להורדת חוברת עם סיכום של כל שיעורי הדף היומי על מסכת שבת ליחצו כאן (מומלץ)
לתרשים של הדף היומי: לחץ על קליק ימני בעכבר ואז פתח בחלון נפרד או שמור למחשב
(קח. 4+ עד קט. 7+)
(בסעיף ב זה יתקשר למשנה)
חלק א – על מה כותבים תפילין?
(קח. 8- נתחיל מהסוף)
ד. ת"ר – כותבים על גבי עור של בהמה וחיה טהורים, אבל לא על בע"ח טמאים.
גם אם הם נבלות וטרפות מותר.
אך בחיות ובהמות טמאות אסור, גם אם נשחטו.
מקור – ר' יהושע הגרסי –
"והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך, למען תהיה תורת ה' בפיך" – מן המותר בפיך.
ושאל בייתוסי – אז למה נבלות וטרפות מותר, הרי הם לא מותרים בפיך!
וענה במשל – שמי שנהרג ישירות על ידי המלך (הקב"ה) חשוב יותר ממי שנהרג בידי אדם (שחיטה).
ושוב שאל – אז למה אסור לאכול אותם?
וענה – כי בזה יש פסוק מפורש שאסור (אבל אכן מסברא היה מקום להתיר).
ואמר הבייתוסי – קאלוס (יפה!).
(נחזור למעלה – קח. 4+)
א. רי"ח – כותבים גם על עור עוף טהור.
- A. שואל רב הונא – מה החידוש?
הרי ראינו במשנה אתמול שהחובל בעוף, ויש שטף דם, חייב.
מה שמוכיח שהעור שלהם נחשב עור (אחרת היה חייב רק אם הדם יצא ממש החוצה).
תשובה: נכון שיש להם עור, אבל היינו חושבים שלא כותבים תפילין כי יש נקבים של הנוצות.
קמ"ל שכיון שהדיו מכסה אותם זה כשר.
- B. דיון על האם אכן העור שלהם נחשב עור?
הקדמה:
1. בעולת בהמה לא מקריבים את העור.
2. בעולת העוף יש לימוד שמקריבים את העור – "ושיסע אותו בכנפיו (נוצותיו)" – שמוקרב עם העור והנוצות.
שתי גרסאות לגבי הדיון:
- ר' זירא: ראיה שאינו עור´שהרי אם זה עור איך מקריבים אותו?
דוחה אביי: זה עור, וגזירת הכתוב שבכל זאת מקריבים. - ר' זירא: ראיה שזה עור, שהרי אם אינו עור, למה צריך לימוד שמקריבים אותו?
דוחה אביי: זה לא עור, וצריך לימוד שמקריבים כי היינו חושבים שהוא מאוס להקרבה בגלל הנקבים.
(קח. מעל האמצע)
ב. מר בריה דרבינא – האם כותבים על עור דג טהור?
רב נחמן בר יצחק – נחכה שאליהו הנביא יאמר לנו…
למה צריך את אליהו הנביא?
זה שיש להם עור – ברור שיש:
- רואים שזה עור.
- העור של דגים ועפות מציל מפני הטומאה באוהל המת (בניגוד לעור בהמה וחיה),
והרי אם לא היה נחשב עור אלא בשר – בשר הרי מקבל טומאה (=אוכל), ואינו מציל מאוהל המת.
אלא השאלה אם פסקה זוהמתם.
יש מפרשים זוהמה פיזית (האם עיבוד העור נחשב שמסיר את הזוהמא),
ויש מפרשים זוהמא רוחנית.
(קח. מתחת לאמצע)
ג. סיפור שקשור לכתיבת תפילין על בע"ח טהורים
רב הגיע לבבל (בהוראת ר' חייא דודו).
שמואל וקרנא ישבו על הנהר, וראו שהמים עולים גבוה ועכורים,
שמואל הבין שאדם גדול מגיע וחש במעיו, והמים עלו כדי לתת לו פרטיות בשירותים.
קרנא הלך לתהות על קנקנו, ושאל אותו 3 שאלות:
- מניין שכותבים תפילים רק על עור בהמה טהורה?
