הדף היומי – שבת דף כא

(כ: תחילת פרק במה מדיליקין – כא: 1-)

חלק א – פרק במה מדליקין

משנה – במה לא מדליקים –

פתילות – לכש, חוסן, כלך, פתילת האידן, פתילת המדבר, ירוקה שעל פני המים.
שמנים – זפת, שעווה, שמן קיק, שמן שריפה, אליה, חלב. חלב מבושל – מחום המדי – כן, חכמים לא (גוזרים אטו לא מבושל).

א. הסבר המקרים:

1. A. שמנים –
2. לכש – הצמר שתחת הקליפה של הארז
3. חוסן –
   כשמכינים פשתן תחילה חובטים את הגבעולים ואז מנפצים (מברקים) כדי להפריד את הסיבים.
   רב יוסף – נעורת פשתן – חבטו וניפצו, ויש סיבים שהם קצרים ושבורים.
   אביי – פשתן שנחבט אבל עוד לא נופץ.
4. כלך –
   שמואל: יורדי הים אמרו שזה כולכא (סיב דומה לצמר שמצוי על אבנים בים).
   רי"צ בר זעירא: גושקרא, כלומר סוג של משי.[1]

רבין לאביי – מה שרב נחמיה לובש ("מטכסא") זה כלך של המשנה (ולכאורה לא הפסולת), ואביי מסכים ואומר שקוראים לזה גם "שירא פרנדא" (לפי ר"י בתוס').

                        וקשה מברייתא – השיראים, הכלך והסיריקין (סוגי משי) חייבים בציצית,
מכאן שכלך ושיראים זה דברים נפרדים.
תשובות –

1. אכן תיובתא
2. כלך = שירא פרנדא,
   ואילו שיראים זה סוג אחר.

4. פתילת האידן – סיבי צמר מתחת לקליפת עץ הערבה
5. פתילת המדבר – שברא (סוג של עשב)
6. ירוקה שעל פני המים – הירוקת שתחת הספינות (אבל הירוקת שבתעלות מתפוררת וממילא א"א להכין ממנה פתילות).

הוספות הברייתא

7. צמר – מתכווץ ולא דולק
8. שיער – נשרף
9. B. ברייתא – עד כאן פסול פתילות, מכאן ואילך פסול שמנים

מה זה מחדש?
ששעווה שעוד רגע נראה שאסורה כשמן, אינה אסורה כפתילה (כלומר כמו הנרות שלנו).

1. C. שמנים –
2. זפת – נוזל שיוצא מעצים
3. שעווה – קירותא – השעווה של חלת הדבש שעושים הדבורים

רמי בר אבין – עטרן זה פסולת הזפת, שעוה זה פסולת הדבש.
מה הנפק"מ? (הרי כבר הסברנו מה זה שעווה)
למקח וממכר.

(דילוג כא. 1. עד 6+)

3. שמן קיק –

שמואל בשם נחותי ימא – שמן של עוף קיק

רב יצחק בריה דרב יהודה – שמן של קאזא (גרעיני צמר גפן)

ר"ל – שמן של עץ קיקיון דיונה
(ואגב רבה בב"ח מספר שראה שמשתמשים בקיקיון לצל מעל החנויות בארץ ישראל).

4. שמן שריפה – שמן של תרומה שנפסלה
5. אליה – השומן שבאליה
6. חלב –
   חלב מבושל – נחום המדי – כן, חכמים לא (גוזרים אטו לא מבושל).

ב. דיונים כלליים

(כא. שליש)

• רבה: סברת האיסור –
  הפתילות – כי האש מסכסכת בהן,
  השמנים – כי לא נמשכים אחר הפתילה.

ולמה זה רע?
רש"י – שמא יטה,
ריב"ן – שמא יכבה ויישאר ללא נר.

(כא. 1+)

• ת"ר – נר אסור, אבל מדורה מותר.
  שאין חשש שיכבה ויטה.

(כא. מעל האמצע)

• רבה – אסור גם ע"י ערבוב.
  כלומר, אם יערבב שמן/פתילה אסורים עם מותרים, ומבחינה מציאותית זה יעשה שהאש תדלק יפה, בכל זאת גזרו שמא ישתמש שלא בערבוב.

קושיות:

1. אביי מקשה מברייתא על פתילות – כרך פתילה מותרת ופתילה אסורה –

ת"ק – אסור,
של בית רבן גמליאל היו כורכים על גבי אגוז (ואמנם ת"ק אסר, אך "מעשה רב" זה חזק יותר וממנו הוא מקשה).

תשובה – שם האגוז לא שימש כפתילה אלא רק "להקפות" (להציף את הפתילה).

ולמה ת"ק אסר? הוא לא אוסר, אלא חסורי מחסרא:
כרך פתילה מותרת עם אסורה – אסור,
אבל אם בשביל להקפות – מותר, כפי שעשו בבית ר"ג.

