להורדת חוברת עם סיכום של כל שיעורי הדף היומי על מסכת פסחים ליחצו כאן (מומלץ)
לתרשים של הדף היומי: לחץ על קליק ימני בעכבר ואז פתח בחלון נפרד או שמור למחשב
להורדת תמלול מלא של שיעור הדף היומי המוקלט לחץ כאן
סיכום דף יומי פסחים דף עד
(עד. 1+ תחילת פרק כיצד צולין – עה. 2+)
חלק א – כיצד צולין את הפסח?
שמות יב,ח-ט – "וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהו. אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם כִּי אִם צְלִי אֵשׁ רֹאשׁוֹ עַל כְּרָעָיו וְעַל קִרְבּוֹ".
תוחבים שיפוד (מקל) רימון מהפה ועד פי הטבעת, ואז מעמידים אותו בתנור כשהפה כלפי מטה (כך הדם יכול ליזול החוצה מהחתך בצוואר).
א. השיפוד (רימון)
- A. למה דווקא רימון:
למה לא מתכת? המתכת תתחמם ותצלה את הבשר מבפנים – וצריך "צלי אש" ולא מחמת דבר אחר.
בהמשך הגמרא:
ר"י חולק ומתיר מתכת (כי החלק שבפנים לא מתחמם, כפי שגם העץ שבפנים לא נשרף).
אך חכמים – החלק שמחוץ לבהמה מתחמם, ומוליך את החום פנימה, משא"כ בעץ.
למה לא עץ אחר? עצים אחרים יוציאו נוזלים, ואז נחשב בישול.
לדקל יש סדקים מהם יצא נוזל,
התאנה חלולה ובפנים יש נוזל,
לאלון חרוב ושקמה יש קשרים (מקום חיבור הענפים) ומשם יצא נוזל.
והרי גם לרימון יש קשרים?
- הקשרים שלו חלקים.
- לוקחים רימון צעיר שאין לו קשרים.
והרי יש את מקום החיתוך של הענף שמשם יכול לצאת נוזל?
תשובה: מוציאה החוצה מהכבש.
(עד. שליש תחתון)
ב. "רֹאשׁוֹ עַל כְּרָעָיו וְעַל קִרְבּוֹ"
חותכים את הרגליים בברכיים (כרעיו), ומוציאים את המעיים (קרביו) , וצולים אותם עם הבהמה.
איפה שמים אותם?
רי"ס הגלילי – מכניסם לתוך הבהמה,
וכן רי"ש בגמרא – וקוראו "תוך תוך" בגלל הרעש שעושה.
ר"ע – שמו על השיפוד מבחוץ (בצד של הפה),
וכן ר' טרפון, ולכן נקרא גדי מקולס – שהמעיים נראים כמו כובע ("קולסא").
[אגב גדי מקולס:
למדנו בדף נג. שיש מקומות שנהגו לא לצלות בשר בליל הסדר, שלא יראה כמו הקרבן,
אבל אם עושה גדי מקולס – חכמים אסרו לכולם (רא"ש שם),
ומה זה גדי מקולס? שעשאו כנ"ל,
אבל אם אפילו איבר אחד נשלק בנפרד (אפילו שלא הסירו),
או נחתך –
לא נחשב גדי מקולס, ומותר.
(עד. 6-)
חלק ב – הוצאת הדם
הקדמה:
דם שבלוע באיברים ולא יצא – מותר.
לכן אם אדם אוכל בשר חי – מספיק לשטוף ויכול לאכול, כי הדם לא יצא.
אם מבשל – הדם יוצא מהאיבר למים וחוזר ונבלע – ולכן אסור, ולכן לפני כן צריך לעשות מליחה להוצאת הדם.
אם צולה – האם יוצא ולא חוזר (נשרף) – ואין צורך במליחה (לרש"י – צריך קצת מליחה), ואם חלק מהדם נשאר בפנים – לא אסור כי מעולם לא יצא.
א. רבה – מולייתא מותרת.
כלומר, אם כתש בשר והכניס לבהמה אחרת וצלאם יחד (בלי מליחה) – מועיל.
אך אביי – אמנם צלייה מוציאה דם מהבשר החיצוני, אבל כאן יש גם בשר פנימי – והדם יצא ממנו וייבלע בחיצוני!
אך מסביר רבה – בצלייה אומרים "כבולעו כך פולטו", שגם אם נבלע בחיצוני, הוא יחזור וייפלט שוב ע"י הצלייה.
(דילוג לרגע ל-עד: שליש)
ומעירה הגמרא:
רבה שמתיר – מתיר אפילו כשהפה כלפי מעלה.
אך מי שחולק עליו (אביי?) אוסר אפילו אם הפה כלפי מטה, שלכאורה הדם יכול ליזוב החוצה.
והלכה כרבה שמותר.
- A. ניסיונות סיוע לרבה:
- משנתנו – שלפי רי"ס הגלילי נותן כרעיו ומעיו לתוכו, ולא חוששים לדם.
דחייה – שם צולים בעמידה עם הפה למטה, וקל לדם לצאת, ואז ודאי מותר לכו"ע.
(ואמנם אמרנו שהאוסרים אוסרים גם בפה כלפי מטה –
אך זה דווקא במולייתא שהפתח צר (תופרים אותו),
אך בקרבן פסח הפתח רחב ומותר לכו"ע.
