השיעור מוקדש לעילוי נשמת בחור הישיבה אביה יהושע גולדברג ז"ל, שעלה השמיימה יב מרחשוון תשסח.
להבדיל, השיעור מוקדש לרפואת הודיה בת שילת, בתוך שאר חולי ישראל, בת שלוש עם המחלה.
ולהבדיל, לזיווג הגון לאסתר בת שרה הי"ו.
והסרטון המשולב
(הדף יומי בתרשים + קריאה בגמרא עצמה)
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת כתובות לחץ כאן
לתרשים של הדף היומי: לחץ על קליק ימני בעכבר ואז פתח בחלון נפרד או שמור למחשב
סיכום הדף היומי נדרים דף יב
(יא: 8- עד יג. שליש)
תזכורת:
- עיקר הנדר זה להתפיס בקרבן – דבר זה אסור עלי כקרבן.
- ניתן להתפיס רק בדבר הנדור (כאמור – כמו קרבן) ולא בדבר האסור (למשל – א"א להתפיס בחזיר).
בעי רמי בר חמא – מה אם התפיס בקרבן שכבר מותר באכילה?
(קרבן שלמים שכבר נזרק דמו והוקרבו אימוריו)?
הסבר:
אם אמר את זה בפירוש (דבר זה יהיה כקרבן שלמים שנזרק דמו וכו') – ודאי לא אסור,
אבל מה אם רק אמר "זה כזה" –
האם התכוון להתפיס בעיקר – ואסור, או בהיתר בפועל – ומותר?
א. ראיות:
- רבא – ת"ש ממשנתנו –
ראינו במשנה שניתן להתפיס גם בקרבן פסול (טמא, נותר, פיגול (גם בלי להזכיר את המילה קרבן), וזה עובד כי הנודר התכוון לאיסור הקרבן המקורי (דבר הנדור) ולא לפסול הנוסף (דבר האסור):
מילא בפיגול וטמא – זה מובן, אמנם יש איסור נוסף, אבל האיסור המקורי עדיין קיים.
אבל בבשר נותר – הרי האיסור המקורי נעלם בזריקת הדם, ויש כאן רק איסור חדש (דבר האסור), אז למה חל? כי מתכוון לעיקר הקרבן.
דחייה – גם כאן האיסור המקורי עדיין קיים, כי מדובר בעולה ולא בשלמים.
אז למה הוזכר נותר עולה ולא פשוט בשר עולה?
תשובה – לחדש את מה שאמרנו קודם: שהנודר מתכוון להתפיס באיסור הקרבן של בשר נותר עולה (שהוא דבר הנדור) ולא באיסור הנותר עצמו (שהוא דבר האסור).
(יב. שליש)
- מיתיבי – ברייתא שמביאה דוגמה לנדר (לפי ההסבר של שמואל):
אבא שלו נפטר למשל ביום ראשון בשבוע הראשון של ניסן,
והוא נדר לא לאכול בשר ויין באותו יום (כנהוג אז).
אחרי כמה שנים הוא נדר שוב, והתפיס באותו יום מהעבר – "כיום שמת בו אביו".
כעת,
אם אמר בפירוש "כיום שמת בו אביו" – זה ברור שאסור, ואין בזה חידוש.
אלא כנראה לא הזכיר את מות אביו, אלא רק אמר "כיום ראשון בשבוע הראשון של ניסן" – ומבינים שהתכוון להתפיס באותו יום שמת בו אביו.
והרי עברו מאז כמה שנים שבכל שנה יש יום ראשון בשבוע הראשון של ניסן ובהם הוא לא היה אסור,
אז למה מניחים שהתכוון לאותו יום שבו מת אביו – כנראה כי הולכים לפי העיקר!
דחייה – מדובר שצם בכל שנה, כך שלא עברו שנים ללא צום, ולכן זה לא "העיקר".
(יב. 2-)
- רבינא –
משנה לקמן יג: –
מתפיס כחלת אהרן וכתרומת אהרן (תרומה מתבואה) – מותר (דבר האסור ולא הנדור, כי האדם רק מפריש אבל התורה היא שאוסרת).