(כא. שליש תחתון)

2. איני? והרי ת"ק אסר חלק מבושל, ורב התיר לערבב איתו שמן כשר ולהדליק?

תשובה: חלק מבושל הרי דולק יפה, וכל האיסור הוא גזירה אטו לא מבושל,
ולכן לא עושים גזירה לגזירה וגוזרים גם אם יערבב.

(כא. 😎

• תני רמי בר חמא – פתילות ושמנים שאסורים בשבת אסורים במקדש.

"להעלות נר תמיד" – שתהא שלהבת עולה מאליה, בלי שתצטרך עזרה.

קושיות:

1. במשנה סוכה נא. – את המנורות בעזרת הנשים הדליקו עם בליי הגדי כהונה (והרי האבנט עשוי מפשתן ומצמר, ולמדנו בברייתא שצמר פסול!)

תשובה – רק על המנורה נאמר "להעלות", ולא על התאורה לשמחת בית השואבה.

2. תני רבה בר מתנה – השתמשו בבללי בכדי כהונה גם לפתילות במנורה!

תשובה – השתמשו רק בבוץ (פשתן, כמו המכנסיים), ולא באבנט.

(כא. 3-)

חלק ב – דיני חנוכה

א. האם הפתילות והשמנים מותרים בחנוכה?

בחול –

רב הונא – אסור, כי כבתה זקוק לה, כלומר צריך להדליק נר שישרוד (ע"פ תוס').
רב חסדא ורב/רב מתנא – מותר, כי כבתה אין זקוק לה, ואם יכבה יכבה.

בשבת –

רב הונא ורב חסדא – אסור, כי יש טעם נוסף: מותר להשתמש לאורה, ושמא יטה.
רב/רב מתנא – מותר, כי אסור להשתמש לאורה וממילא אין חשש שיטה.

(כא: רבע)

ב. כבתה – האם זקוק לה?

כאמור: לרב חסדא ורב/רב מתנא – כבתה אין זקוק לה.

וקשה – זמן נר חנוכה מהשקיעה ועד שתכלה רגל מן השוק (רי"ח- רגל דתרמודאי, רי"ף – חצי שעה מצה"כ)
האם אין הכוונה שצריך לדאוג שתדלק על הזמן?

לא, אלא:

1. שזה זמן תחילת ההדלקה.
2. שצריך לשים שיעור שמן שיספיק לזמן זה, אבל אם כבתה אין זקוק לה.

ג. ת"ר – מצוות חנוכה –

רגיל – נר איש וביתו,
והמהדרין – נר לכל אחד ואחד,
והמהדרין מן המהדרין – לב"ש פוחת והולך, לב"ה מוסיף והולך.

טעמי המחלוקת:

1. ב"ש – כנגד ימים הנכנסים (הימים שנשארו), ב"ה – כנגד ימים היוצאים (הימים שעברו).
2. ב"ש – כנגד פרי החג (13 ומטה), ב"ה – מעלין בקודש ואין מורידין.

(כא: שליש תחתון)

ד. איפה מניחים

1. A. ת"ר – פתח ביתו מבחוץ,
   ואם דר בעלייה – בחלון,
   ובשעת הסכנה – בבית.
2. B. (דילוג לקראת סוף העמוד) – גובה הנר –

משנה בבבא קמא – גמל שטעון פשתן ונכנס הפשתן לחנות ונלדק והדליק בית – בעל הגמל חייב,
אבל אם הנר היה ברחוב – החנווני חייב, אבל ר"י – בנר חנוכה – עדיין בעל הגמל חייב.

ולמה לא יאמר בעל הגמל שהיה צריך להדליק גבוה מגמל?
אלא מכאן שצריך לשים נמוך (בתוך 10 טפחים) (רא"ש – שאז ניכר שזה למצווה ולא לאור).

דחייה – אולי לא חייבים אלא יכולים להניח נמוך, כדי שלא להטריח להדליק גבוה ויימנעו מלהדליק.

ה. שמש –
רבא – צריך עוד נר, שיהיה ניכר שזה לשם המצווה ולא לאור.
ואם יש מדורה לא צריך (ואם הוא אדם חשוב שלא משתמש במדורה – עדיין צריך).

ו. מאי חנוכה?
ת"ר – בכ"ה בכסליו… שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים…".

[1] רש"י מפרש כאן – פסולת משי.
תולעת המשי מכינה פקעת שמקיפה אותה והופכת לגולם ובסוף הופכת לפרפר ויוצאת. אחר כך לוקחים את הפקעת, מבשלים אותו, וגוללים ממנו את החוט. לפי רש"י הגמרא מחלקת כאן בין עיקר המשי לבין פסולת המשי (גושקרא) ולא ברור לי למה הכוונה בפסולת.