הדף היומי – כתובות דף נב

הלימוד מוקדש לעילוי נשמת חמיו של אחד הלומדים,
ניצול שואה שזכה לשיבה טובה,
יוסף ג'ו לביא בן רחל ז"ל

להקדשות ליחצו כאן

Download

להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת כתובות לחץ כאן

לתרשים של הדף היומי: לחץ על קליק ימני בעכבר ואז פתח בחלון נפרד או שמור למחשב

להורדת תמלול מלא של השיעורים המוקלטים ליחצו כאן

סיכום הדף היומי דף נב

(נא: 2- עד נב: במשנה)

חלק א – עוד דינים בחובה לפדות את אשתו שנשבית

א. האם כה"ג שנשא אלמנה חייב לפדותה?

בישראל שנשא ממזרת – לא פודה,

שהרי בכתובה כתוב "אפרקינך, ואותבינך לי לאינתו", והוא לא יכול להחזירה.

בכה"ג ואלמנה –

מחלוקת אמוראים:

רבא – לא,

כמו באשת ישראל ממזרת.
(אין הבדל בין אשת כהן לאשת ישראל).

אביי – מחדש כן,

בכהן יש דין מיוחד:
כי לא כותב שיחזירה, אלא "אפרקינך, ואהדרך למדינתך",
לכן כאן התנאי יכול להתקיים ולכן חייב לפדותה.

ואילו רבא – גם בנוסח הזה, עדיין הבעל התכוון לפדותה ולשלחה רק אם האיסור היחיד שיש זה שהיא שבויה, ללא איסור נוסף כאלמנה.

לכאורה גם מחלוקת תנאים:

            המדיר את אשתו (וממילא יאלץ לגרשה (ע.)), ואז נשבית. האם חייב לפדותה?

            ר' יהושע – לא (סומכוס – רק כשהדירה ולבסוף נשבית, כי אם הפוך זה נראה כהערמה).

ר"א – כן.          

בהווה אמינא –
1. זה לא משנה שהוא זה שגרם לאיסור.
2. איסור נדר זה כמו איסור ממזרת, ולכן באשת ישראל ודאי לא פודה.

אז למה לר"א פודה?

אלא מדובר באשת כהן, ומחלוקת האמוראים כמחלוקת התנאים.

דחיות:

לא מדובר בהכרח באשת כהן, ולמה לר"א פודה? כי:

(נב. רבע)

1. בנדר, כיון שהבעל אשם, הוא פודה.
   וכאן המחלוקת כשהיא נדרה והוא קיים, האם זה נחשב אשמתו או אשמתה.

דחייה –

1. אם זה אשמתה, למה יש לה כתובה?
2. למה סומכוס אמר שאם הנדר היה אחרי השבי אז כן פודה, שלא יראה כהערמה, הרי זה שייך רק אם הבעל נדר.
3. כיון שהולך "בתר מעיקרא",
   כלומר כיון שבתחילת הנישואין היא לא היתה אסורה והתנאי יכל להתקיים,
   אי אפשר לפטור אותו מהתנאי באמצע הנישואין כשנדר, ולכן חייב.
4. רי"ח – הקזת דם בארץ ישראל נחשבת כאין לה קיצבה.
5. הציע עצה לקרוביו להתחמק מלתת רופאה שאין לה קיצבה לאלמנה – שיקבעו מראש מחיר עם הרופא עד סוף ימיה, וכך יש לה קיצבה,

(נב. אמצע)

אלא באמת לא משנה אם הבעל אשם או לא, ולר"א בכל זאת פודה כי:

(נב. רבע תחתון)

ב. פדיון שבויה לאחר מותו

אם נשבית אחרי שמת – היורשים פטורים,

ברייתא א: אם נשבית בחייו, והכיר בה, ואז מת – היורשים חייבים (וכך רצה לוי לפסוק)

ברייתא ב: גם אז פטורים, כי אינו "ואותבינך לי לאינתו" (וכך פסק רב).

                (ולכאורה זה תלוי במחלוקת בסעיף הקודם, האם הולכים לפי ההתחלה (ואז חייב) או לפי הסוף (ואז פטור).

(נב. 2-)

ג. אם השובים דרשו כופר גבוה

ברייתא א – יותר מדמיה (כשפחה בשוק), ברייתא ב – יותר מכתובתה –

                רשב"ג – פטור

(ישלם מקסימום את ערכה או ערך כתובתה, הנמוך מביניהם)

                        כי יש כלל שאין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן, מפני תיקון העולם.
ויש דיון בראשונים אם פטור או אף אסור.

ת"ק – חייב[1]

                            אשתו כגופו, ולגבי האדם עצמו אין כלל זה תקף, וממילא מחויב (ריטב"א).

(נב: רבע)

חלק ב – חובת הבעל לרפא את אשתו

ברייתא –

ת"ק – החובה גם לאחר מותו, כי רפואה = מזונות.

רשב"ג – רק "רפואה שאין לה קיצבה" (מחלה כרונית)דומה למזונות.
אך רפואה חד פעמית שיש לה קיצבה – אינם חייבים, אלא יקזזו לה מהכתובה.

            שתי הערות של רי"ח –

(אך לבסוף התחרט שעשה זאת, אמנם כתוב "מבשרך אל תתעלם", אך רי"ח הוא אדם חשוב ואחרים ילמדו ממנו להציע עצות כאלו גם למי שאינם קרוביו).

[1] ת"ק מציין שחייב רק בפעם הראשונה, אך לפי רש"י זה לא קשור לסכום הגבוה, אלא בכל סכום – הבעל חייב רק פעם אחת לפדותה, לכן לא הזכרנו את זה בדברי ת"ק.