לעילוי נשמות יהודה בן ישראל ולאה וייס ז"ל, שהיום יום פטירתו,
ואשתו אסתר בת יצחק ורבקה ז"ל,
ניצולי שואה שהקימו משפחה לתפארת,
ולעילוי נשמת בנם ישראל ז"ל שנפל במלחמת יום הכיפורים.
להקדשות ליחצו כאן
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת יבמות לחץ כאן.
לתרשים של הדף היומי: לחץ על קליק ימני בעכבר ואז פתח בחלון נפרד או שמור למחשב
להורדת תמלול מלא של השיעורים המוקלטים ליחצו כאן
סיכום הדף היומי דף סו
(תחילת פרק אלמנה לכהן גדול – סז. במשנה)
אישה או עבד של כהן אוכלים בתרומה – "וכהן כי יקנה נפש קניין כספו הוא יאכל בו" (ויקרא כב),
הנושא היום – האם עבדים של האישה אוכלים בתרומה?
חלק א – מתי עבדים של האישה אוכלים בתרומה (משנה וגמרא)
א. הקדמה – שני סוגי עבדים (ונכסים) –
כשאישה מתחתנת, יש שני סוגי נכסים שהיא מביאה עמה (קרקעות, עבדים, כלים):
- נכסי צאן ברזל – שייכים מבחינה מסוימת לבעל, הוא אחראי עליהם, ובסוף הנישואין צריך להחזירם (או את שוויים) כפי שהיו.
(נקראים גם "שום" – כי שמים אותם כשמביאה אותם, כדי שיוכל להחזיר את ערכם, ונקראים ברזל כי ערכם נשמר כמו ברזל).
הניסוח במשנה – "מתו, מתו לו. הותירו, הותירו לו, הואיל והוא חייב באחריותם".
- נכסי מילוג[1] – שייכים לאישה, אך הבעל נהנה מפירותיהם (משתמש בהם). אם התייקרו או ניזוקו – זה על חשבון האישה, והבעל מחזירם לאישה כמות שהם.
(נקראים מילוג מלשון מריטה – שהבעל מורט את הנוצות, אבל הגוף הדבר נשאר לאישה)
הניסוח במשנה – "מתו – מתו לה, הותירו – הותירו לה".
ב. האם עבדים של האישה אוכלים בתרומה?
סיפא – אם נישאו בהיתר (בת ישראל לכהן) –
- עבדי צאן ברזל – ודאי אוכלים, כי הם קניין הכהן.
- גם עבדי מילוג אוכלים, אפילו שהם קניין האישה, כי הם קניין (=העבדים) של קניין (=האישה) של הכהן.
מקור (תחילת הגמרא) – "וכהן כי יקנה נפש קניין כספו הוא יאכל בו" (ויקרא כב),
גם קניין של הקניין אוכל (כך גם עבד שקנה עבד).
רישא – אבל אם נישאו באיסור (אלמנה לכה"ג, גרושה לכהן הדיוט) ונהיית חללה, היא לא אוכלת, וממילא:
- עבדי צאן ברזל – אוכלים, כי שייכים לבעל הכהן.
- עבדי מילוג – לא אוכלים (כי הם שייכים לאישה, והיא לא אוכלת).
שואלת הגמרא – למה הם לא אוכלים? הרי הם עדיין קניין של קניין של הכהן?
הסברים:
- כל שאינו אוכל אינו מאכיל (והזכות לאכול עוברת דרך האישה)
והרי יש כהנים שלא אוכלים ומאכילים:
כהן ערל – הוא עצמו אל אוכל, אך עבדו (המהול) אוכל?
תשובה – שם זה רק הפה שכואב להם… כלומר זו רק מניעה זמנית ולא מהותית
ממזר – הממזר עצמו לא אוכל, אבל מאכיל את סבתו –
אישה שנישאה לכהן (לא יכולה להוליד ממנו ממזר, אלא) הולידה בת והבת התחתנה עם ממזר ונולד להם ממזר (הממזר הוא הנכד של האישה שניאה לכהן). אם כולם מתו מלבד הנכד הממזר – הסבתא ממשיכה בזכותו לאכול בתרומה.
עונה רבינא – הכלל הנ"ל נכון רק לגבי קניין כהן – שרק אם הקניין (האישה/העבד) אוכל בעצמו, אז גם קניינו אוכל.
- אלא באמת מדאורייתא כן אוכלת, ורבנן גזרו שלא תאכל:
רבא – כדי שתרגיש אישה סוג ב
(כי תראה שהיא ועבדיה לא אוכלים, ותרגיש סוג ב, וכך בסוף הכהן יגרשה (שהרי הם אסורים!).
רב אשי – שמא העבדים ימשיכו לאכול גם כשבעלה הכהן ימות.
מקשים: אז תגזור כך על כל אשת כהן שלא תאכיל את עבדיה שמא יאכלו גם אחרי שבעלה ימות!
