לעילוי נשמת פרטונה בת ז'אן פרטוש-ברנס ז"ל
ולהבדיל, השיעור בחסות קרתא – יזמית נדלן והתחדשות עירונית, שמציעה למשקיעים קטנים ובינוינים השקעות בפרויקטים אותה היא יוזמת, עם בטוחות טובות.
והסרטון המשולב
(הדף יומי בתרשים + קריאה בגמרא עצמה)
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת כתובות לחץ כאן
לתרשים של הדף היומי: לחץ על קליק ימני בעכבר ואז פתח בחלון נפרד או שמור למחשב
סיכום הדף היומי נזיר דף כא
(כ: תחילת פרק מי שאמר – כב. 1-)
חלק א – אמר הריני נזיר, ושמעו שני חברים ואמרו "ואני", "ואני" – כולם נזירים
הותר הראשון – הותרו כולם (כי תלו בו),
הותר האחרון – האחרים לא הותרו.
הקדמה: בגמרא יש שני דיונים:
- האם צריך לומר "ואני" תוך כדי דיבור או אפשר קצת אחרי.
- האם כולם מתפיסים בראשון או כל אחד בזה שלפניו.
בשני הדיונים מביאים את אותה ראיה מהמשנה, אז נראה אותה בבת אחת:
המשנה הדגימה על שני אנשים, ואח"כ שלוש, שאמרו אני, ולא על יותר (ארבעה),
למה? שילוב של שתי הנחות:
(מדיון ב) – הם לא מתפיסים בקודם להם אלא בראשון (כי אם בקודם אז אין גבול),
וגם (מדיון א) – צריך תוך כדי דיבור, והרביעי אינו תוך כדי דיבור.
דחייה לשני הדברים:
באמת ייתכן שאפשר 4 (או כי מתפיסים בקודם, או כי אפשר אחרי כדי דיבור),
והתנא לא מונה כרוכל את כל האפשרויות (ורק מנה 3 כי מדבר בהמשך על הראשונים והאחרונים והאמצעיים).
ועכשיו לשני הדיונים באופן מסודר:
א. תוך כמה זמן צריכים לומר "ואני".
רב יהודה נשיאה – גם מיד אחרי כדי דיבור
ויוצא שגם אם כולם מתפיסים בראשון, גם הרביעי יכול.
ר"ל – כולם תוך כדי דיבור (שלום עליך רבי)
ויוצא שאם כולם מתפיסים בראשון, אז יכולים להתפיס רק שלושה.
ראיות:
- תניא נמי הכי – אם עבר כדי דיבור – אינו נזיר.
- (כאמור בהקדמה – משנתנו –
כיון שלא הדגימה מ4 אנשים, מראה שזה מוגבל לכדי דיבור.
(ואמנם גם לא הזכירה 3 אלא ב2, אבל זה כי אין הבדל עקרוני בין 2 ל3,
ואכן בהמשך הברייתא משמע שזה יותר מ2 (כי יש גם אמצעי)).
דחייה – תנא כי רוכלא ליחשיב וליזיל?…
(כא. רבע)
ב. איבעיא להו – האם כולם מתפיסים בראשון (ואז מוגבל ל3 כנ"ל) או אחד בשני (ואז לא מוגבל)?
ראיות שתלויים בראשון –
- (כאמור בהקדמה – משנתנו כאמור שהדגימה רק על 2, 3 ולא 4,
למה? כי מתפיסים בראשון, וצריך תוך כדי דיבור.
דחייה – באמת גם הרביעי יכול כנ"ל, אולי כי מתפיסים בזה שלפניו.
(כא. באמצע)
- המשך המשנה – "הותר הראשון הותרו כולם",
ולא כתוב – "הותר האמצעי הותר האחרון", מכאן שהאחרון תלוי בראשון ולא באמצעי.
דחייה – באמת יכלו לכתוב את זה, אבל דיברו רק על מקרים שהותרו כולם.
ראיה שתלויים בזה שלפניהם –
- המשך המשנה – "הותר האחרון – האחרון מותר, וכולן (עדיין) אסורין".
משמע שדווקא הוא לא מתיר אחרים כי הוא אחרון,
אבל אם הותר האמצעי – הותר זה שאחרי.
דחייה – באמת הכוונה גם לאמצעי (כל אחד שאינו הראשון) – שלא מתיר אחרים.