למען תהיה תורת ה' בפיך – מן המותר בפיך. - מניין לדם שהוא אדום (שרק צבעי אדום מטמאים את האישה)?
"ויראו מואב מנגד את המים אדומים כדם".
- מניין שברית מילה זה דווקא באותו מקום?
גזירה שווה: "בשר ערלתו" – "וערלתם ערלתו את פריו" – דבר שעושה פרי.
למה לא ללמוד מ"ערלת לבבכם", או "ערלה אזנם"?
תשובה: שם כתוב ערלה עם תוספת (לב, אוזן), ואילו בברית ובערלה פשוט כתוב "ערלתו".
[כתנאי:
ר' יאשיה כמו רב,
אך ר' נתן – וערל זכר אשר לא ימול…" – מקום שניכר בין זכרות לנקבות].
רב כעס שקרנא בוחן אותו וקילל אותו שתצא לו קרן בעינו.
שמואל מארח את רב ונותן פת שעורים וכסא דהרסנא (דג, שמן וקמח) ושיכר, כדי שיצטרך לשלשל וזה ירפא אותו.
רב חשב ששמואל מנסה לצער אותו וקילל אותו שיהיו לו רק בנות.
(מסופר במגילה שכשהבין שזה היה לטובתו כיבדו כל חייו).
(קח. במשנה למטה)
חלק ב – דברים הקשורים למלאכת מעבד
במשנה הקודמת דיברנו על חובל (תולדת שוחט), כעת עוברים לדברים הקושרים למלאכה הבאה – מעבד.
א. המשנה + הסבר הגמרא
הקדמה:
חז"ל אסרו לכבוש ירקות במלח משום שדומה למעבד,
ואסרו אפילו להכין את מי המלח לצורך הכבישה.
במשנה שלנו מדובר על אדם שלא מתכוון לכבוד אלא לטבול פתו.
ת"ק (לפי הסבר שמואל) –
להכין מי מלח מרובים (הילמי) – אסור (כי נראה שעושה לעיבוד, אפילו שלא).
להכין מי מלח מועטים – מותר (שניכר שזה לא לצורך עיבוד), וגם טובל בהם פיתו.
ר' יוסי – אין הבדל בין הרבה למעט,
וההיתר היחיד זה אם לפני שהמלח נוגע במים שם באחד מהם שמן.
כשר' יוסי אמר שאין הבדל בין הרבה למעט – הוא התכוון להתיר או לאסור?
רב יהודה – להתיר בשניהם (אחרת היה כתוב "ר' יוסי אוסר").
רבה ורי"ח – לאסור בשניהם (שהרי מפורש אח"כ שההיתר היחיד זה עם שמן),
וכן מפורש בברייתא,[1]
אחרת, יאמרו שמלאכה מרובה אסורה, מלאכה מועטת מותרת.
(קח: רבע)
ב. ברייתות של ר' יהודה בר חביבא:
- אין עושים מי מלח עזים
(שביצה צפה בהם, וזה שני שליש מלח שני שליש מים, ועושים את זה לכבישת דגים).
מה היחס דין זה לבין המשנה?
לשני ההסברים הברייתא מתייחסת לת"ק במשנה:
ר' חננאל – חולק על ההסבר שראינו בת"ק (כמות), ולדעתו לא הכמות משנה אלא הריכוז.
ר"ן – לא חולק, אלא בא להוסיף איסור: שגם במי מלח מועטים, אם זה מאוד מרוכז אסור.
- מליחת מאכלים בשבת.
(הקדמה:
למדנו כבר שאסור מדרבנן לכבוש ירקות.
מה לגבי נתינת מלח?
סתם לשים מלח על ירק שאוכל – ודאי מותר (זה בשביל הטעם, ולא נראה כמעבד).
אבל יש דברים בהם המלח לא רק מוסיף טעם אלא מתקן, ואם עושה בצורה של תיקון (מלח כמה בבת אחת) – אסור:
הברייתא – אין מולחים כמה צנונים וביצים (זה מתקן את האוכל ונראה כמעבד).
הערות:
1. רב חזקיה מתיר בביצה.