(וראה תוס' שתמהים מה הדמיון)
אלא מתקן רב אשי – עקרונית סתם כך לא חוששים שימשיכו לאכול אחרי שבעלה ימות,
אלא שכאן מדובר שכבר אכלו בעבר מבית אביה (היא בת כהן שנישאה והתאלמנה, והיא ועבדיה אכלו מבית אביה) אז אם כשנישאת לכה"ג – עבדיה ימשיכו לאכול, יחשבו שמבחינת עבדיה הכל בסדר, ואם ימות – הם ימשיכו לאכול מבית אביה (וזה אסור, כי הם קניין שלה ולא של אביה, והיא לא אוכלת אז הם לא אוכלים).
ואגב הגזירה על עבדי בת כהן – גזרו גם על עבדי בת ישראל.
(סו. 2- איתמר)
חלק ב – דיון בהגדרת הבעלות של נכסי צאן ברזל (המכנסת שום) –
האם יכולה לדרוש לקבל את הכלים עצמם, או רק כסף?
א. באמוראים –
רב יהודה – הדין עמה – יכולה לדרוש את הכלי.
כי מניחים מראש כשניתן לו הכלי, זה על דעת זה שבסוף תוכל תובעו בחזרה (משום שבח בית אביה – זה הכבוד של משפחתה שהכלי יחזור אליה),
וכרגע מבינים שלפי רב יהודה – הנכסים של האישה.
ר' אמי – הדין עמו (יכול לשמור את הכלי ולתת כסף) – כי נכסי צאן ברזל נחשבים שלו.
ב. משנתנו – שגם כשהיא לא אוכלת, עבדי צאן ברזל אוכלים, כי נחשבים של הבעל.
דוחה רב ספרא – יתכן שהדין עמה, והם בכ"ז אוכלים כי הוא חייב באחריותם וזה מספיק כדי שיאכלו בתרומה.
והרי במשנה תרומות (יא, ט) – כהן ששכר פרה מישראל לא מאכיל בתרומה?
תשובה – שם זה כי רק שכר, ולא אחראי לגמרי, אבל אכן אם שאל פרה מישראל (בסיפא שם) וקיבל אחריות מלאה (אונס, הוזלה) – אז אכן מאכיל!
(סו: שליש)
ג. בתנאים –
רבה ורב יוסף – זו מחלוקת תנאים –
כר' אמי (שהעבדים של האיש) – עבדי צאן ברזל יוצאים בשם ועין – אם האיש פגע בהם.
כרב יהודה (שהעבדים של האישה) – שניהם לא יכולים למכור
הבעל לא – כי זה מבחינה מסוימת של האישה
האישה לא – כי כרגע זה אצל הבעל.
(סו: שליש תחתון)
ד. הלכה כרב יהודה (של האישה), הגבלה והרחבה:
- A. הלכה כרב יהודה –
רבא עצמו – כיוון שיש ברייתות לשני הצדדים עדיף לא לפסוק (ערוך לנר 1),
אך רבא-ר"נ – הלכה כרב יהודה שהדין עם האישה, כי אומר ר"נ: הסברא של "שבח בית אביה" יותר מסתבר.
- B. הגבלה של רב יהודה:
מקשה נאנאי – הבעל מת, והיתומים כיסו את גופתו בבגד של נכסי צאן ברזל, ואמר רבא שהמת קנה את הבגד (נאסר בשימוש). והרי הבגד לא שלו אלא שלה? (אין אדם אוסר דבר שאינו שלו).
עונה רב כהנא (מהפך!) –
גם לפי רב יהודה שהדין עמה, זה לא ממש שלה, אלא רק משועבד לה,
ולכן הנתינה על המת מפקיעה את השעבוד
כפי שלרבא גם הקדש, חמץ ושחרור מפקיעים מידי שעבוד.
[הערה:
לפי ההבנה הזו, הראיות לעיל לטובת ר' אמי כעת מובנות גם לרב יהודה, כי גם לרב יהודה העבד באמת של הבעל (ורק משועבד לאישה):
1. משנתנו שהעבד אוכל בתרומה בזכות הבעל.
2. הברייתא שיוצא בשן ועין רק מפגיעת הבעל.
ואילו הברייתא ששניהם לא יכולים למכור עדיין מובנת – הוא לא מוכר כי זה משועבד לה, והי אלא מוכרת כי זה שלו].
(סז. 1+)
- C. הרחבה של רב יהודה – הכניסה שני כלים שביחד שווים 1000, וכעת שווים 2000
אחד מהם מקבלת כי משועבד לה,
ואם רוצה את השני (זכותה!) צריכה לשלם עליו.
(וזה חידוש – שגם כשזה מעבר לחוב של בעלה כלפיה, הכלי עדיין משועבד לה ויכולה לקנותו בעל כורחו).
[1] (נכסים שלא רוצה שיהיו צאן ברזל, או נכסים שבאו אליה אחרי החתונה)
