הלימוד לעילוי נשמת סבא של אחת הלומדות,
משה בן אברהם ודינה ז"ל
ולעילוי נשמת אביו של אחד הלומדים
יהושע קאופמן ז"ל
מהנדס שפעל רבות בשירות המדינה
להבדיל, להצלחת
יאיר משה בן רינה הי"ו
ולהבדיל לרפואת
ענבל אסתר בת עפרה הי"ו
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת יבמות לחץ כאן.
לתרשים של הדף היומי: לחץ על קליק ימני בעכבר ואז פתח בחלון נפרד או שמור למחשב
להורדת תמלול מלא של השיעורים המוקלטים ליחצו כאן
סיכום הדף היומי
(כד. במשנה – כה. שליש)
הקדמה:
ראינו במשנה אתמול מקרים שלכתחילה חולץ ולא מייבם, אך אם ייבם תופס,
אגב זה נראה היום עוד שני מקרים כאלה –
1. אם אח קטן קדם וייבם במקום הגדול – תופס.
2. מי שיצא עליו קול שבא על שפחה כנענית/גויה – לא ישא אותה (שלא יהיה לעז שאכן עבר עבירה), אך אם נשא – לא מגרש.
חלק א – משנה – איזה אח מייבם?
משנה: מצווה שהגדול שבאחים ייבם, אך אם יבם אחד הקטנים – זכה.
ת"ר – מקור (דברים כה) –
ה – כִּי־יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו וּמֵת אַחַד מֵהֶם וּבֵן אֵין־לוֹ לֹא־תִהְיֶה אֵשֶׁת־הַמֵּת הַחוּצָה לְאִישׁ זָר יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה וְיִבְּמָהּ.
ו – וְהָיָה הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד יָקוּם עַל־שֵׁם אָחִיו הַמֵּת וְלֹא־יִמָּחֶה שְׁמוֹ מִיִּשְׂרָאֵל.
הפשט של פסוק ו – מדובר על הילד שיוולד ליבם וליבמה ייקרא על שם האח המת (יהודה, יוחנן).
אך דורשים – שפסוק ו מדבר על היבם והיבמה –
- "והיה הבכור" – שהוא צריך להיות הגדול (ולא צריך בכור ממש, כלומר שאם יש אחות גדולה או שהבכור מת – אז הגדול הבא בתור מייבם).
- "יקום על שם אחיו" – שהוא יורש אותו
רבא – כאן באופן יוצא דופן הפשט נעלם – כלומר אין צורך לקרוא לילד על שמו.
- "אשר תלד" – פרט לאיילונית.
- (ולא יימחה שמו – פרט לסריס שמת, ששמו כבר מחוי).
א. למה שינו מהפשט?
- בברייתא – בגלל גזירה שווה –
אצלנו – "יָקוּם עַל־שֵׁם אָחִיו"
לגבי בני יוסף הנותרים – "וּמוֹלַדְתְּךָ אֲשֶׁר־הוֹלַדְתָּ אַחֲרֵיהֶם לְךָ יִהְיוּ עַל שֵׁם אֲחֵיהֶם יִקָּרְאוּ בְּנַחֲלָתָם"
מכאן שגם אצלנו הנושא הוא נחלה ולא שם,
וממילא הכוונה שהיבם יורש,
וממילא כל הפסוק מתייחס ליבם (שהוא גם הבכור וכו'), ולא לילד.
- גמרא – עוד סיבה: "על שם אחיו" –
אם הפסוק מתייחס לילד – אז זה לא על שם אחיו אלא על שם אחי אביו.
אלא הפסוק מתייחס ליבם, שהוא באמת אחיו.
דחייה – יכולנו לומר שהפסוק מתייחס לילד, ונסתדר עם הניסוח כך:
הניסוח מתייחס לבית דין: תגידו לאח שייבם, כדי שהילד יקרא על שם אחיו (של היבם).
(כד. מתחת לאמצע ("השתא"))
ב. קושיות:
אולי הכוונה לבכור ממש?
- אולי הכוונה שצריך שדווקא הבכור ייבם (ואל מספיק שהוא הכי גדול)?
תשובה: אם רק בכור יכול לייבם, לא צריך מיעוט לאשת אחיו שלא היה בעולמו[1] (שהרי האח שזה עתה נולד אינו בכור ולא יכול לייבם).
- רב אחא – אז אולי הכוונה לבכור מאביו, ואם אין בכור מאביו אז בכור מאימו?
ואז עדיין צריך מיעוט לאשת אחיו שלא היה בעולמו,
כי אם הבכור מת, ואח"כ נולד האח הקטן שהוא בכור לאימו – יוכל לייבם (ולכן צריך מיעוט של "שלא היה בעולמו" שלא יכול).
