הדף היומי – שבת דף עח

Download

להורדת חוברת עם סיכום של כל שיעורי הדף היומי על מסכת שבת ליחצו כאן (מומלץ)

לתרשים של הדף היומי: לחץ על קליק ימני בעכבר ואז פתח בחלון נפרד או שמור למחשב

לשיעור דף יומי ארוך בליווי קריאה בגמרא עצמה:

https://youtu.be/ZDUw94P6OSQ

(עח. 7+ עד עט. 7+)

חלק א – המשך שיעורי משקאות

(דיון תוך כדי הקושיה:)

[א. כשיש כמה שימושים – לפי מה הולכים? (+דוגמאות)

1. A. שכיח ולא שכיח – הולכים לפי השכיח –

דוגמאות לקולא: יין וחלב – לפי שתייה (רובע רביעית, גמיעה)) ולא לפי רפואה (מה שצריך לקילור).

1. B. שכיח ושכיח – הולכים לחומרא

דוגמה: דבש – אכילתו שכיחה (רביעית) ורפואתו שכיחה (כתית) – הולכים לחומרא לפי רפואתו.

(כאמור אתמול, רוב המשקאות ברביעית, אך יש יוצאי דופן, היום נדב רעל האחרון – מים).

ב. מים – כדי לשוף את הקילור

קשה – הרי כאמור, כשיש לדבר כמה שימושים, ואחד שכיח (שתייה) ואחד לא (קילור עם מים) – הולכים לפי השכיח!

תשובה – מים בקילור זה כן שכיח. למה?

1. אביי – מדובר בגליל שהם עניים ושפים במים.
2. רבא – בכל מקום מעדיפים לשוף במים, כי לא משאיר גלד.

(עח. באמצע)

ג. שאר משקאות ברביעית

ת"ר – דם ברביעית,

אבל יש שני דמים יוצאי דופן שבפחות:

רשב"א – בדם תרנגולת בר כוחלים את העין לבירקית (בעיה חיצונית על פני העין),
רשב"ג – בדם כרושתינא (חפרפרת) כוחלים את העין ליארוד (בעיה פנימית בעין).

ד. מוציאיהם או מצניעיהם?

1. A. הדעות (משנתנו + ברייתא)

ר"ש מקל –

כל השיעורים יוצאי הדופן זה למי שהצניע כמות כזו לפני שבת (מראה שזו כמות חשובה).
אבל לסתם אדם – רביעית.

רבנן מחמירים –

השיעורים הנ"ל הם לסתם אדם,
ואילו מי שהצניע – חייב בכלשהו![1]

(כדי להבין את ההמשך נוסיף עוד משהו:)

1. B. תזכורת למחלוקת נוספת שראינו בדף עה:-עו. –

אם מישהו אחד הצניע ומישהו אחר הוציא:

ר"ש וחמכים – המוציא לא נחשב מצניע

(ולכן שיעורו: לר"ש – רביעית, לחכמים – השיעורים המיוחדים).

אך רשב"א – המוציא נחשב כאילו הוא הצניע, וחייב כמו המצניע.

1. C. הניסוח של ת"ק: במה דברים אמורים – במוציא, אבל במצניע – כלשהו.

קשה: הרי גם המצניע בסוף הוציא, אז היה צריך לכתוב "במה דברים אמורים – במי שהוציא בלי להצניע, אבל מי שהצניע…"

תשובה: הברייתא ניסחה כך כדי לחדש שגם אם מי שהוציא הוא לא מי שהצניע – המוציא חייב כאילו הוא הצניע  – כשיטת רשב"א (עז.), למשל תלמיד שפינה משהו שרבו הצניע.

1. D. מודים חכמים לר"ש במוציא שופכים – רביעית

מה עושים במים סרוחים? מגבלים טיט.

קשה – הרי שיעור טיט הוא כדי לסתום חור בתנור (פחות מרביעית)!

תשובה: בטיט מוכן – משתמשים גם בפחות תמרביעית, אבל במים לגבל טיט – לא טורחים לגבל בפחות מרביעית.

חלק ב –  שיעורי הוצאה נוספים

א. חבל וגמי

           חבל – כדי לעשות ידית לקופה (ולא נפה וכברה – כי זה קשה ושורט).
גמי – כדי לעשות ידית לנפה וכברה

ב. ברייתא:

הוצין (עלי לולב) – אוזן לסל
סיב דקל – כדי ליצור מסננת ליין
רבב (שומן) – כדי לשים תחת הבצק שלא יידבק (גודל הבצק – גרוגר, שטח הפנים – סלע).
מוכין – ליצור כדור בגודל אגוז.

ג. נייר – כדי לכתוב עליו קשר מוכסין – 2 אותיות גדולות.