- ברייתא מפורשת – אם הותר האמצעי הותרו אליו שאחריו,
כי תלויים בזה שלפניהם!
(כא. 3-)
חלק ב – אמר הריני נזיר, ואמר חברו: פי כפיו, שערי כשערו – נזיר
למה? הרי מי שאומר שאיבר מסוים שבו יהיה נזיר – הוא נזיר רק באיבר שהנשמה תלויה בו (ראש, ולא שיער או פה).
תשובה – כאן לא אמר שהפה יהיה נזיר, אלא אמר שהפה יהיה אסור ביין כנזיר, וכן בשיער.
(כא: 5+, על החלק השלישי של המשנה שנראה עוד רגע)
חלק ג – האם הבעל עוקר למפרע או גוזז מכאן ולהבא?
נפקא מינה – אישה א נדרה, אישה ב אמרה "ואני", ואז הבעל הפר לאישה א.
אם עוקר – אז גם אישה ב מותרת,
אם גוזז – אישה ב אסורה, כי כשנדרה – אישה א כן היתה נזירה.
ראיות:
- ראיה שעוקר –
משנתנו – האישה נדרה, הבעל אמר ואני, ואז הפר – אינו יכול להפר,
למה?
לכאורה – כי אם יפר לה – יפר לעצמו, וזה לא אפשרי.
ולמה יפר לעצמו –
אם גוזז – לא יפר לעצמו,
אלא באמת עוקר – ולכן זה יפר גם לעצמו.
דחייה – באמת גוזז, ולא יפר לעצמו,
והסיבה שלא מפר לה – כי כשאמר "ואני" בעצם קיים את הנדר, וא"א לפר אחרי שקיים
(אמנם אם רוצה – יכול להישאל על הקיום, ואז להפר לה).
(דילוג כא: באמצע עד כב. 1+)
- ראיה שעוקר –
ברייתא ודיון שראינו בדף יט. – נדרה ונטמאה והפרישה קרבנות ואז בעלה הפר לה – מקריבה את החטאת ולא את העולה.
ולמה לחלק?
הרי אם עוקר – שלא תביא את שניהם,
ואם גוזר – שתביא את שניהם!
אלא – עוקר, ובכ"ז מביאה חטאת כי בפועל ציערה עצמה מן היין (כר"א הקפר),
וכאן אין דחייה.
(נחזור לכא: באמצע)
- ראיה שגוזז
מקרה דומה ל4, רק שכאן לא נטמאה והפרישה את קרבנות סוף הנזירות ואז הפר לה בעלה,
אם זה משלו – אז לא על דעת זה הקדיש אותם ולכן הקרבנות חולין
אך אם משלה – אז החטאת תמות כחטאת שמתו בעליה.
אם גוזז – מובן, שהרי באמת היתה נזירה, וכרגע כבר לא ואין לחטאת בעלים
אך אם עוקר – למה החטאת לא יוצאת לחולין למפרע?
תשובה (לפי תוס') – כמו בקושייה 4 – אמנם הנזירות בטלה למפרע, אך כיון שציערה עצמה מן היין – החטאת לא בטלה למפרע
(אך יש הבדל בין 4 ל2 –
ב4 מדובר בחטאת העוף (שמקלים יותר בהקרבתה, למשל בספק) – אז מקריבה,
ב2 – חטאת בהמה – לא מקלים, והחטאת תמות.
(כא: רבע תחתון)
- ראיה שגוזז –
אישה שנדרה ושותה יין ומיטמאה – לוקה.
פשיטא!
אלא מדובר שבעלה הפר לה, ולוקה על מה ששתתה לפני ההפרה – מכאן שגוזז ולא עוקר.
תשובה – מדובר שכלל לא הפר לה! וממילא אין ראיה.
ולגבי ששאלת – פשיטא, זה אכן פשיטא, וזה רק נכתב בשביל ההמשך –
שאם הפר לה, ושתתה אח"כ ולא ידעה שהפר לה – בכ"ז לא לוקה.
(דילוג על 4 – כב. 1+ עד כב. 4-)
- ראיה שעוקר למפרע –
תניא בהדיא לגבי המקרה של הנפקא מינה לעיל –
אם הפר לאישה א, אישה ב עדיין אסורה, מכאן שלא עוקר אלא גוזז.
ויוצא שיש מחלוקת תנאים בין הברייתא ב4 (עוקר) ל5 (גוזז).