לעילוי נשמת ר' אפרים פישל משה ב"ר ישראל ז"ל,
אוד מוצל מאש איש תמים וישר דרך
והסרטון המשולב
(הדף יומי בתרשים + קריאה בגמרא עצמה)
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת כתובות לחץ כאן
לתרשים של הדף היומי: לחץ על קליק ימני בעכבר ואז פתח בחלון נפרד או שמור למחשב
סיכום הדף היומי נזיר דף יז
(יז. 6+ – יח. שליש)
המשך מי שנזר כשהוא בבית הקברות
א. הבנה ב במחלוקת רי"ח ור"ל –
מר בר רב אשי – לכו"ע הנזירות חלה, וממשיכה אוטומטית
ולכו"ע בזמן השבעה אם ישתה או יגלח – הוא לוקה (תוס', אך הר"ן חולק)
המחלוקת רק האם לוקה על הטומאה (על הטומאה שבה הוא נמצא כרגע[1] – אם התרו בו לצאת מבית הקברות או התרו בו שלא ייזור כי הוא בבית הקברות):
רי"ח – לוקה, כי הוא נזיר על מלא (מלבד לגבי הקרבן),
ר"ל – לא לוקה, כי כיוון שלא מביא קרבן על טומאה, גם לא לוקה על טומאה.
שוב אותן 3 קושיות על ר"ל:
(רק שהפעם דווקא לקושיה שהבאנו אתמול שנייה אין תשובה) –
- משנתנו – "ואינו מביא קרבן טומאה", אבל משמע שכן לוקה.
תשובה – לא מקריב וגם לא לוקה, וזה לא הוזכר כי בסיפא (כשנטהר וחזר) מדובר על קרבן (שמקריב, ואין צריך לומר שלוקה), אז גם ברישא דיברו על קרבן.
- איתיביה (אתמול זה היה 3) –
אין בין טמא שנזר לנזיר שנטמא אלא שטמא שנזיר ממשיך ב7, נזיר שנטמא ממשיך ב8,
מכאן נדייק – שלגבי מלקות אין הבדל.
תשובות:
a. תדייק לגבי דבר אחר – שלגבי מלקות על יין וגילוח אין הבדל (רא"ש 2).
דחייה – עדיין קשה, אז למה הברייתא לא הזכירה שלגבי מלקות על טומאה יש הבדל?
- b. זה לא הוזכר כי הברייתא פשוט לא עוסקת בזה,
היא עוסקת רק בתיקון (מתי ממשיכים הנזירות) ולא בקלקול (איסורי הנזירות). - איתיביה (אתמול זה היה 2) –
טמא שנזר אסור לו לשתות ולגלח ולהיטמא ומקבל מלקות![2]
(תוס' – הפעם א"א לתרץ שמדובר אחרי שקיבל על עצמו את הנזירות מחדש, כי משמע ששלושת האיסורים באותה סירה, וכיון שעל גילוח ויין לוקה מיד, מן הסתם כך גם לגבי הטומאה).
ואכן ר"ל בתיובתא,
ולכן המסקנה כרי"ח – טמא שנזר הוא נזיר מלא, אסור בטומאה יין וגילוח ולוקה, וכשנטהר מתחיל למנות אוטוטמית.
(יז. 5-)
ב. בעי רבא – האם צריך לשהות כדי ללקות?
[הקדמה – טמא במקדש –
טמא שנכנס לעזרה מתחייב מיד (כרת).
אבל טהור שנטמא לאונסו בעזרה – צריך לצאת מיד, ומתחייב רק אם שהה כדי השתחווייה].
מקרים בהם ודאי אין את הקולא של שהייה –
- גמרא – במקרים בהם לא "מצא את עצמו במקום טמא, אלא נכנס אליו בכוונה –
ודאי שאין שהייה:
היה טהור והתרו בו שלא יכנס לבית הקברות,
או היה טמא והתרו בו שלא יזור (לפי רי"ח שלוקה).
- תוס' – גם בשוגג אין דין שהייה,
לכן נזיר טמא שנכנס בשוגג לבית הקברות ואז התרו בו שיצא.
אלא השאלה היא לגבי נזיר טהור שנכנס לבית הקברות במגדל שחוצץ, ובא חברו ובאונס פתח את התחתית כך שנטמא, והתרו בו שיצא –
האם אומרים שהייה רק במקדש,
או גם בטומאה במחוץ למקדש,
תיקו.
