להורדת חוברת עם סיכום של כל שיעורי הדף היומי על מסכת פסחים ליחצו כאן (מומלץ)
לתרשים של הדף היומי: לחץ על קליק ימני בעכבר ואז פתח בחלון נפרד או שמור למחשב
להורדת תמלול מלא של שיעור הדף היומי המוקלט לחץ כאן
(יב. 1+ הלכה ד – יג. הלכה ה)
א. הקדמה:
יש שתי סוגי הקדשות:
הקדשה לבדק הבית (קדושת דמים),
והקדשה למזבח.
הקדיש סתם –
הקדיש כיסא או אוטו – מניחים שהתכוון לבדק הבית.
הקדיש כבש – למה התכוון?
וגם – אחרי שיודעים למה התכוון, מה עושים עם מה שראוי למזבח.
במשנה יש שלושה חלקים:
א. רישא: הקדיש נכסיו והיה בהם דבר שראוי רק לקרבן ציבור (קטורת).[1]
ודאי שהתכוון לבדק הבית (כי אדם פרטי לא יכול להקדיש את הקטורת שמקריבים כציבור).
ועכשיו מה עושים עם זה?
מצד אחד – חייבים להקטיר את הקטורת (כל דבר שראוי להקרבה שהוקדש – "אינו יוצא מידי מזבח לעולם").
אבל מצד שני – הקטרת הקטורת זה קרבן ציבור, וצריכה לבוא מכספי ציבור (מהלשכה), ולא מבדק הבית.
לכן צריכים למכור אותה (ובזה לחלל אותה) ולקנות אותה שוב – הפעם מכספי הלשכה,
וראינו אתמול שלא סתם מכרו, אלא עשו ע"י שכר אומנים:[2]
ר"ע – ישלמו עם הקטורת לאומנים של המקדש (וכך תתחלל על המלאכה שלהם),
ואז יקנו את הקטורת בחזרה מכסף הלשכה.
בן עזאי – גמרא: זה לא אפשרי לפדות קדושה על מלאכה,
אלא צריך לעשות כמו במשנה הקודמת (לגבי מותר הקטורת) ולהוסיף שלב נוסף:
ישלמו לאומנים בכסף מהלשכה (והכסף יוצא לחולין),
האומנים יקנו בכסף את הקטורת (הכסף קדוש, הקטורת חולין),
הגזברים יקנו את הקטורת בחזרה מכסף הלשכה (הקטורת קדושה, הכסף חולין).
בגמרא (תחילת הגמרא):
שלוש הערות (שתיים מהן כבר אמרנו בהסבר):
- רי"ח: הנושא כאן זה קטורת, כאמור.
- בן עזאי חולק כי לדעתו הקדש לא מתחלל על מלאכה אלא רק משהו פיזי (מעות).
- ההסבר הנ"ל טוב לרי"ח, כי לדעתו אפשר להשתמש בקטורת שפוטמה (נכתשה) במכתשת חולין.
אבל רבי הושעיא חולק וצריך לכתוש בכלי שרת, לכן מפרש שמדובר שמי ששהקדיש הוא מבית אבטינס (שהיו מכינים את הקטורת והיו מקבלים את שכרם מאותה הקטורת בשיטה הנ"ל, רק שלא הספיקו להחזיר את הקטורת להקדש, ואז הקדיש נכסיו) – וכך מדובר בקטורת שהוכנה בכלי שרת.
ב. אמצע: הקדיש נכסיו, והיו בהם בהמות שראויות למזבח
ר"א – מניחים שהתכוון לבדק הבית (אפילו שיש בזה איסור)
אבל בכ"ז – דבר שראוי למזבח לא יוצא מידי מזבח, ולכן חייבים להקריב אותם,
לכן: ימכרו אותם לאדם שצריך קרבן (זכרים – עולה, נקבות – שלמים),
והכסף מהמכירה ילך לבדק הבית.
