הלימוד לעילוי נשמת
חיים יוסף בן יעקב ז״ל
להקדשות ליחצו כאן
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת מגילה לחץ כאן.
לתרשים של הדף היומי: לחץ על קליק ימני בעכבר ואז פתח בחלון נפרד או שמור למחשב
להורדת תמלול מלא של השיעורים המוקלטים ליחצו כאן
דף יומי קצר וברור – הסיכום הכתוב
(כה: תחילת פרק בני העיר – כו: 2-)
משנה –
אם מוכרים דבר קדוש, מותר לקנות בו דבר קדוש יותר (או שווה לפי חלק מהראשונים), ולא פחות.
רמות הקדושה (מהקטן לגדול): רחובה של עיר, בית כנסת, תיבה (ארון קודש או בימה), מטפחות, ספרים, ספר תורה.
חלק א – רחובה על עיר
האם יש קדושה ברחובה של עיר
המשנה (ר' מנחם בר יוסי סתומתאה) – כן (כי מפללים שם בתעניות ומעמדות),
חכמים – לא (מתפללים שם רק באקראי ולא קבוע).
חלק ב – בית כנסת
א. האם מותר למכור בית כנסת?
במשנה כן.
ר' שמואל בר נחמני – רק של כפרים, אך של ערים לא, כי שייך לכולם
(יש אומרים – כי נבנה גם עבורם, י"א – כי גם הם תורמים לו כספים).
קושיות והגבלות לאיסור:
- רב אשי – במתא מחסיא אני יכול למכור, כיון שהכול שם נשעה מראש על דעתי.
- מיתיבי – מכרו בית כנסת בירושלים לר"א.
תשובה – בית כנסת קטן – מותר, כי אינו משמים אנשים מבחוץ. - מיתיבי – רק בירושלים או במקדש אין בעלות פרטית:
אין בית בירושלים מיטמא בנגעים, כי צריך "ארץ אחוזתכם" (ירושלים לא התחלקה לשבטים), ור"י – רק המקדש (ירושלים התחלקה לשבטים).
משמע שמחוץ לירושלים זה פרטי ומקבל טומאה לפי כולם!
תשובה – ר' שמואל כר"י, ור"י לא צמצם אלא הרחיב –
שאין בעלות בכל מקום מקודש (בית כנסת) לא נטמא.
[הסבר המחלוקת –
ר"י – ירושלים התחלקה, ואפילו המקדש התחלק,
(והגבול עובר באמצע המקדש, כך שהמזבח החיצון ושמערבה על שבנימין, אך הכבש ומזרחה של יהודה. ומסופר שבנימין קיבל גם את מקום הארון מרוב שרצה שגם המזבח יהיה בחלקו).[1]
ורק בתי כנסת בכל מקום לא התחלקו.[2]
רבנן – ירושלים לא התחלקה, כברייתא שאומרת שלא משכירים בתים בירושלים,
ור"א בר צדוק – גם לא מיטות כי השטח שייך לכולם].
(כו. 2-)
ב. שבעת טובי העיר, ומה מעמד בית הכנסת עצמו?
- A. שני סוגי מכירות:
רבא – מכרו שבעת טובי העיר + אנשי העיר = "מכירה רצינית".
אם רק אחד מהנ"ל – מכירה רגילה.
- B. השפעת סוג המכירה:
מעמד הכסף –
במכירה רגילה – הכסף קדוש וצריך לקנות בו משהו יותר קדוש (משנתנו)
במכירה רצינית – הכסף לא קדוש כלל.
מעמד בית הכנסת עצמו –
במכירה רגילה – משנה כז: –
לר"מ – קדושת בית הכנסת נשארת (ולכן מוכרים רק לרבים (שלא להוריד מקדושתו), ורק בתנאי שאם ירצו יוכלו לקבלו בחזרה).
לחכמים – הקדושה פוקעת חלקית, ולכן מוכרים גם ליחיד ולא צריך אפשרות לקבלו בחזרה, ומותר לקונה לעשות שם צרכי חול, ורק לא דבר מזלזל כמו מרחץ ובורסקי.
לר"י – אם עושים תנאי הקדושה יכולה לפקוע לחלוטין.
אך במכירה רצינית – הקדושה פוקעת לחלוטין, ומותר אפילו דבר מזלזל.
- C. סברא – לרמב"ן בית כנסת זה רק "תשמיש מצווה", וה"קדושה" שלו תלויה בדעתם של בני העיר שרוצים אותו לצורך המצווה, וממילא אם יש מכירה ברורה והחלטית של בית הכנסת אז הקדושה יכולה לפקוע.
- D. אזכורים לזה בגמרא אצלנו:
- (כו: 1+) רב אשי לרבינא, שיקנה ב"מכירה רצינית" את חורבת בית הכנסת שמצא בשדהו (גם חורבה עדיין קדושה), וכך יפקיע את הקדושה גם מבית הכנסת עצמו, ויוכל לזרוע שם (-נחשב פעולה מזלזלת כמו מרחץ).
- (כו: רבע עד האמצע) רבא – במכירה רגילה "חלופא וזבונה שרי" – מותר לעשות בבית הכנסת עצמו שימוש של חול לא מבזה.