(יז: 4+)
ג. בעי רב אשי – נזר כשהוא בבית הקברות, שאמרנו שלא מביא קרבן טומאה (בשמיני), האם מגלח (בשביעי)?
ראיות:
(שתי הראיות הראשונות דומות לראיות מהסעיף הראשון)
שלוש ראיות ראשונות זה שהוא מגלח, אבל נדחה אותן,
וראיה אחרונה שתתקבל שהוא לא מגלח.
- משנתנו – "ואינו מביא קרבן טומאה", משמע – אבל כן מגלח.
דחייה – לא מקריב וממילא לא מגלח (הם הולכים יחד). - אין בין טמא שנזר לנזיר שנטמא אלא שטמא שנזיר ממשיך ב7, נזיר שנטמא ממשיך ב8,
מכאן נדייק – שלגבי גילוח אין הבדל.
תשובות: (גם זה דומה לסעיף א)
a. תדייק לגבי דבר אחר – שלגבי מלקות אין הבדל (שלוקה, כרי"ח).
דחייה – עדיין קשה, אז למה הברייתא לא הזכירה את זה?
- b. הברייתא התכוונה שטמא שנזר מתחיל ב7, כי לא עושה כל מה שקשור לנזיר שנטמא – לא גילוח ולא קרבן.
(יז: שליש תחתון)
- ברייתא לגבי נזיר שנצטרע –
שברור לברייתא שלא סותר ("וכי ימות… וטימא ראש ניזרו" – רק טומאת מת סותרת (תוס'))
אבל מניין שהימים לא עולים?
והיא מביאה שני מקורות:
A. ודין הוא – יש דמיון בין ימי חלוטו של מצורע לנזיר שנטמא,
ששניהם מגלחים ביום השביעי (מצורע גם ביום הראשון), ומקריבים ביום ה8.
וממילא נלמד מטומאה למצורע – שגם ימי הצרעת לא עולים למניין.
ודוחה הברייתא – אפשר לפרוך שטומאת מת חמורה יותר, שהרי היא גם סותרת.
- B. אמרת – נלמדת מטמא שנזר ("נזיר בקבר") –
(וכאן א"א לפרוך שהוא סותר, שהרי טמא שנזר לא סותר)
טמא שנזר הרי בסוף יגלח את שערו כחלק ממצוות נזירות, ובכ"ז הימים לא נמנים
אז קל וחומר שמצורע שבסוף לא יגלח את שערו כחלק ממצוות נזירות (שהרי צריך לגלח קודם כחלק מטהרת הצרעת) – שהימים לא יעלו.
וזה מתקבל.
ולענייננו – מפורש טמא שנזר כן מגלח, ולכאורה הכוונה לגילוח שאחרי הטומאה.
דחייה – הכוונה לגילוח שבסוף הנזירות כולה, אך אחרי הטומאה לא מגלח.
(יח. 2+)
- ברייתא מפורשת שלא מגלח
(זו ברייתא שמביאה את עצם המקור שטמא שנזר לא מקריב, ובמקור היא כוללת גם גילוח):
ההווה אמינא שגם טמא שנזר מקריב ומגלח –
קל וחומר מטהור שנטמא (כי טמא שנזר חמור יותר, כי היה טמא מראש).
אלא שיש לימוד שלא –
(פסוקים ט-י) – " וְכִי־יָמוּת מֵת עָלָיו בְּפֶתַע פִּתְאֹם, וְטִמֵּא רֹאשׁ נִזְרוֹ וְגִלַּח רֹאשׁוֹ בְּיוֹם טׇהֳרָתוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יְגַלְּחֶנּוּ. וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יָבִא שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה…".
וטימא ראש נזרו מיותר (כי כתוב כבר "וכי ימות"),
אלא מלמד שדווקא טהור שנטמא מגלח ומקריב.
[1] משמע שאם ייטמא אח"כ שוב (למשל שיצא מבית הקברות ושוב חזר, עוד לפני שסיים להיטהר) ברור לכולם שילקה. אך במפרש – המחלוקת גם לגבי הטומאה הראשונית וגם לגבי אם ייטמא עוד פעם.
[2] בברייתא משמע שאם ייטמא שוב (תוך כדי שהוא כבר טמא), אבל כנראה הגמרא מבינה שאם כך אז יש לו גם מלקות על טומאתו המקורית.