ר' יהושע – שני חידושים: א. מניחים שהתכוון למזבח, ב. מניחים שהתכוון דווקא לעולה (כי מתכוון למעולה שבקדושת מזבח).
לכן:
זכרים – יעלו ישירות כקרבן עולה.
נקבות – יעשו בערך ר"א: ימכרו לאדם שצריך שלמים, ובכסף יקנו עולה.
(יב. באמצע)
בגמרא:
- ר' חנניה מביא משנה בתמורה ואומר שהיא כר' אליעזר: "שסתם הקדשות לבדק הבית".
- ר' יוחנן המקור של ר"א: "וְאִישׁ כִּי־יַקְדִּשׁ אֶת־בֵּיתוֹ קֹדֶשׁ לַה' וְהֶעֱרִיכוֹ הַכֹּהֵן בֵּין טוֹב וּבֵין רָע כַּאֲשֶׁר יַעֲרִיךְ אֹתוֹ הַכֹּהֵן כֵּן יָקוּם" (ויקרא כז).
ודורשים שלא מדובר בהקדשת ביתו, כי היא כתובה כבר בפסוק הבא.
אלא הכוונה למקדיש נכסיו, והם "קודש לה'" – כלומר בדק הבית
(כי רק בדק הבית קדוש לגמרי, ואילו קדושת מזבח גם אנשים אוכלים).
- באיזה מצב נחלקו:
ר' זירא -רב:
המחלוקת במקדיש כל מיני נכסים,
אבל במקדיש עדר בהמות – לכו"ע למזבח.
ר' בא – רב:
להפך: המחלוקת במקדיש עדר בהמות,
אבל במקדיש כל מיני נכסים – לכו"ע לבדק הבית.
(ומקשה הגמרא מסברא:
איך יתכן שאם מקדיש רק בהמות זה לא למזבח?
תשובה: זה ייתכן. כל עוד לא אמר שזה למזבח, מניחים שזה לבדק הבית).
רי"ח:
המחלוקת בשני המצבים.
(יב. 3-)
- דיון בתוך דעת ר"א:
[הקדמה: בהמה שהוקדשה למזבח,
כדי לפדותה צריך מום:
אם המום נוצר לפני ההקדשה: פודים ויוצאת לחולין לגמרי,
אם המום נוצר אחרי ההקדשה: פודים, אבל לא חולין לגמרי אלא נאכלת, אבל גיזותיה חלבה וולדותיה אסורים].
לפי ר"א שמוכרים את הכבשה למישהו שצריך להקריב שלמים,
והכבשה בזה יוצא לחולין ואז הקונה שוב מקדישה לשלמים,
מה הדין בשלב הביניים: האם יצאה לחולין לגמרי או שחלבה וכו' עדיין אסורים?
רב חונא – רב, רי"ח: יצאו לחולין לגמרי, ולכן ולדן וחלבן מותר.
רב חסדא – חלבה אסור (רק אם יהיה מום – יהיה מותר).
ראיות לכאן ולכאן:
(יב. 1-)
- ראיה לרב ורי"ח שיוצא לחולין לגמרי:
משנה בחולין: אדם שהקדיש בהמה שכבר היה בה מום – יש לה רק קדושת דמים ולא מזבח, ופודים אותם ללא מום, ואחרי שפודים: ולדן וחלבן מותר.
דוחה רב חזקיה-רב חסדא:
שם מדובר שיש מום, אז הם לגמרי רק קדושת דמים,
אך אצלנו אין מום, אז אולי לא יצאו לחולין לגמרי.
- ראיה לרב חסדא שלא יוצא לחולין לגמרי:
רבי יוסה-רב חסדא:
ראיה שאכן אם יש מום אז ודאי שחלבן ווולדן מותר:
משנה בתמורה שמפרטת הבדלים בין קודשי מזבח לקודשי בדק הבית:
שבמקרה שקודם הוקדש ואז היה מום:
בקודשי מזבח (כאמור) – ולדן אסור,
אבל בקודשי בדק הבית – ולדן מותר.
