לרפואת רות בת שושנה הי"ו
ולעילוי נשמות: יעקב-צבי בן ציפורה ומיכאל ז"ל, מרים בת בכורה ושלום ז"ל
לרפואת חיים דב בן מלכה, מרים בת הינדה והדס בת הילדה הי"ו
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת כתובות לחץ כאן
לתרשים של הדף היומי: לחץ על קליק ימני בעכבר ואז פתח בחלון נפרד או שמור למחשב
להורדת תמלול מלא של השיעורים המוקלטים ליחצו כאן
סיכום הדף היומי דף פה
(פה. באמצע עד פו. מעל האמצע)
חלק א – סיפורים נוספים על חובות ותביעות
א. עוד סיפורים על נשים שנתבעו להישבע:
- 1.אשת רבא אמרה לרבא לא לסמוך על שבועת האישה,
ורבא העביר את השבועה לתובע.
במקרה אחר – רבא לא סמך על רב פפא ששטר הוא פרוע,
כי על אשתו ידע ודאי שלא תשקר.
רואים שהדיין יכול לפעול על פי שיקול דעתו (רמב"ם).
- 2.התובעים דרשו שהאישה תישבע בעירה, כדי שתתבייש לשקר.
האישה דרשה אישור בי"ד מוכן, שינתן לה מיד לאחר השבועה.
האם מותר לבי"ד להכין אישור כזה מראש?
רבא – אסור לעשות הנפק (קיום שטר) לפני (מחזי כשיקרא).
גמרא – מותר, שהרי לר"מ מותר להשתמש בגט שמצא (מספיק חתימה לשמה), וגם לרבנן, בגט אסור, אך בשטר מותר (שהרי כל העיב לדעתם זה שהקרקעות לא ישתעבדו שוב).
ב. עוד סיפורים על שיקול דעת הדיין
- יורשים מצאו חפץ יקר אצל אביהם, ובא אדם שטוען שזה שלו והוא הפקידו,
הדיין נתן למפקיד משתי סיבות: - הכיר את הנפטר שאינו עשיר (לכן זה לא שלו, אלא מופקד)
- התובע נתן סימנים (מכאן שזה שלו ולא של אחר. מועיל רק אם התובע לא היה בן בית שם).
- אדם אמר "נכסי לטוביה" לאחר שימות:
- בא טוביה – נותנים לו.
- בא רב טוביה – נותנים לו רק אם היה רגיל אצלו, כך שאולי השמיט "רב".
- באו כמה – תלמיד חכם > שכן (חבר) > קרוב.
- ואם כולם שווים – "שודא דייני" (שיקול דעת הדיין).
- רב חייא בר אבין – אישה שהכניסה שטר חוב לבעלה (כנכסי מילוג), אם מחלה אינו מחול,
מפני שידו כידה (השטר שייך לבעל מכמה בחינות, כדלעיל בדף פג, וכפי שיכול למנוע מכירת נכסי מילוג). - אישה מכרה כתובתה, ובעלה גירשה ומתה, ובא הקונה ודרש את הכתובה מיורשיה,
הציע לה ר"נ קרוב משפחתה: שתמחל לבעל (אביה) על החוב, ואז תירש ממנו (לא היו אחים).
(הסיפור חוזר על עצמו 3 פעמים עם חכמים שונים).
(פה: 6-)
חלק ב – שמואל: המוכר שטר חוב וחזר ומחלו – מחול.
סברא (קצות החושן ברש"י) – המכירה לא מועילה, אלא נתן "הרשאה" לקונה לגבות את החוב במקומו, אך המלווה עדיין נשאר בעל החוב.
ואפילו יורש מוחל.
ור"נ התחרט שנתן עצה זו, כי לאדם חשוב אסור לעשות עצמו כעורכי הדיינים ולתת עצה על חשבון הצד השני. אמנם בכל מקרה תצטרך לשלם על מה שהקונה שילם, אך עדיין הרוויחה (תוס').
- רב הונא ברדר"י – עצה לקונה – "מקרקש ליה זוזי", לתת כסף ללווה בתמורה לשטר שמגביל את יכולתו למחול (ריטב"א).
- האם המוחל צריך לפצות את הקונה?
אמימר: אם דנים דינא דגרמי – צריך לפצות.
[ובסעיף 2, שר"נ הציע לה למחול, מדובר בקטנה שמצד אחד יכולה למחול, אך מצד שני אינה חייבת בנזק מצד דינא דגרמי (תוס')].