תשובה – ברור שאם צריך בכור – זה בכור מהאב, כי כאמור הפסוק מדבר על ירושה, ולבכורה מן האם אין שום משמעות מבחינת ירושה.
- אולי הכוונה שצריך שיהיה קיים במשפחה בכור, אבל לא חייבים שדווקא הבכור ייבם?
תשובה – "ומת אחד מהם" – משמע שהיו רק שני אחים, ואחד מהם מת – או הפשוט או הבכור.
אולי לא? (אולי הכוונה דווקא כשמת האח הקטן)
תשובה – כדלעיל – אם זה דווקא שהקטן מת, אז שוב – למה צריך מיעוט (כי ישבו אחים יחדיו) לאחיו שלא היה בעולמו, הרי הוא ממילא הקטן לא מייבם?
(אמנם צריך את הלימוד כשיש יותר משני אחים –
שאם הראשון הבכור חי, והשני מת, השלישי לא מייבם אם לא היה בעולמו, אבל כיון שהפסוק מדבר על מקרה של שני אחים – אז בפסוק זה אין צורך בלימוד).
- אולי אם אין בכור – אז גם הקטן יכול, אבל אם יש בכור – אז דווקא הבכור?
תשובה (גם לשאלות הקודמות) – כי ישבו אחים יחדיו – הוקשו האחים זה לזה. - אולי ללמד שאין משמעות ל"גדול" אלא רק ל"בכור" –
כלומר רק לבכור יש עדיפות, אבל אם לא ייבם, אז בין שאר האחים אין עדיפות לגדול?
(וזה הרי לא כמו הברייתא שהביא אביי קשישא).
תשובה – סברא: כיון שראינו שהבכורה היא לא בלעדית, סביר שקדימות הבכור אינה בגלל הבכורה, אלא בגלל הגודל – ולכן גם אצל שאר האחים הגדול קודם. - אולי רק אם הבכור ייבם הוא יורש?
תשובה – "יקום על שם אחיו" – נאמר לגבי כל אח שייבם (ריטב"א – מהייתור של "יקום"). - אלא נאמר בכור לגריעותא – שאינו יורש מאחיו המת בראוי כבמוחזק (למשל חובות שיש כלפי האח שמת), כמו שבכור לא נוטל פי 2 מהראוי.[2]
(כד: במשנה)
חלק ב – משנה – "הנטען על השפחה/גויה"
(בלי קשר לדיני ייבום).
המשנה –
טענו על אדם שחטא עם אישה שאסורה לו,
ואח"כ הותרה,
אסור לו להתחתן איתה.
במה מדובר ומה הדין בדיעבד אם התחתן:
רישא – שפחה כנענית או גויה, ואח"כ התשחררה/התגיירה,
ובדיעבד – אם התחתן לא צריך לגרשה.
סיפא – אשת איש, ואח"כ התגרשה,
ובדיעבד – אם התחתן צריך לגרשה.
א. גיור לשום איש –
לכתחילה לא מקבלים גרים עם מניע חיצוני:
ת"ר – לא מקבלים גרים כשעם ישראל בטוב (כמו בימות המשיח ודוד ושלמה,
כי חושדים בהם שזה לא לשם שמיים.
בדיעבד – האם תופס?
מהמשנה משמע – שחושדים שהתגיירה משום איש (כי רצתה להתחתן איתו), וזה תופס,
ורמינהי – ר' נחמיה – מי שמתגייר מסיבה חיצונית (איש/ה, פחד, כבוד וכו') –אינם גרים!
תשובה – זו מחלוקת, והלכה כדברי האומר שהם גרים.
ב. למה אסור לכתחילה לשאת אותה?
- יכולנו אולי לחשוב שזה כי יש ספק אם הגיור שלה תופס (כי התגיירה משום איש),[3]
דחייה – כאמור, הגירות שלה תופסת לפי המשנה.
- כרב אסי – " הָסֵר מִמְּךָ עִקְּשׁוּת פֶּה וּלְזוּת שְׂפָתַיִם הַרְחֵק מִמֶּךָּ" (משלי ד, כד)
שלא לחזק את החשד נגדו שבעל אותה באיסור.
(כד: באמצע)
ג. הדין בדיעבד (עבר וכנס) –
כאמור –
גם אם הגויה התגיירה ואשת האיש התגרשה – לכתחילה אסור לו לכנוס (להתחתן) איתן.
בדיעבד – את הגויה לא צריך לגרש, את האשת איש צריך לגרש.
רב – מדובר שיש עדים (ולא רק שמועה),
שאת הגויה לא מגרש כי לא נאסר עליה גם אם בעל באיסור,
אך את אשת האיש מגרש (כי אסורה לבעל ולבועל)
אך ללא עדים לא מגרש, כי זה רק שמועה.
