להורדת חוברת עם סיכום של כל שיעורי הדף היומי על מסכת פסחים ליחצו כאן (מומלץ)
לתרשים של הדף היומי: לחץ על קליק ימני בעכבר ואז פתח בחלון נפרד או שמור למחשב
להורדת תמלול מלא של שיעור הדף היומי המוקלט לחץ כאן
סיכום דף יומי פסחים דף סח
(סז: 10- עד ס: נקודותיים מעל האמצע)
חלק א – המשך שילוח טמאים מהמחנה
תזכורת:
- טמא מת ושרץ, בועל נידה משתלחים ממחנה 1 (ממכנה שכינה, ונשארים בלוייה וישראל).
- זב, זבה, נידה משתלחים מ2 מחנות (משכינה ולוייה, ונשאר בישראל)
- מצורע – משתלח מ3 מחנות (גם מישראל).
לגבי בעל קרי – ראינו אתמול שהוא כמו זב (משתלח מ2 מחנות), וכן אמר רי"ח.
- A. קושיות:
- משנה (זבים ה, יב) – בַּעַל קֶרִי, כְּמַגַּע שֶׁרֶץ.
וּבוֹעֵל נִדָּה, כִּטְמֵא מֵת, אֶלָּא שֶׁחָמוּר מִמֶּנּוּ בּוֹעֵל נִדָּה, שֶׁהוּא מְטַמֵּא מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב טֻמְאָה קַלָּה לְטַמֵּא אֳכָלִין וּמַשְׁקִין:
לגבי מה בעל קרי=מגע שרץ? לכאורה הכוונה שמשתלח כמו מגע שרץ – רק ממחנה 1.
תשובה: השוואה לא לגבי שילוח אלא לגבי "לטומאתם",
כלומר:
- ששניהם טמאים טומאת ערב.
דחייה: זה מפורש בתורה.
- ששניהם נטמאים גם באונס (למשל כתגובה לאכילה, בניגוד לזב).
ניסיון דחיית התשובה: המשך המשנה: "וּבוֹעֵל נִדָּה, כִּטְמֵא מֵת".
לגבי מה השוואה?
אם לגבי שטמאים שבעה – זה מפורש בתורה,
אלא לגבי שילוח מהמחנה (שנשלחים ממחנה 1).
ממילא – לכאורה גם ההשוואה ברישא לגבי שילוח.
תשובה: הא כדאיתא והא כדאיתא.
(סח. 6+)
- מיתיבי –
"המצורע חמור מזב (מצורע מ3 וזב מ2),
והזב חמור מטמא מת (זב מ2 וטמא מת מ1),
יצא בעל קרי – שטמא מת חמור ממנו".
מה כוונת הסיפא?
לכאורה: שבעל קרי יצא מזב (אינו כזב) אלא כטמא מת, ומשתלח רק מ1,
ולמה? קל וחומר מטמא מת ש"חמור ממנו".
דחייה: להפך – בעל קרי יצא מטמא מת (אינו כטמא מת), אלא כזב (ומשתלח מ2).
וזה אף על פי שטמא מת חמור ממנו, בכ"ז – כיון שדומה יותר לזב – דינו כזב.
(סח. רבע)
- B. ראיה מברייתא (מפסוק) –
"כִּי־יִהְיֶה בְךָ אִישׁ אֲשֶׁר לֹא־יִהְיֶה טָהוֹר מִקְּרֵה־לָיְלָה וְיָצָא אֶל־מִחוּץ לַמַּחֲנֶה לֹא יָבֹא אֶל־תּוֹךְ הַמַּחֲנֶה" (דברים כג),
הכפלות מלמדת שיצא מ2 מחנות:
(תני תנא קמיה דרב יצחק ב"א: התורה פונה לאדם שנמצא במחנה שכינה:
וְיָצָא אֶל־מִחוּץ לַמַּחֲנֶה – ממחנה שכינה,
לֹא יָבֹא אֶל־תּוֹךְ הַמַּחֲנֶה – גם ממחנה לוייה.
רב יצחק – להפך: התורה פונה לאדם במחנה לוויה
וְיָצָא אֶל־מִחוּץ לַמַּחֲנֶה – ממחנה לווייה,
לֹא יָבֹא אֶל־תּוֹךְ הַמַּחֲנֶה – כשכשיוצא – יצא החוצה ולא למחנה שכינה)
דחייה: אולי שני הפסוקים רק על מחנה שכינה, ולעבור עליו בלאו ועשה?
תשובה: אם כך לא צריך לכתוב פעמיים "מחנה".
(סח. באמצע)
חלק ב – חזרה למשנה: איזה שלב דוחה את השבת
א. לגבי הוצאת הפרש (פסולת) שבמעיים:
יש בזה איסור כי דומה לבורר, לכן:
מיחוי מותר (הוצאת הפסולת בסכין, כי אם יחכו ללילה זה יסריח, אז לא גזרו)
הדחה אסורה (שטיפה במים, כי לא יסריח אם יחכו לערב).
מה זה בדיוק מיחוי?
רב הונא – מנקב בסכין שהפרש יצא.
"מיחוי" – הפרש המחוי (מעוך) בתוך המעיים.
רב חייא בר רב – מפריד בסכין את השירקא (הפרש הדבוק בחוזקה בדופן המעיים).
"מיחוי" – מלשון דבר רע ומאוס,
כמו שכתוב: "וְרָעוּ כְבָשִׂים כְּדָבְרָם, וְחָרְבוֹת מֵחִים גָּרִים יֹאכֵלוּ" (ישעיהו ה) –
את הבתים החרבים של המחים (רשעים) יירשו הצדיקים (גרים בעוה"ז).
