להורדת חוברת עם סיכום של כל שיעורי הדף היומי על מסכת פסחים ליחצו כאן (מומלץ)
לתרשים של הדף היומי: לחץ על קליק ימני בעכבר ואז פתח בחלון נפרד או שמור למחשב
להורדת תמלול מלא של שיעור הדף היומי המוקלט לחץ כאן
דף יומי – יומא דף מז
(מז. תחילת פרק הוציאו לו – מז: שליש תחתון)
המשך הקטרת הקטורת
נזכיר את התהליך בינתיים:
וידוי על הפר, הגרלה על השעירים, וידוי על הפר ושחיטת הפר וקבלת דמו.
הכה"ג עולה למזבח עם מחתה ולוקח בה גחלים לצורך הקטורת, הוא יורד ומניח את המחתה על הרובד הרביעי בעזרה (ליד הכהן שמחזיק בינתיים את דם הפר). עכשיו נראה את ההמשך.
המשך התהליך –
מביאים לו כף ריקה ומחתה מלאה קטורת.
הוא חופן מלוא חופניו קטורת (אין מידה קבועה, אלא כל כהן לפי מידתו), ומעביר לכף,
נכנס עם המחתה של הגחלים בימין והכף בשמאל לקה"ק (עד כאן משנתו).
הוא מניח המחתה בין הבדים, ואז מעביר את הקטורת שבכף לתוך שתי ידיו (עבודה קשה),
ואז שופך מידיו את הקטורת לתוך הגחלים, וקה"ק מתמלא עשן.
גמרא
א. איזה מחתה הביאו לו?
יש שתי מחתות –
במשנה מג: – המחתה הריקה איתה עלה למזבח ושם בה גחלים.
במשנה שלנו – מחתה מלאה קטורת שמביאים לו עכשיו, ממנה חופן את הקטורת לידיו.
ב. למה מעביר את הקטורת לכף ולא נכנס עם הקטורת בידיו?
"מלוא חופניו… והביא" – משמע שצריך שהקטורת תמיד תהיה ביד שלו?
(וְלָקַח מְלֹא־הַמַּחְתָּה גַּחֲלֵי־אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ מִלִּפְנֵי ה' וּמְלֹא חׇפְנָיו קְטֹרֶת סַמִּים דַּקָּה וְהֵבִיא מִבֵּית לַפָּרֹכֶת (ויקרא טז, יב))
תשובה: כי זה לא אפשרי טכנית – כי צריך להיכנס לקה"ק גם עם הגחלים וגם עם הקטורת (ואז הקטורת תתפוס את שתי הידיים שלו),
לכן עושים כמו בקרבנות הנשיאים – שהביאו כף קטורת.
ניסיון לומר שזה בכ"ז אפשרי:
- שיכנס פעם אחת עם המחתה ופעם שנייה עם הקטורת בידיו?
הבאה אחת אמרה התורה. - שישים את המחתה מעל הידיים עם הקטורת וכשיכנס יוריד את המחתה עם השיניים?
זה לא מכובד (אפילו בפני מלך בשר ודם).
(מו. באמצע)
ג. לוקח את המחתה בימין ואת הכף בשמאל
יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא?!
תשובות:
- המחתה מלאה יותר, לכן ביד החזקה.
(במחתה יש 3 קבים (כ4 ליטר), בכף רק מלוא חופניו, כל כהן לפי מידתו)
[זה לא תמיד נכון,
כפי שמסופר על רי"ש בן קמחית שמלוא חופניו היה 4 קבים!).
- המחתה חמה.
[אגב, על רי"ש בן קמחית –
- למה היה כזה גדול?
הוא הסביר בעצמו – "כל הנשים זרדו, וזרד אימי עלה לגג".
הסבר אחד – זרד זה סוג של דייסא (שאימו אכלה טוב בהריון).
הסבר שני – זרד מלשון שכבת זרע מבוררת
ברש"י עולים כאן שלושה פירושים לפי זה:
(זרד – זרע,
זרד – קנה (צמח, שגד גבוה כצמח זה)
זרד – זרייה וברור הזרע המשובח).
- פעמיים קרה שנאלץ לצאת באמצע עבודת יו"כ לדבר עם גוי, ורוק ניתז על בגדיו וחז"ל גזרו שגוי נחשב זב, ויוצא שנשא רוק הזב ונטמא, ולכן אחיו החליף אותו.
- אמו זכתה ששבעת ביניה שמשו בכהונה גדולה (כי החליפו כנ"ל), והסבירה שזה כי כיסתה ראשה אפילו כשהיתה לבד בביתה.
(מז. 😎
ד. האם אפשר לעשות כלי מידה לחופן
הקדמה – חפינת הקטורת דומה לקמיצת המנחה:
את המנחות קומצים על ידי 3 האצבעות האמצעיות, ומקטירים על המזבח ואז השיריים נאכלים לכהנים.
גם שם אין מידה קבועה אלא כל כהן לפי ידו.
ות"ר – " וְהֵרִים מִמֶּנּוּ בְּקֻמְצוֹ מִסֹּלֶת הַמִּנְחָה" (ויקרא ו, ח) – דווקא ביד ולא בכלי מידה.
איבעיא להו – האם לחופן כן אפשר לעשות כלי מידה?
מצד אחד אולי מותר –
בקומץ מוזכר שלוקח בעזרת קומצו – "והרים ממנו בקומצו",
אצלנו לעומת זאת רק כתוב שלוקח, ומלוא חופניו זה אולי רק המידה – "וְלָקַח מְלֹא־הַמַּחְתָּה גַּחֲלֵי־אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ מִלִּפְנֵי ה' וּמְלֹא חׇפְנָיו קְטֹרֶת סַמִּים".
