הדף היומי – פסחים פ

סיכום דף יומי פסחים דף פ

(פ. שליש תחתון – פ: שליש תחתון)

חלק א – המשך עשיית פסח בטומאה או דחייה לפסח שני

הקדמה: זבים –

לגבי הרוב בראשון – רק כשהרוב טמאי מתים (או שרץ וכד') עושים בראשון.
לגבי הרוב בפסח שני (שרוב לא עושה פסח שני) – כאן סופרים את כל הטמאים (גם זבים).

א. הרוב – זבים, המיעוט – טמאי מתים

רב – אף אחד לא עושה פסח.

בראשון לא:
כי זבים לא עושים בטומאה אף פעם,
וטמאי מתים לא עושים בטומאה כי הם לא רוב.

בשני לא:
כי אם אף אחד לא עשה בראשון – גם לא עושים בשני.
ולזבים יש עוד סיבה – שרוב לא עושים בשני.

שמואל: טמאי המתים עושים בראשון

(שפ"א – כי לגבי הראשון הזבים לא נספרים, וכך הטמאי מתים הם רוב).

הזבים לא עושים גם בשני – כי רוב לא עושים בשני.

ב. מקרה הפוך: הרוב – טמאי מתים, מיעוט – זבים.

           טמאי המתים עושים בראשון (רוב).

           האם הזבים עושים בשני?

רב הונא – לא.

עושים פסח שני רק כשפסח ראשון נעשה בטהרה.

תוס' – "איש כי יהיה טמא" – איש נדחה לפסח שני רק כשרק הוא (מיעוט) טמא, ואילו הרוב עשה פסח ראשון בטהרה.
רב אדא ב"א – כן.

שתי סברות:

1. מסכים לסברת רב הונא, אלא שלדעתו טומאה הותרה בציבור – ונחשב כאילו הראשון נעשה בטהרה כי היו רוב.

(ואילו רה הונא סובר שטומאה דחויה בציבור).

2. חולק על סברת רב הונא – וגם אם פסח ראשון נעשה בטומאה (=טומאה דחויה בציבור) – עושים פסח שני.

תוס' – "איש כי יהיה טמא" – רק איש נדחה ולא ציבור, ואילו הציבור עושה ראשון – בין בטהרה ובין בטומאה.

(פ: 2+)

ג.  שליש זבין, שליש טהורים, שליש טמאי מתים

טהורים – עושים בראשון

הטמאים – לא עושים לא ראשון ולא שני,

(ראשון לא כי הם טמאים, וטמאי המתים הם מיעוט,
שני לא כי כאן מחברים אותם יחד – ויש רוב טמאים ולא עושים).

(פ: במשנה)

חלק ב –  ציץ מרצה

המקור לציץ מרצה: שמות כח – "וְהָיָה עַל־מֵצַח אַהֲרֹן וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת־עֲוֺן הַקֳּדָשִׁים…" –

במשנה –

1. הציץ מרצה על הדם, בשר ואימורים (אם זרקו את הדם ואח"כ התברר שהיו טמאים) – הקרבן כשר.

(בדף עז-עח ראינו מח' ר' יהושע ור"א האם לבשר ולאימורים בכלל צריך ריצוי ציץ,
כדי לפשט נדבר כרגע רק על הדם).[1]

2. הציץ לא מרצה על טומאת הגוף,
   אך כן מרצה על טומאת הגוף בפסח ונזיר – אם זו הייתה טומאת התהום (טומאה קבורה שלא ידעו על קיומה).

בשוגג או במזיד?

במשנה – הציץ מרצה בדיעבד, כלומר שאם זרק את הדם, ואח"כ התברר שהדם נטמא – הציץ מרצה.

ורמינהו – הציץ מרצה גם לכתחילה (בין בשוגג בין המזיד, בין באונס בין ברצון) – שאם נטמא הדם – זורקים אותו לכתחילה!

תשובות:

1. רבינא –
   הטומאה יכולה להיות בכוונה (הברייתא),
   אך הזריקה צריכה להיות בשוגג (המשנה).
2. רבי שילא – להפך:

הטומאה צריכה להיות בשוגג.

אך הזריקה יכולה להיות בכוונה (כפשט הברייתא).

והרי במשנה הזריקה בשוגג? ("נזרק ואח"כ נודע – הציץ מרצה).
תשובה – אכן גם בנודע ואח"כ נזרק (מזיד) – מרצה.

ורק נכתב כך בגלל ההמשך –
שבנטמא הגוף לא מרצה, אפילו בנזרק ואח"כ נודע (שוגג).

[1] לר' יהושע – כדי לזרוק את הדם, הבשר והאימורים צריכים להיות כשרים, ואם הם לא – זה רק יהיה כשר בגלל ריצוי הציץ.
לר"א – גם אם נפסלו הבשר או האימורים מותר לזרוק הדם גם ללא הציץ, אך עדיין צריך את ריצוי הציץ כדי שיוכל להיחשב פיגול וכדי שלא יהיה בבשר דין מעילה.