ומשמע: דווקא כשיש מום,
אבל ללא מום – הוולדות אסורות.
(יב: 4+)
- ראיה לרב ורי"ח שיוצא לחולין לגמרי
ר' חזקיה-ר' יוסה:
סברא ממשנתנו: אם תאמר שנשארת בהם קצת קדושה – איך הקונה אח"כ מקדיש אותה לקרבן (קדושת מזבח)? הרי אין משנים מקדושה לקדושה.
(וכאן יש משפט שקשה להבין למה הוא מתייחס,
ונראה לענ"ד שזה המשך דברי ר' חזקיה:
שבקודשי בדה"ב שנפדו – אכן יוצאים לחולין לגמרי,
אבל קודשי מזבח שנפדו כי נפל בהם מום – הם אכן נשארים קצת קדושים – לעניין איסור גיזה ועבודה כנ"ל).
(יב: דילוג 7+ עד שליש תחתון)
- מקור דעת ר' יהושע שמניחים שהתכוון לעולה (גם בנקבות) –
ר' זעירא-ר"ל (ויקרא כב)
יח – "…אִישׁ אִישׁ… אֲשֶׁר יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ לְכָל־נִדְרֵיהֶם וּלְכָל־נִדְבוֹתָם אֲשֶׁר־יַקְרִיבוּ לַה' לְעֹלָה" –
מכאן שהכל קרב לעולה,
יט – "לִרְצֹנְכֶם תָּמִים זָכָר בַּבָּקָר בַּכְּשָׂבִים וּבָעִזִּים".
זכר – אם הקדיש זכרים
בבקר – לרבות נקבות.
ומקשה ר' יצחק בן ר' אלעזר: אולי בבקר ירבה גם בעלי מומים?
מה ההבדל בין מין אחר לבעל מום?
עונה רב: יש הבדל גדול! (שבטא דכדכדא ביניהן – יש ביניהם מקל אריגה)
אבל רק לא מפרט מה ההבדל,
ומסביר תקלין חדתין: כי "בבקר" מתייחס לכל סוגי הבקר שראויים למזבח, אך לא מתייחס לבעלי מומים.
(יב: 7-)
ג. סיפא: ר' אלעזר: הקדיש נכסיו, והיו בהם יינות, שמנים ועופות –
כמו ר' יהושע לגבי נקבות: יימכרו למי שצריך לקרבן, ובכסף יקנו עולה.
- a. ר"ל – מקור: אותה דרשה שאמר ר"ל בר' יהושע,
אלא שבר' יהושע זה היה לגבי בהמות תמימות (זכרים ונקבות),
ור' אלעזר מריב לכל דבר הקרב – יין, שמן ועופות. - b. לגבי עופות יש כאן חידוש: היינו חושבים שכיון שאפשר להקריב עוף לעולה, אולי המקדיש פשוט התכוון שהעוף עצמו יהיה עולה.
קמ"ל – "בבקר" – שגם בעוף שהקדיש סתם – התכוון לעולת בקר (וזה רק קדושת דמים ויימכר ויקנו בכסף עולת בקר).
(חזרה מ-יב: 3- ל: יב: 8+, ושם נלמד עד שליש תחתון, הקטע עליו דילגנו).
ד. קדושת דמים או קדושת הגוף?
לכל הדעות במשנה מדובר בקדושת דמים:
לר' אליעזר – בדק הבית זה קדושת דמים
לר' יהושע ור' אלעזר: הוא אמנם התכוון לקדושת מזבח ולא בדק הבית,
אבל זה קדושת דמים של קדושת מזבח.
כי הרי אם זה קדושת הגוף – אי אפשר למכור ללא מום.