לגבי שימוש בבית הכנסת או בלבנים שלו (אם כבר עשו בהם שימוש לביה"כ) לצורכי חול:
- כנ"ל לגבי הלבנים.
- אך להשכיר אותו לצורכי חול – אסור גם לחכמים, כי הרי עדיין קדוש.
- במתנה (רשב"א – רגילה ולא "רצינית") – מחלוקת רב אחא ורבינא –
האוסר – כיון שאין כסף, אין לקדושה לאן לעבור,
המתיר – בכל מתנה יש טובת הנאה מסוימת, ולכן זה כמו מכר.
כאמור לרמב"ן זה לא ממש הקדש, ולכן כאן כיון שמן הסתם המקבל נתן משהו לטובת העיר או בית הכנסת, זה מספיק מבחינת אנשי העיר שיחשב כהמשך המצווה.
(כו: 5+ עד הרבע)
ג. הריסת בית כנסת
נראה לומר שיש שתי בעיות בסתירת בית כנסת:
- בעיה בעצם הזלזול בכבוד בית הכנסת
הגמרא לא עוסקת בזה,
מצד אחד לכאורה כיון שזה רק תשמיש מצווה ניתן "לזורקו" כשכבר אינו בשימוש,
אך מצד שני יש לאו של "לא תעשון כן לה' אלוקיכם", ולכן גם כשכבר אין צורך בבית כנסת, עולה ברוב הראשונים שאסור להורסו בלי לבנות אחר במקומו.
(מובן לרמב"ן לעיל שבית כנסת אינו תשמיש קדושה אלא תשמיש מצווה).
- שלא יהיה להם בית כנסת להתפלל בו.
לגבי זה רב חסדא אוסר גם לסתור בית כנסת ישן על מנת לבנות חדש באותו מקום – משום פשיעותא, שלא יבנו (או יתעכבו).
ורמי בר אבא הסתפק האם אסור גם כשבונה בשטח אחר, ורוצה להשתמש בחומרי הבניין? ורב פפא ורב הונא אסרו לו.
(כו: באמצע)
חלק ג – תשמישי מצווה מול תשמישי קדושה
ת"ר –
תשמישי מצווה נזרקים (כשכבר לא משתמשים בהם למצווה) – סוכה, לולב, שופר, ציצית.
תשמישי קדושה נגנזים (עדיין בקדושתם) – שקים ותיקים של ספרים תפילין ומזוזות.
[התפילין והספרים עצמם אינם "תשמישי קדושה", אלא "קדושה"].
רבא –
- A. שקים וארגזים לשמירת חומשים וס"ת (רבע תחתון) ("זבילי דחומשי וקמטרי דספרי") –
רבא – גם הם תשמיש קדושה.
B. תשמיש דתשמיש ניתן לזרוק (שליש תחתון)
שני דברים שרבא חשב שהם תשמיש דתשמיש, אך בסוף הסיק שלא כי לפעמים משתמשים בהם ישירות: - כורסיא (בימה לס"ת) –
הו"א – יש מפה בינו לבין הס"ת,
מסקנה – לפעמים שמים את הס"ת ישירות על הבימה. - פריסא (יריעה שפורסים בתוך ארון הקדוש) –
הו"א – זה משמש את הארון.
מסקנה – לפעמים שמים עליו את הס"ת.
- C. לשנות תשמיש קדושה אחד לאחר –
למרות שאם בלו צריכים גניזה, אפשר גם להפוך אותם למשהו אחר.
אך גם בתשמישי הקדושה יש הררכיה (כמו שראינו במשנה שהמטפחות קדושות מהתיבה), ולכן רק בדרגתו – - תיבה (ארון קודש) –
מותר לעשות תיבה קטנה, אך לא כורסיא (בימה).
- פריסא –
מותר לתפור ממנו מעיל לס"ת, אך לא לחומש. - D. איך גונזים –
- ספר תורה עצמו (לא תשמיש קדושה אלא קדושה) – קוברים עם ת"ח או עם שונה הלכות (רב אחא ב"י – בכלי חרס).
- מר זוטרא – מטפחות – עושין תכריכים למת מצווה, וזוהי גניזתם.
[1] פשט הברייתא קשה, כי תחילה כתוב שבנימין קיבל את קה"ק והמזבח, מלבד רצועה צרה שבגללה לא היה למזבח יסוד בפינה הדרום מערבית – כי פינה זו של יהודה, והיה מצטער על זה, ובזכות זה קיבל את קה"ק. וזה קשה, כי הרי כבר קיבל את קה"ק (קושיית המהרש"א זבחים נג:).
ונראה לומר שהברייתא בחלקה השני הולכת אחורה בזמן ומסבירה מה קרה לפני אותה חלוקה, ושתחילה יהודה היה אמור לקבל את כל המקדש, וכיון שבנימין הצטער על זה מאוד ורצה לפחות את המזבח, לכן זכה גם למזבח וגם לקה"ק.
[2] קצת קשה שבתי כנסת לא התחלקו בגלל קדושתם, ובית המקדש שהוא קדוש יותר, כן התחלק.