ונדייק: יש תרומה אחרת שבה כן ניתן להתפיס, איזה
לכאורה מתפיס בתרומת לחמי תודה (4/40 חלות שנותנים לכהן) – דבר הנידר.
והרי הלחמים בכלל לא אסורים (מותרים לכהנים)![1]
[כלומר, הרי בהתחלה (לפני זריקת הדם) כל הלחמים אסורים (וזה דבר הנידר).
אח"כ זורק הדם, וזה מתיר את הלחמים לכהן (ולזרים יש איסור חדש, ולא מחמת הנדר).
רק אח"כ (כך נהוג) מפריש את הלחמים לכהן, וזה מתיר את השאר לזרים.
אז איך מתפיס בלחמים שהפריש לכהן – הרי הם כבר מותרים!]
אלא כנראה שמתפיס בעיקר (איך שהיה לפני זריקת הדם כשהיו אסורים)!
תשובות:
- נדייק מהברייתא לתרומה אחרת – תרומת הלשכה (חצאי השקלים), שזה דבר הנדור.
(ואילו מתפיס בתרומת לחמי תודה אכן לא מועיל,
ולמה זה לא הוזכר במשנה? זה כן! (זה כלול במילה "וכתרומתו").
- ואי בעית אימא – עדיין ניתן לדייק ללחמי תודה שהנדר מועל,
כי נעמיד שהתפיס בחלות כאלו שהפריש לכהן עוד לפני זריקת הדם (אמנם לא נהוג אך אפשרי, ובשלב הזה הם אכן אסורים, ומשום נדר),
(וכך אין ראיה למקרה שלנו שבו כרגע הדבר מותר).
(וכפי שמדויק מרב טובי שניתן להפריש כבר בעיסה:
כי אמר שבדיעבד אם במקום לאפות 40 חלות (10 מכל סוג) אפה רק 4 חלות גדולות (1 מסכל סוג) יצא.
ואיך הפריש לכהן? הרי לא יכול לפרוס מהחלה הגדולה?
אלא הפריש לפני כן 1/10 מכל עיסה לכהן, ואת השאר אפה כחלה אחת גדולה.
(יב: 5-)
ב. לימא כתנאי –
"הרי עלי כבכור" [2]–
ר' יעקב – הנדר חל (אוסר)
ר"י – הנדר לא חל (מותר).
במה מדובר?
כרגע מניחים שזה ברור שזה דבר הנידר,
אז הרי לפני זריקת דמים זה דבר הנידר וברור שאסור,
ואחרי זריקת דמים זה מותר וברור שמותר?
אלא יש לומר – מדובר אחרי זריקת דמים והמחלוקת בדיוק בנושא שלנו (כמו שלמים שנזרק הדם):
ר' יעקב – אסור, כי התכוון לעיקר (לאיך שהיה לפני זריקת הדם)
ר"י – מותר, כי לא מתכוון לעיקר.
דחייה – מדובר לפני זריקת הדם, ובכל זאת – זאת מחלוקת האם זה נחשב דבר הנידר:
[הקדמה:
כולם מסכימים:
- בכור נולד קדוש, אך בכ"ז צריך להקדישו בפיו – "הזכר תקדיש" (דברים טו)
(אך בדיעבד אם לא הקדיש – עדיין קדוש). - אפשר להתפיס רק בדבר הנדור,
אבל יש משהו שהוא לא כל כך נדור שגם בו אפשר:
"איש כי ידור נדר לה'" (במדבר ל) –
ידור נדר – דבר הנדור,
לה' – גם אם לא כל כך נדור.
המחלוקת – מה מרבים מלה'?
ר' יעקב – מרבים בכור, כיו שצריך להקדישו בפיו נחשב "נדור".
ר"י – לא נחשב נדור (שהרי גם אם לא הקדיש זה קדוש)
אלא מרבים חטאת ואשם שנחשבים נדור, אפילו שאלה לא קרבנות שיכול להתנדב מעצמו, בכ"ז נחשב דבר הנדור.
[1] וזה שאסורים לזרים זה ודאי איסור חדש ולא האיסור נדר המקורי, כי אם כן זה היה אסור לכולם.
[2] בבכור תם (ללא מום) הכהן מקריב את הבכור (זורק דם ומקריב אימורים) והבשר מותר לכהנים.