ואומר רי"ח: זה נתון במחלוקת תנאים, ור' יהושע כר"ש בן יהודה בשם ר"ש:
הקדיש נקבה לעולה, פסח, אשם:
ת"ק – יש קדושת הגוף (ולכן יש דין תמורה, ותרעה עד שתסתאב (מום)).
ר"ש – רק בעולה יש קדושת הגוף
ר"ש בן יהודה בשם ר"ש – בכולם אין קדושת הגוף אלא רק קדושת דמים.
מה הנפק"מ?
- האם אפשר למכור?
קדושת דמים – מוכרים בלי מום,
קדושת הגוף – צריך מום (תרעה עד שתסתאב).
- תמורה
קדושת דמים – אין תמורה,
קדושת הגוף – יש תמורה.
דיונים על הברייתא הנ"ל:
- לגבי דעת ר"ש שבעולה זה קדושת הגוף,
מסביר רי"ח: כי לנקבה יש "שייכות" לעולה – בעולת העוף.
(יב: אמצע, אמר ר')
ואומר רבי: לפי ההיגיון הזה – גם בפסח זה קדושת הגוף,
כי מותר פסח – שלמים, ושלמים זה גם בנקבה.
ומקשים: ולמה רבי לא אמר דבר דומה גם באשם?
(הרי מותר אשם – עולה, ועולה שייכת בנקבות).
עונה רבי אבין:
מותר הפסח עצמו הולך לשלמים,
אך מותר אשם ירעה עד שיסתאב, ויימכר, ורק הכסף הולך לעולה.
(חזרה מיב: שליש תחתון לרבע עליון, עד אמר ר' יוחנן בשליש)
- רי"ח: מניין יודע ר"ש בן יהודה שכך סובר ר"ש?
יש בברייתא מחלוקת דומה לגבי אשם:
יש שני סוגי אשמות:
אשם נזיר ואשם מצורע – כבש בן שנה,
אשם גזילות, מעילות ושפחה חרופה – כבש בן שנתיים (איל).
אם הקדיש את הכבש הלא נכון:
ת"ק – כשר (יש קדושת הגוף) אבל לא יצא יד"ח.
ר"ש – פסול (אין קדושת הגוף).
לכן אומר ר"ש בן יהודה – אם כשרק טעה בגיל – אין קדושת הגוף,
כל שכן שאם טעה במין – אין קדושת הגוף.
(יג.7+)
- מקור לדעות השונות:
"וְאִם כָּל־בְּהֵמָה טְמֵאָה אֲשֶׁר לֹא־יַקְרִיבוּ מִמֶּנָּה קָרְבָּן לַה' וְהֶעֱמִיד אֶת־הַבְּהֵמָה לִפְנֵי הַכֹּהֵן. וְהֶעֱרִיךְ הַכֹּהֵן אֹתָהּ…" (ויקרא כז יא-יב).
הפסוק הקודם אוסר להמיר בהמה,
ואילו פסוק זה אומר שאם מדובר בבהמה טמאה שהוקדשה – אז פודים אותה.
- חברייא בשם רי"ח: זה מקור לר"ש בן יהודה-ר"ש (קדושת דמים):
לכאורה המילה "טמאה" מיותרת, כי כבר כתוב "אשר לא יקריבו ממנה".
אלא: גם אם "טמאה באותו שם" – כלומר שהיא מותרת למזבח אלא שלא ראויה לקרבן שהקדישו אותה אליו – נפדית ללא מום (כלומר אין קדושת גוף).
- ר' זעירא-ר' אלעזר: זה מקור לת"ק (שיש קדושת הגוף):
לכאורה המילה "קרבן" מיותרת,
אלא מלמד: דווקא דבר שאינו ראוי ליקרב כלל – לא עושה תמורה
אבל המקדיש נקבה לעולה – כיון שנקבה ראויה ליקרב (בשלמים)
הרי שכן חלה קדושת הגוף (וכן עושה תמורה).
