לעילוי נשמת
ר' מאיר אריה בן שמואל זיינביל ז"ל
שנפטר ב-ב' באב תשמ"ב.
להקדשות ליחצו כאן
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת כתובות לחץ כאן
לתרשים של הדף היומי: לחץ על קליק ימני בעכבר ואז פתח בחלון נפרד או שמור למחשב
להורדת תמלול מלא של השיעורים המוקלטים ליחצו כאן
סיכום הדף היומי דף כד
(כג: במשנה עד כד: רבע עליון)
חלק א – למה צריך את משנתינו ואת המשניות האחרונות?
למה נצרך? | |||
משניות של "הפה שאסר" | טו. – "מודה ר' יהושע – שדה זו של אביך ולקחתיה ממנו" | בכל מקרה יש סברא לומר שדווקא פה התכוון לסוף המשפט כבר מההתחלה, ואילו במקרה השני אולי התחרט באמצע המשפט, קמ"ל שבשניהם התכוון מההתחלה ונאמן. שניהם עוסקים בממון. | כאן יש לו דררא דממונא (הפסד) – ולכן סביר שהתכוון מההתחלה. |
יח: – "כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו…". | כאן זה לא בשביל עצמו, לכן אין לו סיבה להתחרט באמצע. | ||
כב. – "אשת איש הייתי וגרושה אני" | שאפילו באיסורין יש "הפה שאסר". | ||
שם – "נשביתי וטהורה אני". | 1. בשביל הקולא בסיפא – שאם כבר התירו, ובאו עדים שנשביתה (והרסו את המיגו) – עדיין נאמנת. דחייה חלקית – זה נכון אם הסיפא מתייחסת רק לסיפא ("נשביתי"), אך אם מתייחסת גם לרישא ("אשת איש הייתי", אז שוב לא צריך את הסיפא. 2. בשביל המשנה הבאה. | ||
עדות אחד על השני | כג: – "שתי נשים שנשבו – מעידות זו את זו" | לכאורה מיותר, כי זה שאשה אחת נאמנת לטהר חברתה לומדים כבר במשנה בדף כז. (תוס'). אלא מחדש שלא חוששין לגומלין (נאמנות, ולא אומרים שרק מעידות זו על זו כהסכם ביניהם) | |
כג: למטה (משנתנו) – האםפ שני אנשים נאמנים להעיד זה על זה שהם כהנים – מחלוקת רבנן ור"י. | הובא בשביל המחלוקת. |
(כד. באמצע)
חלק ב – מחלוקת ר"י ורבנן על עדות זה על זה לכהונה
A. המשנה –
אדם לא יכול להעיד על עצמו שהוא כהן,
אך האם שני אנשים יכולים להעיד זה על זה שהם כוהנים:
לגבי יוחסין – לא, כי מעלה עשו ביוחסין (גמרא),[1]
לגבי תרומה –
ת"ק – נאמנים (כמו שתמיד עד אחד נאמן באיסורין),
ר"י – לא נאמנים
בגמרא עולות שתי סברות:
הבנה 1 – אכן עד אחד לבד נאמן, אך כאן "חוששים לגומלין",
הבנה 2 – גם עד אחד לבדו לא נאמן, גזירה שמא יעלו על פיו גם ליוחסין.
לפי ההבנה ה1, יוצא –
רבנן – לא חוששים לגומלין,
ר"י – חוששין לגומלין.
וקשה – לגבי עדות של עם הארץ על תבואת חברו (משנה בדמאי)
אמנם על עצמו אינו נאמן, אך על חברו נאמן (רמב"ם), אך אם באו שני סוחרים עם תבואה, ואמר על של עצמו שאינה מעושרת ועל של חברו מעושרת:
לרבנן – לא נאמן, כי חוששים לגומלין
לר"י – נאמן, לא חוששים לגומלין,
תשובות:
- רב – הופכים השיטות.[2]
- אביי ורבא – יש הבדל במקרים מסברא –
ר"י – בתרומה לכהן (דאורייתא) מחמיר, בדמאי (רק חשש) מקל.
רבנן – עקרונית לא חוששים לגומלין (תרומה לכהן), אך בסוחרים יש סברא לחשוד
כי שם שני הסוחרים באו עם כלי אומנותם, ולכן סביר ששניהם מתכוונים למכור.
מצינו שימוש במושג "כלי ואמנותו" גם כאן –
[לגבי קדר שעזב את קדרותיו לכמה דקות:
ברייתא א – כל הכלים טמאים – כשהשאיר כלי אומנותו שם, אז העוברים ושבים מניחים שזה למכירה ונוגעים,
משנה בטהרות – החיצוניים טמאים והפנימיים טהורים, כשלא הניח כלי אומנותו אך החיצוניים טמאים כי היו סמוכים לרה"ר וחוששים שנגעו בהם או שנכנס בגד עם הארץ לאוויר הכלי.
ברייתא ב – כולם טהורים, כשלא השאיר כלי אומנותו, וזה לא ליד רה"ר.
(כד: רבע עליון)
- איבעית אימא: עוד הסבר בדעת ר"י – אכן לא חושש לגומלין,
אלא שסובר לגבי כהונה שעד אחד לא נאמן (כלומר כהבנה 2 לעיל).
הסבר המחלוקת האם עד 1 נאמן לתרומה –
לר"י – לא, כי חושש שיעלו מתרומה ליוחסין, ולכן גם בתרומה צריך 2
(וממילא אכן אפשר להעלות מתרומה ליוחסין)
לרבנן – כן, כי לא חושש שיעלו מתרומה ליוחסין, ולכן בתרומה מספיק 1,
(וממילא אכן לא מעלין מתרומה ליוחסין).
[1] לרוב הראשונים הכוונה היא לגבי עבודת המקדש – כלומר שצריך שני עדים שיעידו עליו שהוא כהן כשר כדי לעבוד במקדש, וכן שאם התחתן עם אישה, אם אין לו עדים על ייחוסו הכשר, מניחים שהוא חלל, וממילא היא חללה, ואם תתחתן עם כהן – צאצאיהם פסולים לעבודת המקדש.[
[2] לא ברור אם של הברייתא על כהונה (ואז צריך גם להסתדר עם משנתנו) או במשנה של חמרין.