קשה מברייתא – כדי לכתוב 2 אותיות (משמע: אותיות רגילות).

תשובות:

1. רב ששת – גם הברייתא התכוונה לאותיות גדולות (קשר מוכסין).
2. רבא – הכוונה לאותיות גדולות עם הרווח שסביבם (כדי להחזיק בנייר), וזה יוצא שווה לקשר מוכסין.

קשה: נייר מחוק – אם יש ברווח שסביבו מקום לשתי אותיות – חייב.
ולכאורה הכוונה לאותן שתי אותיות מהברייתא הקודמת,
לרב ששת מובן, אך לרבא – כאן לכאורה לא צריך את הרווח שמסביב.
קשיא.

(עח: שליש תחתון)

ד. קשר מוכסין – חייב.

ואם כבר הראהו למוכס?

רבנן – פטור – כי אין לו שימוש.
ר"י – חייב – עדיין יש לו שימוש.

איזה שימוש?

1. אביי – להראות לפקחים ("רהיטי מוכסא") שמסתובבים בעיר.
2. רבא – מדובר שהראה למוכס הראשי והלה נתן לו סיסמה למוכס הקטן, לכן לרבנן אין לו צורך באישור הכתוב אך לר"י הוא עדיין חושש שמשהו יסתבך ולכן שומרו.
3. רב אשי – הוא מראה למוכסים בעיר אחרת כדי שיראו שהוא אחד שמשלם.

ה. שטר חוב

לפני שפרעו – חייב (כי זה חשוב),
אחרי שפרעו –

רבנן – פטור (אין לו סיבה לשמור את זה),

ר"י – חייב (יש לו סיבה לשמור את זה).

במה נחלקו?

1. A. מדובר במלווה:
   מדובר שהלווה פרע את החוב, והמלווה לא החזיר לו את השטר. והמחלוקת היא האם למלווה יש עניין לשמור את השטר, וממילא – אם הוציאו המלווה בשבת האם חייב:
2. רב יוסף – מדובר שהלווה פשוט סמך עליו שלא יתבענו שוב.
   לר"י – יש לזה שימוש למלווה – לצור ע"פ צלוחיתו

כי מותר למלווה להמשיך להחזיק את השטר אצלו ככה סתם.

לרבנן – אין לזה שימוש,

כי אסור למלווה להחזיק אצלו את השטר ("אל תשכן באוהלך עוולה" (רש"י),
וגם הלווה לא ירצה להחזיק את זה (שמא יאבד והמלווה ימצא).

2. רבא – לפי כולם אסור למלווה להשאיר את זה אצלו סתם,
   וכן – הלווה אמנם סמך עליו באותו יום, אבל עדיין חוששים שיתבע שוב, לכן:
   לר"י – המלווה חייב להחזיר את השטר ללווה – לכן שומר על השטר, ולכן חייב.
   לרבנן – הוא לא חייב להחזיר את השטר ללווה, אלא יכול במקום זה לכתוב שובר (קבלה). לכן אין לו צורך בשטר ופטור (ואסור לו להשאיר את זה אצלו לצור ע"פ צלוחיתו).
3. אביי – הסבר אחר לגמרי:
   מדובר שיש למלווה בעיה: הלווה אמנם מודה בהלוואה אך טוען שכבר פרע
   (וזו הכוונה "משפרעו" – לא שיודעים שפרע, אלא שטוען שפרע).

אם היה מדובר בשטר מקוים – אין ללווה מה לעשות והוא יצטרך לשלם.
אך כאן השטר לא מקוים, אז ללווה יש "הפה שאסר הוא הפה שהתיר" – שרק בזכות זה שמודה יש תוקף לשטר, ולכן שנאמין לו שאכן פרע.

רבנן – מאמינים ללווה, ולכן החוב הלך, ולכן השטר חסר חשיבות ופטור.
ר"י – לא מאמינים לו, והחוב קיים, ולכן חייב.

1. B. מדובר בלווה

רב אשי –
הלווה פרע את החוב ואכן קיבל חזרה את השטר,
לרבנן – מרגע זה כבר אין לו מה לעשות עם השטר ולכן אם הוציאו פטור.
ר"י – הוא שומר על השטר כדי להראות בעתיד שהוא אחד שמזחיר חובות (credit score), ולכן חייב.

[1] האם ההחמרה במצניעיהם (בין לרבנן ובין לר"ש) היא דווקא כשהוציא את הדבר עצמו שהצניע (כלומר ממש את אותם מים למשל), או שברגע שמצניע מים בכמות כזו, אז גם אם הוציא מים אחרים בכמות כזו – חייב?
והאם מי שמצניע זה דווקא כשהצניע לצורך השימוש שאמרנו (למשל קילור) או שגם אם משום מה הוא מצניע לצורך אחר?