להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת כתובות לחץ כאן
לתרשים של הדף היומי: לחץ על קליק ימני בעכבר ואז פתח בחלון נפרד או שמור למחשב
להורדת תמלול מלא של השיעורים המוקלטים ליחצו כאן
סיכום הדף היומי דף סו
(סה: תחילת פרק מציאת האישה – סז. 10+)
חלק א – משנה – למי שייכים הכנסות האישה –
באופן כללי – כסף שאישה מקבלת בנישואין שייך לה,
אבל רק הקרן נשמר לה, והבעל אוכל פירות (לכן קונים בכסף קרקע (הקרן) והבעל מרוויח ממנה).
למשל:
- ירושה
- בושת ופגם
(אך ר"י ב"ב חולק – חלק מהבושת והפגם הולך לבעל:
בפצע נסתר – שליש לבעל,
בפצע גלוי – שני שליש לבעל).
אבל יש יוצאי דופן שהולכים ישירות לבעל (תקנות חכמים) –
- מציאתה (תקנת חכמים משום איבה).
- מעשה ידיה (שתיקנו כנגד מזונות).
גמרא
א. כבר למדנו את כל זה במשנה מו:?
תשובה – לא למדנו שם את מח' ת"ק ור"י ב"ב לגבי בושת ופגם.
ב. מחלוקת לגבי מציאת האישה –
גירסא א –
המשנה (ר"ע) – לבעל,
רבנן – לאישה.
מקשה רבא – הרי לר"ע מותר מעשי ידיה הולך לאישה, אז כל שכן שמציאתה צריכה ללכת לאישה? אלא צריך להפוך את הברייתא:
(לכאורה יכולנו לתרץ על פי ההמשך –
שגם לר"ע – מותר מעשה ידיה שהגיע בלי טורח – הולך לבעל, וכך גם מציאה)
גירסא ב –
המשנה (רבנן) – לבעל,
ר"ע – לאישה (כמו מותר מעשה ידיה).
מקשה הגמרא – הרי ר"ע אמר את זה רק על מותר מעשה ידיה שהגיע בטורח,
אבל מציאה זה ללא טורח.
תשובה – כאן אכן מדובר במציאה שהיא טרחה כדי למצוא, ולכן הולך אליה.
לסיכום –
ת"ק – מציאה תמיד לבעל.
ר"ע – כמו מותר מעשה ידיה: אם טרחה – לאישה, אם לא טרחה – לבעל.
[ואגב, בעי רב פפא ורבינא – מה נחשב העדפה (מותר מעשה יודיה) ע"י הדחק?
האם רק כשעובדת למשל בלילה?
או גם אם מצליחה לעשות כמה מלאכות בו זמנית (וכמה – 2? 4?)
תיקו].
(סו. שליש)
ג. בושתה ופגמה
ת"ק – הכל שלה,
רי" ב"ב – גם הבעל מקבל, כי גם הוא ניזוק והתבייש בעקיפין (בגלוי – 2/3, בסתר – 1/3).
קושיות:
- ואם בייש את סוסתו, האם ישלם בושת לבעליה?
וכן אם ירק על בגדו ולא על גופו – האם ישלם? הרי הדין שלא.
תשובות – שם אין בושה.
תשובה – לבעלי הסוס לא נגרמה בושה.
- מקשה רבינא – אז אם בייש עני בן טובים, שזה מבייש את כל המשפחה, אז ישלם לכולם?
עונה רב אשי – צודק אכן יש בושה ובכ"ז פטור, ורק כאן חייב כי אשתו כגופו.
(סו. במשנה)
חלק ב – משנה – נדוניא (הנכסים שהאישה מביאה)
- אבי הכלה לא חייב ליבם את הנדוניה שהבטיח לאחיו החתן.
כלומר אם האב הבטיח סכום מסוים לחתן, והתקדשו,
אם מחליט פתאום לא לתת – החתן יכול לתבוע את האב שיקיים את הבטחתו,
(ואם האב מתעקש לא לתת, החתן יתן גט או ישא ללא הסכום (ראשונים)).
אך אם החתן מת, והיבם רוצה את אותו הסכום – האב יכול לסרב ואין ליבם זכות לתובעו.
ת"ר – אפילו שהראשון עם הארץ והשני ת"ח,
האב יכול לומר שלא רוצה להתחייב אליו לנדוניה כזו.
- החתן מתחייב בכתובה להשיב את הנדוניה אם מת או התגרשו, כמה מחזיר?
- A. בקרקע – פשוט מחזיר את הקרקע.
