להורדת חוברת עם סיכום של כל שיעורי הדף היומי על מסכת פסחים ליחצו כאן (מומלץ)
לתרשים של הדף היומי: לחץ על קליק ימני בעכבר ואז פתח בחלון נפרד או שמור למחשב
להורדת תמלול מלא של שיעור הדף היומי המוקלט לחץ כאן
דף יומי – יומא דף מו
(מו. 2+ עד מו: סוף הפרק)
חלק א – לגבי המערכה של ר"מ להקרבת האיברים ופדרים שנותרו בבוקר
א. ר"א משום בר קפרא – אומר היה ר"מ:
- עושה מערכה רביעית.
2. ואפילו בשבת (שמקריבים בשבת את הקרבנות של יום שישי שנשארו).
מה החידוש של ר"א? הרי שני הדברים מפורשים במשנה (שעושים מערכה, ושעושים גם ביו"כ (5 מערכות)).
- לגבי שעושה מערכה:
עונה רבי אבין – שעושים מערכה גם בשביל לשרוף קרבן פסול (בפסול כזה ש"אם עלו לא ירדו")
ודווקא שמשלה בהם האור (שאז נעשו "לחמו של מזבח"), אחרת – שמים אותם במערכה הגדולה.
]ויש אומרים – ההגבלה ל"משלה בהן האור" נכונה גם לכשרים,
אחרת גם אותם מקריבים במערכה הגדולה].
- לגבי אפילו בשבת:[1]
עונה רב אחא בר יעקב – החידוש:
היינו חושבים שזה דווקא ביו"כ שאחרי שבת, שאז מקריבים את חלבי השבת ביו"כ,
אבל אולי לא מקריבים את החלבים של יום חול ביום כיפור, וכך גם לא מקריבים אברים של יום שישי בשבת (כפי שאכן סובר רי"ש שבת קיג.).
קמ"ל שמקריבים גם אימורים של יום שישי בשבת.
דוחה רבא – מסכים לדין (שמקריבים גם בשבת) אבל מקשה – עדיין אין חידוש!
שהרי המשנה אומרת "בכל יום היו שם ארבע מערכות" – ובכל יום כולל גם שבת!
קשיא.
(מו. באמצע)
ב. דעת רב הונא לגבי הקרבה בשבת – "תחילתו דוחה, סופו אינו דוחה"
רב חסדא – הנושא זה טומאה:
ששחיטה וזריקה דוחים טומאה, אך הקטרת האימורים לא (אלא לא יקטירו!)
ואילו לגבי שבת – ההקטרה דוחה (ואז רב הונא כמו בר קפרא ורבא).
רבה – הנושא זה שבת –
שאם שטו בשבת – עושים הכל בשבת,
אבל אם שחטו בשישי, אז הקטרת האימורים לא דוחה שבת.
ואילו לגבי טומאה – ההקטרה דוחה.
מקשה אביי – איך ייתכן לחלק בין התחומים, הרי שניהם נלמדו מ"במועדו" (במדבר כח,ב – צו את בני ישראל… את קרבני לחמי… להקריב לי במועדו").
מסביר רבה:
לרבה – הסוף תלוי בהתחלה,
לכן בשבת – כיון שההתחלה(שחיטה וזריקה) לא בשבת אלא ביום שישי,
גם הסוף לא דוחה שבת.
בטומאה – כיון שגם השחיטה וזריקה היו (או יכולים להיות) בטומאה,
גם הסוף אפשר בטומאה.
לרב חסדא – (הסוף לא תלוי בהתחלה, והשאלה היא אם זה הותרה או דחויה)[2] –
שבת – הותרה, לכן גם הסוף דוחה.
טומאה – דחויה, לכן הסוף לא דוחה, כי אינו עיקר כפרה.
(מו: 8+)
חלק ב – לקח גחלים מהמזבח בשביל המנורה או הקטורת, וכיבה, האם עבר על איסור כיבוי?
אגב שראינו אתמול שאת האש של המנורה והקטורת לוקחים מהמזבח החיצוני
(את הקטורת למדנו מפסוק ב – "ואש המזבח תוקד בו",
את המנורה למדנו מפסוק ו – "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה".
כמו כן מאותו פסוק לומדים שיש איסור לכבות את האש של המזבח.
המחלוקת: אביי – חייב, רבא – פטור.
באיזה מקרה נחלקו:
גירסא א – נחלקו כשירד מהמזבח. אבל בראש המזבח ודאי חייב.
גירסא ב – נחלקו בראש המזבח, אבל כשירד מהמזבח ודאי פטור.
קושיה מרב נחמן – הוריד מהמזבח (וירד) – חייב.
לגירסא א – קשה לרבא,
לגירסא ב – קשה לכולם.
תירוץ:
רב נחמן מוסר כשהוריד סתם, שאז עדיין שומר על שמו כאש המזבח וחייב.
רבא ואביי עוסקים כשהוריד למצווה (הקטורת, מנורה), שאז יש לו שם חדש ולכן פטור.
[1] נסביר לפי רש"י שכל הנושא פה זה הקטרת אימורים בשבת, ולאו דווקא לגבי אימורים שנשארו לבוקר. אך ראה תוס'.
[2] קצת קשה על התירוץ, הרי אם שניהם נלמדו מ"במועדו" – איך אחד הותרה ואחד דחויה?