מצד שני אולי אסור –
כי לומדים גז"ש של הקטורת מהקומץ
(אצלנו: מלוא חופניו,
בקומץ "וְקָמַץ מִשָּׁם מְלֹא קֻמְצוֹ" (ויקרא ב, ב)).
תא שמע –
משנתנו – "חפן מלוא חופניו ונתן לתוך הכף, הגדול לפי גודלו והקטן לפי קטנו, וכך היתה מידתה".
לכאורה ללמד שיכול לעשות כלי מידה.
דחייה –
- אולי הכוונה שאחר כך בתוך קה"ק, כשחופן חזרה את הקטורת מהכף אל ידו – צריך להיזהר שלא יחסיר ויישאר באותה מידה.
ואמנם בדף מט. נראה שזו מחלוקת אמוראים האם "חוזר וחופן" בקה"ק או שיכול פשוט להקטיר את הקטורת ישירות מהכף למחתה,
אבל אי אפשר ללמוד ממשנתנו שחוזר וחופן – כי זה רק אחד הפירושים האפשריים במשנה (כלומר עדיין ייתכן שהפירוש הוא שמותר לעשות כלי מידה).
- אי נמי – רק בא לומר (לגבי החפינה הראשונה) שידייק במלוא חופניו, לא פחות ולא יותר.
(מז. 3-, ת"ר)
ה. עוד לגבי הקומץ – שצריך שיהיה מדויק
- A. פסוקים –
ויקרא ב, ב – וֶהֱבִיאָהּ אֶל־בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים וְקָמַץ מִשָּׁם מְלֹא קֻמְצוֹ מִסׇּלְתָּהּ וּמִשַּׁמְנָהּ עַל כׇּל־לְבֹנָתָהּ וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת־אַזְכָּרָתָהּ הַמִּזְבֵּחָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לה'.
ויקרא ו, ח – וְהֵרִים מִמֶּנּוּ בְּקֻמְצוֹ מִסֹּלֶת הַמִּנְחָה וּמִשַּׁמְנָהּ וְאֵת כׇּל־הַלְּבֹנָה אֲשֶׁר עַל־הַמִּנְחָה וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחַ רֵיחַ נִיחֹחַ אַזְכָּרָתָהּ לה'.
- B. ת"ר –
אם היה רק " מְלֹא קֻמְצוֹ" – היינו חושבים שגם החלק המבורץ נחשב (שיוצא מבין אצבעותיו),
קמ"ל – " בְּקֻמְצוֹ" – דווקא מה שבפנים.
אם היה רק " בְּקֻמְצוֹ" היינו חושבים שיכול לקמוץ גם רק קצת בקצה האצבעות,
קמ"ל "מְלֹא קֻמְצוֹ" – שצריך את כל הקומץ –
במנחת סולת (=סתם מנחה) – שלוש אצבעות שמקופלות ונוגעות בכף היד
כאן לא צריך "למחוק" אלא פשוט מנער קצת ומה שלא בתוך היד נופל.
במנחת מחבת או מרחשת (מטוגן) – לפני הקמיצה פותתים אותה לפתיתים, ואז אחרי הקמיצה מוחק אם האגודל והזרת כדי שיהיה מדויק.
וזו אחת העבודות הקשות – כי צריך לדייק לא יותר ולא פחות (יחד עם המליקה והחפינה השנייה – שגם הן קשות).
(מז: 5+)
- C. רי"ח: בעי ר' יהושע בן עוזעא – מה לגבי הסולת שבין האצבעות ("בין הביניים")?
רב פפא מגביל –
בין האצבעות הפנימי (שרואים מבפנים) – ודאי קומץ,
בין האצבעות החיצוני – ודאי שיריים,
אלא השאלה רק על "דביני ביני" – בדיוק בין האצבעות, ולא נראה משום צד.
ועונה ר' יהושע בן עוזעא עצמו – זה נשאר ספק (ריטב"א – כמו בין השמשות, שזה גם וגם).
אז מה עושים איתו?
- ר' חנינא – מספק נקטיר גם את הספק.
אבל קשה: על הצד שזה שיריים, אין מתי להקטיר את זה:
- אם יקטיר קודם את הספק, או יחד עם הקומץ העיקרי –
יוצא שכשמקטיר את הקומץ העיקרי, השיריים חסרות, ואז (מנחות ט):
לרי"ח – אמנם אפשר להקטיר את הקומץ אבל זה לא יתיר את השיריים,
לר"ל – הכל פסול ולא מקטירים את הקומץ.
לכן אומר ר' חנינא – מקטיר קודם את עיקר הקומץ.
- אם יקטיר את הספק אחרי הקומץ העיקרי,
עובר על איסור כל שממנו לאישים הרי הוא בבל תקטיר
(מז: באמצע)
עונה ר"י בן ר"ש בן פזי –
הכוונה שמקטיר (על תנאי) לשם עצים –
כלומר שמכוון:
שאם זה קומץ – זה לשם קומץ,
ואם זה שיריים – שורף בתור עצים.
[וזה טריק של ר"א – לגבי איברי עולה (שצריכים להקריב) שנתערבו באיברי חטאת (שכבר הקריבו את הדם והאימורים שלהם – ולכן אסור להקריבם) –
אומר ר"א שיקריבום על תנאי לשם עצים כנ"ל.
דחייה: חכמים שם חולקים, ואוסרים גם לשם עצים (אלא יפסלו בלינה ויישרפו).
- רב מרי – פשוט דואגים שזה לא יקרה (נותנים לכוהנים שמנים לקמוץ, וכך האצבעות שלהם צמודות ואין "ביני ביני").
[וגם לר"א לכתחילה כך צריך].