(דילוג סח. אמצע עד סח: 1+)
ב. הקטר החלבים (אימורים) דוחה את השבת.
ואפילו שבדיעבד אפשר להקטירם בלילה (במוצ"ש),
בכ"ז חביבה מצווה בשעתה ודוחה את השבת
(כפי שמקטירים בשבת את החלבים ואיברים של התמידים והמוסף של שבת).
ג. חתיכת יבלת (איסור גוזז/מתקנה לקרבן)
לת"ק –
במשנתנו – אסור (לת"ק),
במשנה בעירובין – ביד מותר, בכלי אסור.
התירוצים:
- המשנה בעירובין – ביבלת יבשה (שגם אז מותר רק בכלי).
משנתנו בלחה – שאסור אפילו ביד (אם יכלו מאתמול – אסור גם שבות).
כלומר כדי להתיר צריך שני תנאים: יבשה + ביד.
- (בכל מקרה מדובר בלחה)
בעירובין – ביד ומותר (שבות מותר, אפילו שיכלו מאתמול!)
אצלנו – מדובר בכלי שזה איסור דאורייתא, ולא הותר כי יכל אתמול.[1]
כלומר – בשביל להתיר מספיק תנאי אחד – או יבשה או ביד.
אפשרות דחייה:
לפי זה משנתנו חוזרת על המשנה בעירובין!
(תשובה: נכון, אבל זה בשביל ר"א – להשמיע שהוא מתיר אפילו בכלי (דאורייתא).
(חזרה ל-סח. מתחת לאמצע)
חלק ג – אגדתא
הקדמה על שלבי העתיד לבוא:
ימות המשיח – הפסקת שיעבוד מלכויות.
תחיית המתים
עולם הבא –
רמב"ן – כאן בעולם הזה, לאחר תחיית המתים (תחיית המתים היא קבועה).
רמב"ם – בעולם הנשמות (תחיית המתים זה ארוע זמני חד פעמי).
א. הסבר תחילת הפסוק הנ"ל: "וְרָעוּ כְבָשִׂים כְּדָבְרָם"
אביי – זה מקושר להמשך הפסוק:
ורעו כבשים (ישראל יקבלו) כדברם (כמדובר בם בהמשך הפסוק – שיקבלו את נכסי הגויים).
דוחה רבא: האות ו"ו מראה שהרישא והסיפא אלו שני עניינים שונים.
רבא – ורעו כבשים (הצדיקים יחיו מתים) כדברם (כפי שדובר (סופר) על אליהו ואלישע שהחיו מתים).
ומניין ש"רעו" זה תחיית המתים?
לומדים מנבואה דומה במיכה: "ירעו בשן וגלעד כימי עולם" –
בשן – אלישע (שאביו הוא שפט שכתוב שגר בבשן).
גלעד – אליהו (שהיה מהגלעד (אליהו הגלעדי…)).
וכיוון שהפסוק רומז לשניהם, מסתבר שרומז לתחיית המתים, כי זה המשותף רק להם.
ואגב, יש עוד לימוד שהצדיקים יחיו מתים:
ר' יונתן – עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים, ואיש משענתו בידו מרוב ימים",
וכשאלישע החיה את הנער אמר לגיחזי – "ושמת משענתי על פני הנער…".
(סח. שורה רחבה 3)
ב. עוד על העתיד לבוא
- A. סתירה ותירוץ לגבי המוות בעתיד לבוא:
"בילע המוות לנצח" (ישעיהו כה) – שלא יהיה עוד מוות.
תשובה: אצל יהודים.
"כי הנער בן מאה שנה ימות" (שם סה) – שימותו אך בגיל מאוחר (100 ייחשב צעיר).
תשובה: אצל גויים
(ולמה הגוים יחיו לעולם הבא? לקיים: "ועמדו זרים ורעו צאנכם" (שם סא).
- B. סתירה ותירוץ לגבי המאורות בעתיד לבוא:
"וְחָפְרָה הַלְּבָנָה וּבוֹשָׁה הַחַמָּה כִּי־מָלַךְ ה' צְבָאוֹת בְּהַר צִיּוֹן" (שם כד) – לא יהיו מאורות פיזיים אלא השכינה.
תשובה: לעולם הבא.
"והיה אור הלבנה כאור החמה, ואור החמה יהיה שבעתיים…" (שם ל) – המאורות יישארו אלא שיתחזקו.
תשובה:
- לימות המשיח.
דחייה: לשמואל אין הבדל בין עוה"ז לימות המשיח אלא שיעבוד מלכויות.
- הכוונה גם לעולם הבא – במחנה צדיקים
(בניגוד למחנה שכינה ששם לא יהיו מאורות פיזיים).
(סח. 4-)
ג. עוד על תחיית המתים – רבא:
"…אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל" (דברים לב (האזינו))
אם ה' מחיה, צריך לומר שגם מרפא?
תשובות:
- רבא (וברייתא) כדי להבהיר שהכוונה לתחיית המתים של אנשים שמתו, ולא שה' זן את החיים. כלומר: כפי שה' מרפא את החולה, כך הוא מחיה את המת.
- עוד תשובה בברייתא: שבתחיית המתים קודם יחיה אותם, ויקומו לתחייה עם המום שהיה בהם כשמתו, ואח"כ גם ירפא אותם
[1] בסוגיה המקבילה בעירובין דוחים את התירוץ הזה, כי בהמשך המשנה ר"א מתייחס לכל המקרים האלו כאל איסור שבות, ואילו לתירוץ זה חתיכת היבלת (בכלי) היא איסור תורה.
