הדף היומי – שבת דף ל

Download

להורדת חוברת הסיכום של הדף היומי במסכת שבת לחץ כאן

לתרשים: לחץ על קליק ימני בעכבר ואז פתח בחלון נפרד או שמור למחשב

(כט: במשנה הראשונה – ל: שורה אחרונה)

הקדמה – מלאכת מחשבת אסרה התורה

הקדמה: באיסורי שבת יש לכוונת האדם הרבה משמעות (זה נקרא בגמרא – מלאכת מחשבת אסרה התורה). יש לעיקרון הזה כמה השלכות, היום נראה שניים מהם – דבר שאינו מתכוון ומלאכה שאינה צריכה לגופה:

1. דבר שאינו מתכוון –
   אם אני עושה פעולה אחת, ואגב פעולה זו יקרה משהו אחר שאליו כלל לא התכוונתי. למשל – גורר מיטה על האדמה – רציתי להזיז את המיטה ואגב זה גם חרשתי.
   ר"י – אסור (יש מפרשים שרק מדרבנן), ר"ש – מותר.
2. מלאכה שאינה צריכה לגופה –
   שמלאכה שאינה צריכה לגופה: לר"ש – פטור (אבל אסור), לר"י – חייב.

יש לזה כמה פירושים. הרמב"ן, הרשב"א ועוד פירשו: מלאכה שצריכה לגופה – מלאכה שנעשתה למטרה חיובית – (להרוג בעל חי כי רוצה את גופתה). מלאכה שאינה צריכה לגופה – מלאכה שנעשתה למטרה שלילית (להרוג בעל חי כי מפחד ממנו).
(בניגוד לדבר שאינו מתכוון – כאן לא קורה משהו אחר אגב הפעולה שעשיתי, אלא הפעולה עצמה מוגדרת למטרה שלילית).

חלק א – לא יקוב אדם שפופרת

הקדמה: אם לוקחים שמן מנר דולק עוברים על מלאכת כיבוי (אפילו שזה רק סוג של גרמא).
(בחלק הבא נראה שזה מלאכה שאינה צריכה לגופה ולר"ש רק אסור מדרבנן).
למרות שאסור לקחת מהשמן, חז"ל לא אסרו שימוש בנרות בשבת שמא יקח שמן (אחרת נשב בחושך!)

אבל – אם לאדם יש נר שמן קטן, ורוצה להוסיף שמן נוסף בכלי אחר (ביצה/שפופרת חרס שמנטפות שמן לנר, או קערה לצד הנר שהפתילה נכנסת גם לנר וגם לקערה) –

חכמים – אסור, כי חוששים שכיון שזה לא חלק מהנר עצמו הוא ישכח ויקח מהשמן.
           ר"י – לא חוששים ומותר.

דיונים בגמרא:

1. מה הצריכותא של שלושת המקרים?
   כלי חרס מאוס מביצה, ולכן יש פחות סיכוי שיקחו ממנו שמן (נוטה לר"י).
   בכלי נפרד יש יותר סיכוי שיקחו מאשר בכלי מנטף (נוטה לחכמים).
   ולכן צריך להשמיע שנחלקו ב3 המקרים.
2. אם חיבר את הכלים אז מותר גם לחכמים.
   איזה רמת חיבור?

במשנה – "חיברה היוצר".
בברייתא – סיד וחרסית (חיבור פשוט).
תירוץ – מספיק שבע"הב חיבר אבל שיהיה חיבור טוב.

1. סיפור על המחלוקת:
   ר"י התארח בשבת בלוד בבית נתזה, ועשה כנ"ל ור' טרפון והחכמים לא העירו להם.
   אך עונים חכמים – זה דווקא בבית נזתה שהם זריזים ולא יטעו, אבל על שאר העולם גזרו.[1]

ב. אגב הנ"ל – דיון על דבר שאינו מתכוון (גרירת ספסל, לבישת כלאיים)

(זה מובא כאן גם בגלל שבדיון שנראה עוד רגע מתייחסים לסיפור של ר"י בבית נתזה, אבל אולי גם כי גם כיבוי נר על ידי לקיחת השמן זה סוג של דבר שאינו מתכוון).