קושיות (ראיות שגם על קול – צריך לגרש) –
- רב ששת –
ראיה מברייתא:
היה חשד, ויצאה מבעלה הראשון,
אך הפעם היתה הפסקה (התחתנה עם אדם נוסף) בין בעלה הראשון (הנבגד) לחשוד,
והדין שלא צריך לגרש.
מדויק: שהיה רק קול ולא עדים, כי אם היה עדים ודאי צריך לגרש גם אחרי ההפסקה,
ועוד מדויק: דווקא שהיתה הפסקה לא מגרש, משמע שללא הפסקה – מגרש (אפילו שזה רק קול).
תשובה:
כשאין עדים, גם ללא הפסקה לא מגרש.
אז למה מדובר בהפסקה? לחדש שאפילו שהיתה הפסקה – לכתחילה לא יינשא.
(כד: שליש תחתון)
- מיתיבי –
רישא – (משמע: אם אין עדים) – אז אם אין ילדים – מוציאים, אם יש ילדים לא מוציאים (שלא להוציא לעז על הילדים שהם ממזרים).
סיפא – אם יש עדים – מוציאים אותה מהחשוד גם אם יש כבר ילדים.
תשובות:
- A. אכן רב יאלץ להיכנע ולהסכים –
אכן אם אין בנים – מגרש גם ללא עדים,
ורק אם יש בנים – רק עם עדים.
וכשאמר שבמשנה מוציאים אותה רק עם עדים – מדובר שיש בנים, ולכן צריך עדים.
אז למה רב נדחק לומר שיש בנים ולכן יש עדים,
שפשוט יאמר שאין ילדים ואין עדים?
מסביר רבא:
כל הדיון הוא לגבי הוצאה מהבעל החשוד,
אבל כדי להוציאה בכפייה מהבעל הראשון ודאי שצריך עדים, והרי משמע במשנה שכפו עליו ("הוציאוה").[4]
- B. ואי בעית אימא – זו מחלוקת תנאים –
הברייתות (שגם על קול מוציאים) – זה דעת רבי,
שגם על חשד – מוציאים בכפייה אישה מבעלה (גם הראשון)
(למשל אם בא הביתה ובדיוק רואה את מוכר הבשמים יוצא מהבית ואת אשתו לובשת מחדש את הסינר),
ולכן גם על קול – מוציאים מהבעל ומהחשוד
אא"כ עשתה הפסקה ונישאה לאחר, ואא"כ יש לה כבר בנים.
ואילו המשנה -לפי רב חולקת על רבי, ומוציאים רק על פי עדים.
(כה. 5+)
ולהלכה – עושים פשרה:
הלכה כשניהם – תלוי באורך הקול:
קול פוסק – לא מוציאים,
בתנאי שהסיבה שפסק זה כי באמת פסק, ולא מחמת יראה.
קול שלא פוסק – מוציאים.
שזה יום וחצי רצוף (שלא פסק גם ביני וביני),
אא"כ יש לו אויבים, שאז לא מתייחסים לקול.
[1] דף יז: – "כי ישבו אחים יחדיו" – שהיתה להם ישיבה אחת בעולם.
[2] ע"פ הראשונים, ולא כרש"י שפירש שהכוונה לירושה שהאחים יורשים מאביהם, שהיבם נוטל גם את חלק האח המת, ובירושה זו לא נוטל בראוי כבמוחזק. שאר הראשונים לא פירשו כך כי לדעתם היבם כלל לא יורש את חלקו של האח המת בירושת אביהם.
[3] משהו לא חלק:
מהרגע הראשון הגמרא הבינה במשנה שהגיור תופס, ולכן הקשתה מר' נחמיה שאומר שלא תופס.
אז מתי בדיוק חשבנו שהסיבה שלא ישא לכתחילה זה כי אולי הגיור לא תפס? ואם אכן חשבנו כך – אז אולי אפשר לומר שאכן המשנה כר' נחמיה, וגיור לשם איש לא תופס, אלא שכאן זה רק ספק – ולכן מספק הגיור תופס וגם הנישואים תופסים?
אלא נראה שלא באמת חשבנו שזו הסיבה. אלא הגמרא רק מתנסחת כך כדי לשלול את זה, אבל לא כי זו באמת היתה הווה אמינא.
[4] ואילו את הברייתא לעיל שגם בה כתוב "הוציאוה" – נשנה ל"הוציאה", כי הרי שם הסברנו שאין עדים (ריטב"א).
תגובה אחת
האם יהיו משיעורים משלימים לדפים שלא היו להם שיעורים, לפני סיום המסכת במחזור הדף היומי.