיוור) אומר שראה שאשתו של העיוור זינתה, והעיוור שתק (כנראה גם הוא חשד קצת),
ושמואל אמר לעיוור – אם השליח נאמן עליך – היא אסורה.
ומבין אביי – הכוונה שאם נאמן עליך כעד אחד כשר
אך דוחה רבא – הכוונה שאם נאמן עליך כשני עדים
(שאז אסורה עליך פשוט כי ברור לך שהיא זינתה, ולא מדין עד אחד).
- סיפור – אמרו שאימו של ינאי המלך נשבית במודיעין (שאז מדרבנן מניחים שנאנסה וממילא אסורה לכוהנים, וכיוון שנישאה לכהן הבנים שלה חללים, וממילא ינאי לא יכול להיות כהן גדול), ויבוקש הדבר ולא נמצא, ונשאר כשר.
איך בדקו ומה גילו?
אם היו שני עדים שאמרו שנשבתה ושניים שאמרו שלא – אז זה נשאר ספק ואיך הכשירו אותו?
אלא אביי – היה עד אחד שהעיד שנשבתה ושניים שאמרו לא.
ונדייק – דווקא כי היו שניים שאמרו שלא, משמע שלולי זה – היינו סומכים על עד אחד ופוסלים.
אך דוחה רבא – באמת היו שם שני עדים שפסלו ושני עדים שהכשירו,
ולמה הקשיבו למכשירים:
- הם לא הכחישו את הראשונים אלא הזימו אותם. זה אכן היה שני עדים מול שני עדים, והקשיבו לעדים האחרונים שהכשירו כי הם עדי הזמה.
- העדים השניים אמרו שהיא אכן נשבתה, אך מיד הצליחו להחליף בינה לבין שפחה.
(סו. 1-)
ראית רבא שלא נאמן לאוסרה –
יש מחלוקת בברייתא לגבי מקווה שנמצא חסר –
ר"ט – מה שהיה טהור, ורק מעכשיו הוא טמא.
כמו כהן שנמצא בן גרושה – שמה שעשה כבר כשר (וראה בראשונים איך זה דומה).
ר"ע – מטמא למפרע –
כמו כהן שנמצא בעל מום – שכל מה שעשה פסול
ואומר ר"ע – זה דומה יותר מאשר בן גרושה, כי:
- כי למקווה ובעל מום – מספיק עד אחד,
ואילו לפסול מצד בן גרושה – שני עדים! (ככל דבר שבערווה) – ומכאן הראיה לענייננו. - מקווה ובעל מום – הפסול בגופו,
ואילו בן גרושה – פסולו מאחרים,
והודה לו ר"ט.
ואילו אביי – שם העד אחד לא נאמן כי בעל הדבר מכחיש ולא שותק,
אך אם היה שותק – העד האחד היה נאמן.
אז למה במקווה ובעל מום נאמן? כי העד אחד אומר – תוריד את בגדיך ונראה, והכהן לא רוצה להוריד ולכן נאמן (וזה בעצם גם כוונת הטעם השני – ששניהם פסולם בגופם, ועד אחד נאמן).
(סו: שליש תחתון)
ג. מאמר מוסגר – מקורות לדינים הנ"ל לגבי כהן –
שאם נמצא בן גרושה/חלוצה – בדיעבד מה שעבד כשר:
- לגבי פנחס – "והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם" (במדבר כה) – כל זרעו, גם זרע פסול – בדיעבד נחשב כשר.
- בברכה ללוי – "ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה" (דברים לג) – שאפילו חולין שבו תרצה בדיעבד.
- לגבי ביכורים – "ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם" (שם כו) – אפילו כהן פסול, בדיעבד.
ושאם נמצא בעל מום – גם בדיעבד עבודתו פסולה:
"לכן אמור, הנני נותן לו את בריתי שלום" (במדבר כה) – כשהוא שלם ולא כשהוא חסר.
והרי כתוב שלום ולא שלם?
כותבים את הו"ו באופן קטוע, לרמוז שלקרוא את זה גם בלי ו"ו.