גרירת ספסל בשבת על אדמה אולי חורשת, וכיון שזה דבר שאינו מתכוון:

לר"י – אסור, לר"ש – מותר.

שני דיונים על זה:

1. לפי ר"י שאסור, האם גזרו שיהיה אסור גם על רצפת שיש, שמא יגררו על אדמה?

אבין ציפוראה גרר על רצפת שיש,
ורי"צ בן אלעזר חשב שאסור, ואמר שלא ישתוק לו כמו ששתקו החכמים לפני ר"י בנר,
כדי שלא יטעו לחשוב שזה מותר (אולי לאבין עצמו היה מותר כי היה זהיר, אבל לשאר לא).

1. הגבלת מחלוקת ר"ש ור"י (ספספל גדול/קטן):

ר' ירמיה רבה (כך אמר לריש כנישתא בבצרה שגרר) (מחמיר):

המחלוקת בגדולים, שקשה להרים,
אבל בקטנים שאפשר להרים – גם ר"ש אוסר.

עולא – להפך (מקל):

המחלוקת בקטנים (שאפילו שיכול להרים – ר"ש מתיר לגרור),
אבל בגדולים, שקשה להרים – אפילו ר"י מתיר (מכאן ברור שגם כשר"י אוסר זה רק מדרבנן).

קושיות:

1. רב יוסף מקשה על שניהם:
   ר"ש – גורר מיטה כיסא וספסל (ומשמע שר"י חולק). ומשמע שנחחלקו גם בגדולים (מיטה) וגם בקטנים (כיסא).

תשובות: הכוונה למיטה קטנה או לכיסא גדול.

2. רבה מקשה על רבי ירמיה רבה ממשנה בכלאיים:
   מוכרי כסות יכולים ללבוש צמר ופשתים בשביל להראות את הסחורה
   כר"ש ש0דבר שאינו מתכוון מותר.[2]

והרי יש להם פתרון לעשות את זה בלי לעבור על האיסור (כפי שהצנועים היו עושים, ע"י מקל), ובכ"ז ר"ש מתיר לכתחילה!

חלק ב – המכבה את הנר + מלאכה שאינה צריכה לגופה

המכבה את הנר, יש כמה אפשרויות:

1. מפני סכנה (גוים, לסטים, רוח רעה, חולה שיישן):
   סכנת נפשות – מותר,
   לא נפשות – זו מלאכה שאינה צריכה לגופה, לר"י – חייב, לר"ש – פטור.
2. חס על נר, השמן או הפתילה, זו מלאכה שאינה צריכה לגופה: לר"י – חייב, לר"ש – פטור.
3. פתילה חדשה שצריך להבהב – חייב לפי כולם (Zו מלאכה שצריכה לגופה).

עכשיו נראה את הדעות:

1. ת"ק במשנה – סכנה – פטור, חס על הנר/השמן/פתילה – חייב.

מכך שחייב כשחס – מוכח שזה ר"י, ממילא כדי לפטור בסכנה צריך להניח שזה סכנת נפשות, אז אם כן למה כתוב "פטור" ולא "מותר"?
תשובה: אכן הכוונה שמותר, ורק כתוב פשטור אגב שבהמשך כתוב חייב.

2. ברייתא של ר' אושעיא – בשביל החולה – פטור אבל אסור.

זה כשיטת ר"ש ולא בכסנת נפשות, ולכן זה מלאכה שאינה צריכה לגופה ופטור אבל אסור.

3. רי"ס במשנה – בחס – פטור, "חוץ מן הפתילה מפני שהוא עושה פחם".

(לא: שליש תחתון): בהו"א הכוונה שמחיב בחס על הפתילה, ולכן קשה: אם כר"ש – צריך לפטור בהכל, ואם כר"י צריך לחייב בהכל.