- לב – לכתחילה צריך לקרוע ולהוציא את הדם שבפנים, ואז לצלות כדי להוציא הדם הבלוע.
אך אם קודם צלה ורק אז פתח להוציא הדם הכנס – כשר.
והרי בצלייה הלב בלע מהדם הכנוס בו?
אלא שאומרים כבולעו כך פולטו ולכן כשר.
דחייה: הלב הוא בשר חלק ולא בולע כלל, לכן אפילו בבישול בדיעבד כשר (אם בישלו לפני הוצאת הדם, ורק צריך אח"כ לפתוח והוציא הדם שיש שם, אך כאמור לא חוששים לבלוע).
- רב אכל גוזל שעטפו בבצק וצלו, ולא חשש שהדם יצא מהגוזל ונבלע בבצק,
לכאורה כי כבולעו כך פולטו בצלייה.
דחייה: זה היה בסמידא (סולת), שהדם יכול לנזול דרכו החוצה.
(עד: 7+)
- B. ניסיונות דחייה:
בבית הריש גלותא עטפו אווז בבצק וצלו,
ורבא אמנם אכל, אך הסביר שזה כי ראה שהנוזל שזב מהבשר לבצק היה צלול (ללא דם).
והרי אם אומרים "כבולעו" – אז גם אם יש אדמומיות בבצק – צריך להניח שזה לא דם (הדם נפלט) אלא שמנוניות מהבשר.
דחייה: שם זה בחיותרא (קמח לבן) שקשה ולא פולט אפילו בצלייה.
- C. לסיכום – לגבי בשר עטוף בקמח (פוסקים כרבה) –
בסתם קמח – כשר, אפילו אם קצת אדום, (אא"כ אדום ביותר).
בסמידא (סולת) – כשר, אפילו באדום ביותר כשר, כי פולט בקלות.
בחיותרא – אסור, אא"כ רואים שצלול (כי כאמור זה קמח קשה ולא פולט בקלות).
(עד: מתחת לשליש)
ב. עוד בעניין הכשרת בשר מהדם
- A. צלייה על גחלים –
רבינא אוסר – הגחלים "מצמית צמית" – מצמקים
ר' אחא מתיר – גם צלייה כזו שואבת את הדם.
מה הנפק"מ?
אומצא (בשר שנצרר בה הרבה דם מחמת מכה), ביצי זכר, מיזרקי (ורידים בצוואר) –
הדם הזה לא נחשב כדם בלוע באיברים אלא כדם כנוס,
ולכן א"א לומר שאם חלק מהדם נשאר זה בסדר כי מעולם לא יצא,
אלא חייבים להוציא את כולו:
צלייה רגילה – מועילה,
חיתוך שתי וערב + מליחה – מועילה.
המחלוקת בצלייה (בלי חיתוך) על גחלים –
רבינא אוסר – הגחלים "מצמית צמית" ומשאירים את הדם בפנים.
ר' אחא מתיר – גם צלייה כזו שואבת את הדם.
(עד: 😎
- B. חומץ ששמים בו את הבשר (תוס')[1] –
היו לוקחים בשר חי ושמים בחומץ בשביל להשאיר את הדם בפנים ושלא יצא בבישול.
אבל רק אם שמים לזמן קצר, אם לזמן ארוך הדם יצא וגם יחזור וייבלע. לכן:
אם החומץ האדים – זה אומר שעבר זמן והדם יצא – והחומץ והבשר אסורים.
אם לא האדים – הבשר מותר,
רב אחא – הכל מותר.
רבינא – הבשר אמנם מותר אבל החומץ עצמו אסור, כי מן הסתם מעורב בו מעט דם.
(עד: 4-)
מר בר אמימר לרב אשי:
אבא (אמימר) נהג בזה קולא וחומרא:
קולא – כרב אחא שאם לא הסמיק הכל מותר.
חומרא – לא השתמש פעמיים באותו חומץ – כי כבר אין לו את הכח להצמית את הדם.
(עד: 1-)
ושואלים – מה זה שונה מחומץ שנחלש מעצמו, ובכ"ז משתמשים בו?
תשובה – הוא לא באמת נחלש, רק טעמו התקלקל אך יש לו עדיין חמיצות,
לחומץ משומש, לעומת זאת, כבר אין לו כח.[1] לרש"י ההסבר שונה לגמרי:
שתי חומרות לגבי מוהל שזב מהאומצא:
באומצא שהאדימה (וצלאה ע"ג גחלים) –
גם לרב אחא שמתיר, אם אחרי שצלה על גחלים, חתך ויצא מוהל – המוהל אסור (רש"י 1).
שפת אמת – כי גם לרב אחא – הגחלים לא מוציאים את כל הדם,
וכאן לא אומרים שמה שלא יצא לא אסור – כי זה דם כנוס,
אך בכ"ז זה לא אסור כי מה שנשאר הוא מועט ובטל,
אך אם יצא מוהל – זה מעורב בדם ואסור.
באומצא שלא האדימה –
רב אחא התיר לגמרי בצלייה על גחלים (וכאן אומרים שמה שלא יצא לא אסור כי לא יצא),
ואם יצא מוהל – זה לא דם ומותר (וכן אמימר או רב אשי היו שותים את זה).
אך רבינא מחמיר גם כאן – שאמנם הצלייה מועילה, אך אם יצא מוהל – המוהל אסור, כי מעורב בדם.