2. רב נחמן בהתחלה היה מולח בצנון כמה חתיכות, אך כששמע שזה מתקן הפסיק כמו הברייתא.
- ברייתא אגבית (בגלל שהזכרנו צנון וביצה) –
אתרוג, צנון וביצה – אילמלא קליפתם לא היו יוצאים (נדבקים בתוך המעיים).
(קח: באמצע)
חלק ג – בדרך אגב – רפואה בשבת
העיקרון: מי שיש לו מיחוש (ולא נפל למשכב), אסור רפואה שמא ישחוק סממנים. אבל, אם זה "מאכל בריאים", כלומר דבר או דרך שגם בריאים עושים – מותר.
א. רב דימי – מעולם לא טבע אדם בים סדום (המלח).
רב יוסף: ועץ כן טבע?
אביי: הכוונה שאפילו אדם לא טבע (וברור שגם לא עץ).
מה בא להשמיענו? ללמד שמי ים המלח כל כך מלוחים, שיכולים לרפא,
ולכן:
מי שרוחץ בהם עיניו בצורה רגילה – מותר,
אבל מי שממצמץ כך שמוכח שזה לרפואה – אסור.
הדין מובא בסיפור הבא:
רבין ור' ירמיה טיילו על שפת ים המלח.
רבין: האם מותר לרחוץ עיניו בים המלח? ר' ירמיה: מותר,
רבין: האם מותר גם למצמץ? ר' ירמיה: לא שמעתי במפורש, אבל שמעתי משהו דומה שרואים שאם זה מוכח שזה לרפואה אז אסור:
שתי הלכות של ר' זירא בשם אבוה דשמואל ובשם לוי:
- מותר לרחוץ עם יין על גב העין אך לא בפנים (לא למצמץ),
כי אז מוכח שזה לרפואה. - ברוק תפל אסור גם על גב העין,
כי זה תמיד רק לרפואה.
[הגמרא מנסה להוכיח שאבוה דשמואל הוא שאמר את ההלכה הראשונה, מכך שגם שמואל אמר אותה, אבל דוחה, כי הרי שמואל גם אמר את ההלכה השנייה].
(קח: 9-)
ב. מר עוקבא – שמואל – מותר לתת קילורין על גב העין
אמנם קילורין עושים רק לרפואה,
אבל כיוון שמי שיראה יחשוב שזה יין, לא מוכח שזה לרפואה ומותר.
אבל כאן יש תנאי נוסף – לשרות את הקילורין עצמם מערב שבת, וזה כי המתרפא עצמו הרי יודע שזה קילורין, אז צריכים לעשות גם היכר בשבילו, ולעשות מערב שבת זה ההיכר (משנ"ב שכח, סט).
אבל (כמו ביין) – אמר בר ליואיי למר עוקבא שלא ימצמץ.
(קח: 7-)
ג. ענייני רפואה, רוח רעה ועוד
- ר' ינאי ביקש ממר עוקבא שישלח לו את הקילורין של שמואל.
ר' ינאי, אשלח, אבל תדע שהכי טוב זה לשטוף עיניים במים קרים בבוקר ולשטוף ידיים ורגליים בחמים בערב.
וכן בברייתא.
- אגב שטיפת ידיים – הברייתא מוסיפה על נטילת ידיים של הבוקר ורוח רעה:
יד שלא נטלה ידיים ונגעה במקומות הבאים תיקצץ:
עין (מעוור),
חוטם ופה (פוליפוס (ריח רע)),
אוזן (מחריש),
חסודה (פצע של הקזת דם),
אמה ופי הטבעת,
גיגית שכר.
- תניא ר' נתן – כדי להעביר רוח רעה צריכים ליטול ידיו 3 פעמים.
- ר' יוחנן (וכן בברייתא) – פוך (סוג של כחול) מתקן את הנזק של הרוח רעה
(וגם ממעיט דמעות ומגדל את שערות העפעפיים).
[1] בברייתא כתוב שלא עושים מי מלח מרובים לתת לתוך כבשים, אך כאמור – באמת גם עצם עשיית מי מלח מרובים בשביל לטבול פתו אסור.