שתי הבנות:

1. עולא – סובר כר"י.
   הקדמה: אמנם ר"י מחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה, אבל גם הוא מודה שבמקלקל פטור, אלא אם כן הוא מקלקל על מנת לתקן (או בלשון הגמרא כאן – סותר על מנת לבנות). אבל מחדש עולא – חייב רק בסותר על מנת לבנות באותו מקום. אבל אם סותר ולוקח את חוברי הבניין ובונה במקום אחר – פטור על הסתירה.
   לענייננו:
   כשמכבה את האש – זה נקרא סותר. אם עושה זאת כדי לחסוך ולהדליק בפעם אחרת – זה סותר על מנת לבנות וחייב.
   אבל:

אם כיבה כי חס על השמן או הנר – אך את הפתילה זורק,
אז כיון שאת ההדלקה הבאה יעשה בקום אחר (=בפתילה אחרת) – פטור.
אם כיבה כי חס על הפתילה, וממילא גם בהדלקה הבאה ישתמש באותה פתילה – זה סותר על מנת לבנות באותו מקום וחייב על הסתירה.

1. רי"ח – סובר כר"ש,
   ובפתילה מדובר במהבהב פתילה חדשה, שזה מלאכה שצריכה לגופה וחייב,
   וכן מדויק – "מפני שהוא עושה פחם" – שזו המטרה שלו בכיבוי.

מדרש להתיר כיבוי מפני הסכנה –

(ל. 8+ עד ל: 11+) –

שאלו את ר תנחום אם מותר, ור' תנחום נכנס לדרשה ארוכה על פסוקים בתהילים וקהלת, ולבסוף ענה שמותר כי: נשמת אדם קרויה נר, מוטב תכבה נר פיזי מאשר את נר הנשמה.

(ל. 8+)

חלק ג – אגדתא – סתירות בתהילים, קהלת, משלי:

א. סתירה בקהלת ותהלים:

1. A. לא המתים יהללויה – שאחרי המיתה אין תורה ומצוות,
   B. ושבח אני את המתים –
   1. שמשה נענה בזכות האבות שמתו,
   2. שעם ישראל מקיים את גזרות משה גם לאחר מותו
   3. שדלתות ההיכל נפתחו בזכות דוד שכבר מת (וזה היה סימן שנמחל לו עוון בת שבע).
   4. C. כי לכל חי מן האריה המת – שדוד נפטר בשבת ע"י טריק של מלאך המוות, ואת גופת דוד נאלצו לטלטל על ידי תינוק או לחם, ואילו לכלבים יכלו לתת נבלות לאכול בלי טריקים.

(ל: שליש)

ב. ביקשו לגנוז את קהלת

בסוף לא גנזו – כי מתחיל בתורה ומסתיים ביראת שמיים

תחילתו – מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש – אך בעמל בתורה (לפני השמש, קדמה לעולם) יש יתרון.

סופו – את האלוקים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם.

1. העולם נברא בשביל זה.
2. שקול זה כנגד כל העולם.
3. העולם נברא לצוות לזה.

למה ביקשו בהתחלה לגנוז? כי סתירה לגבי שחוק. הבתירה והתירוץ:

טוב כעס משחוק – לצדיקים בעוה"ז, ולשחוק אמרתי מהולל – לרשעים בעוה"ז.
ושבחתי אני את השמחה – שמחה של מצווה, ולשמחה מה זו עושה – שמחה לא של מצווה.

וכן לנבואה ולימוד תורה – צריך שמחה

וזה שכתוב "שפתותיו… מר עובר" –

1. לרב צריך שמחה ולתלמיד מר.
2. גם אצל הרב – בתחילה שמחה ואח"כ רצינות.

ג. ביקשו לגנוז את משלי

אל תען כסיל כאיוולתו – במילי דעלמא (כפי שרבי ור' חייא לא ענו למי שטען שהוא/ילדיו ממזרים).

[1] החלוקה הזו בין זריזים ולשאר העולם צריכה עיון. הרי בזה בדיוק טעה ר' ישמעאל בן אלישע כשאמר "אני אקרא ולא אטה" (שבת יב:).

[2] וקשה, הרי כאן זה פסיק רישא, שזה לא שאולי יהנה אלא ודאי יהנה.
ותירצו בראשונים שכיון שלובש עוד בגדים, הוא לא ודאי יהנה אלא רק אם יחשוב על כך שרוצה להנות גם מהבגדים שמוכר.