B. בכסף – מחזיר פי 150% (הכניסה 1000 דינר, הוא מחזיר 1500).
(כי בזה הוא עושה סחורה ומרוויח, אז משלם כמו ריבית).
וזה כתוב שוב במשנה הבאה (סו:)- הכניסה סלע (4 דינרים), הוא חייב 6.
וצריכא (גמרא על המשנה השנייה) –
המשנה הראשונה (עמוד א) – בעיסקה רבה (1000),
שאולי דווקא כאן מוסיף לה, כי יכול להרוויח הרבה.
המשנה בעמוד ב בעיסקה זוטא (4).
שאולי דווקא כאן מוסיף, כי אין לו הרבה הוצאות בעיסקאות שיעשה בסכומים קטנים (זוטר זיונא).
(נחזור למשנה בעמוד א)
C. במטלטלין ("כנגד השום") – מחזיר 80% ("פחות חומש")
למה?
אם זה מטלטלין לשימוש (כמו שמיכות) – יש בלאי,
ואם זה מטלטלין לסחורה – כי כששמים בחתונה עצמה מגזימים בשומא.
(אא"כ לא הגזימו כי עשו את זה לא בבית החתונות).
ושואלת הגמרא – למה הדין האחרון חוזר על עצמו כמה פעמים?
- a. "וכנגד השום הוא פוסק בפחות חומש" (במקרה של 1000)
דוגמאות –
b. "שום במנה (100) היא נותנת שלושים ואחד סלע ודינר" (125)
c. "ובארבע מאות, היא נותנת חמש מאות"
d. "מה שחתן פוסק, הוא פוסק פחות חומש".
תשובה –
צריך להשמיע שזה הדין גם בשומא גדולה וקטנה, וגם בשומא שלו או שלה:
a + d – זה ב"שומא דידיה" (קודם היא הביאה מטלטלין, ואז הוא שם אותם),
a – בשומא רבה (1000)
d – בשומא זוטא (לא כתוב כמה).
b + c – זה בשומא דידה (קודם כתבו, ואז היא הביאה),
אחד בשומא קטנה (100),
ואחד בשומא גדולה (400).
(חזרה למשנה בעמוד ב ולגמרא (שליש))
- D. בנוסף לכל הזה – "החתן מקבל עליו (עוד) עשרה דינרים לקופה לכל מנה" – נותן לה כסף לקניית בשמים.
הערות:
- רב אשי – זה דווקא בירושלים שם השתמשו בהרבה בשמים,
- בעי רב אשי – כשנתן מטלטלין (נתנה בשווי 100, והבעל מתחייב 80),
האם את התוספת נותן לפי הנישום (100) או לפי המתקבל (80)?
ואיך משלם – האם במענק חד פעמי בהתחלה, או שמחלק את זה –
ואם מחלק – איך מחלק?
כל יום ב7 ימים הראשונים, חודש ראשון, שנה ראשונה, כל החיים?
תיקו.
(סו: אמצע)
- אגב הבשמים – מעשה בבתו של נקדימון בן גוריון –
שכשמת בעלה פסקו לה מהנכסים 400 זהובים ליום אחד של בשמים,
וכעסה שזה מעט – "כך תפסקו לבנותיכם!" (וענו אמן – הלוואי…).
(וכמו שראינו שענתה גם אתמול (סה.) לגבי כמות היין שפסקו לה).
ואגב, סיפור על סופה של אותה בת –
שרי"ח בן זכאי ראה אותה אוספת שעורים מבין גללי בהמות של ערבים,
ושאל איפה הכסף של אביך? איבד אותו כי לא נתן צדקה,
ואיפה הכסף של חמיך (שנתן צדקה)? הממון של אבי איבד את של חמי.
ורי"ח נזכר שבכתובתה היה כתוב אלף אלפי זהובים!
ואמר אשריכם ישראל – כשעושים רצונו של מקום – אין כל אומה שולטת בהם, אך כשלא עושים – נמסרים לשפלה שבאומות (ערבים).
והרי נקדימון היה עושה צדקה?
שהיו העניים לוקחים את הגדי הצמר עליהם הלך ברחוב.
תשובות –
1. עשה את זה רק לכבודו.
2. לא נתן מספיק לפי עושרו.
ור' אלעזר ברבי צדוק – העיד שראה אותה אוספת שעורים מגללי סוסים בעכו,
ודרש על זה –
"אם לא תדעי לך היפה בנשים" – אם לא תדעי ותקפידי לשמור את התורה,
"צאי לך בעקבי הצאן" – תאספי אוסף מגללי בעלי חיים.