ומקשה ר' אבון: אם כך – הרובע והנרבע שהוקדשו – צריך לחול עליהם רק קדושת דמים, והרי יש להם קדושת הגוף ועושים תמורה!
אלא מתקן ר' זעירא:
כדי שיעשה תמורה (קדושת הגוף) לא צריך שהוא עצמו קרב במקום אחר כפי שחשבנו,
אלא מספיק שמינו קרב במקום אחר (לכן גם נקבה, וגם רובע ונרבע – יש קדושת הגוף).
רק בטמאה – שאין במינה קרב כלל – רק היא לא עושה תמורה.
את שני הלימודים הגמרא דוחה בצורה דומה ("וקשיא… וקשיא"):
אם הכוונה לקדושת דמים
(ללימוד הראשון – בנקבה שהוקדשה לעולה, בלימוד השני – בטמאה ממש) –
למה צריך העמדה והערכה?
(אלא באמת דורשים שכשהפסוק אומר טמאה – הכוונה לבהמה שנפל בה מום (ויש קדושת הגוף), והיא אכן צריכה העמדה והערכה,
כפי שעולה בכמה ברייתות בבבלי).
(יב: 3-)
- לגבי דעת ר' אלעזר במשנה (שגם יין, שמנים ועופות – התכוון לעולה, וימכרו ויקנו עולה)
מקשה ר' ירמיה: למה רק קדושת דמים ולא קדושת הגוף? (ואז תרעה עד שתסתאב).
הרי אם לגבי מקדיש בקר נקבה – ר"ש לעיל סובר שיש קדושת הגוף רק כי יש במינו עולה (עולת העוף), כפי שהסביר שם רי"ח,
אז ודאי שבמקדיש עוף עצמו – כולם יודו (גם ר"ש בן יהודה -ר"ש) שיהיה קדושת הגוף![3]
ואם זה קדושת הגוף:
לא ניתן להקריבו (כי זה עוף ולא בקר),
ולא ניתן לפדותו (כי עוף לא נפדה גם עם מום, כי מום לא פוסל בו).
(יג. 1+)
עונה ר' יוסי:
אם לא מניתן לפדותו או להקריבו – ודאי שהמקדיש לא התכוון לזה,
אלא התכוון לקדושת דמים.
(הגענו ל-יג. 6+, את השאר ראינו לעיל)
[1] לא ברור לי למה כאן אין מחלוקת ר' יהושע ור"א האם זה קדושת מזבח או בדק הבית,
כלומר בשלב שבו האומנים משלמים על הקטורת, הכסף הרי קדוש – ולא ברור האם הולך לבדק הבית או למזבח.
ואולי כיוון שבסוף הם קונים חזרה את הקטורת ומקריבים אותה – אז אין צורך להקריב דבר נוסף גם אם כן היה נחשב לקדושת מזבח.
ואולי כיון שקטורת זה תמיד של ציבור, אז ברור לנו שהתכוון לבדק הבית ולא להקרבה, אבל אם באמת היה אומר בפירוש שמתכוון למזבח אז היו צריכים בכסף לקנות קרבן.
[2] ולמה? רש"י (שבועות י:) – שזו דרך צנועה יותר, שבכך הקטורת כל הזמן נשארת ביד העוסקים בה (ההקדש והאומנים) ולא יוצאת לסתם אנשים מהרחוב (רש"י לשיטתו שמדובר באומני הקטורת ולא באומני הבניין).
[3] אמנם, כאמור, רי"ח הסביר את ר"ש ואילו ר"ש בן יהודה-ר"ש חלק (ור' יהושע במשנה ולכאורה גם ר' אלעזר) סובר כמותו, ולכן הקושיה קצת לא ברורה,
אבל מסבירים בשוטנשטיין שמצופה שלפחות כאן יודה ר' יהושע ור' אלעזר ור"ש בן יהודה -ר"ש שחלה קדושת הגוף.
