הדף היומי – מועד קטן דף יב

השיעור לעילוי נשמת
יוסף בן עישה ז"ל

ולעילוי נשמת
ארי בן דב ולאה תיבון ז"ל
ארי, יליד ירושלים, לחם ופעל כל חייו לטובת הכלל ובין יתר פעילויותיו איתר נעדרים ממלחמת השחרור והבטיח את מנוחתם בקבר ישראל. חבל על דאבדין ולא משתכחין – ת.נ.צ.ב.ה.

להקדשות ליחצו כאן

Download

השיעור המשולב (תרשים יחד עם קריאה בגמרא)

להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת מגילה לחץ כאן.

לתרשים של הדף היומי: לחץ על קליק ימני בעכבר ואז פתח בחלון נפרד או שמור למחשב

הדף היומי הקצר – הסיכום הכתוב

(יב. 1+ עד יב: במשנה)

חלק א – מלאכה ע"י גוי או פועל בחול המועד

א. שכירת גוי שיעבוד עבורי בשבת או חוה"מ –

כשכיר יום – אסור,

כקבלן (והוא בוחר בעצמו לעבוד בשבת/חוה"מ) –

במטלטלין מותר (רש"י לגבי כובס),
אבל בקרקע – שמואל – גזרו שאסור, כי אנשים יראו, ויודעים שזו הקרקע שלי, ויחשדו שהוא שכיר יום ולא קבלן (רא"ש),

אך האיסור רק בתוך התחום, כי מחוץ לתחום אין אנשים אז לא יראו אותו.

חומרות

1. רב פפא – אם זה מחוץ לתחום שלך, אבל בתוך התחום של עיר אחרת – גם אסור.
2. רב משרשיא – בחוה"מ אסור גם מחוץ לתחום (כי אין איסור תחומים).
3. סיפור שיוצא ממנו חומרות:

פועליו של מר זוטרא בנו לו בקבלנות מחוץ לתחום בית, ורב ספרא ורב הונא בר חיננא לא נכנסו לבית. והרי זה מחוץ לתחום?

תשובות:

1. a. אדם חשוב שאני.
   b. היה מסייע להם (לא בשבת), וזה הופך את זה לקצת מלאכה שלו (בניגוד לקבלן שזה נחשב רק של הקבלן), ולכן החמירו.

(יב. רבע)

ב. תשלום על פעולות המותרות –

1. A. אסור (גם בשבת וגם בחוה"מ) משום עובדין דחול (רא"ש).

ובכל זאת – רב חמא הרשה למסדרי השולחנות לעשות עבודות המותרות בחוה"מ (תיקון שולחן לצורך המועד) בתמורה ל"תשלום" של הזכות לאכול איתם.

כי זה לא ממש תשלום, ולא הופך את הפעולה לאסורה.

אבל – שורה אחרונה לפני המשנה –

1. B. רבי –

לפי רש"י מתייחס לתשלום למסייע לדיור, שזה לא ממש מלאכה, אבל בכ"ז לשלם על משהו אסור (לעיל סעיף ב), לכן:

בשבת – אסור לשלם אלא רק אם הגוי עושה בחינם, והבעלים מחזיק לו טובה.
ביו"ט – מותר לשלם במזונות,
בחוה"מ – מותר לשלם ממש.

וזה בניגוד לA, שגם בחוה"מ מותר רק לשלם באוכל.

(לראשונים אחרים רבי מתייחס למשהו אחר)

(חזרה לשליש עליון)

ג. ת"ר – לסגור עם פועלים בשבת/חוה"מ שיעבדו אחרי השבת/חוה"מ –

בשבת אסור – "ממצוא חפציך",
בחוה"מ מותר.

בברייתא אחרת – ובלבד שלא ימדוד וכו' כדרך שעושה בחול.

(יב. באמצע)

[מאמר מוסגר – פעולות האסורות עם בהמות (ומיד אח"כ נחזור לפועלים) –

1. A. ת"ר – אסור להרביע בהמה בחוה"מ,

תניא אידך – אם התייחמו –
ר"י – אם חמורה תובעת – מרביעין שלא תצטנן.
ושאר הבהמות מכניסים לדיר עם זכרים, ואם ירבעו אז ירבעו.

1. B. אסור לדייר (משלון דיר) – הכנסת בהמות לשדה כדי שיזבלו (מדרבנן, תולדת זורע).

ד. בא פועל מעצמו + הבלעת שכר שבת –

ת"ר – אסור לדייר, אבל אם באו מעצמם:

מצד אחד לא צריך למונעם,
מצד שני אסור לסייע להם או לשים שם שומר וכד'.
בקיצור – להתעלם מהם.

אבל – אם שוכר גוי לדייר למשך תקופה ארוכה, ולא משלם על שבת ספציפית, זה דומה לקבלנות, ומותר.

ואז מותר אפילו לשים שומר ולסייע (בלי שעושה מלאכה, אלא שגוער בצאן למשל)

[לגבי סיוע – רי"ף – אפילו בשבת ויו"ט, רש"י – רק בחוה"מ].

וזה מותר אפילו בתחום, כי דיור זה לא מלאכה של ממש (זה זיבול שלא בידיים).

רבי – ראינו לעיל בסעיף ב.

חלק ב – משנה: המשך דבר האבד: מי שהיין שלו בתוך הבור ונהיה אבל או הגיע החג

אותה מחלוקת כמו במשנה הקודמת (יא:) –

ר' יוסי – ממשיך כדרכו (מעביר הכל לחביות וגף (אוטם) אותם.

ר"י – רק את המינימום – מכסה בעצים שלא יחמיץ.

א. דיון בדעות:

1. A. הצריכותא עם המשנה הקודמת:

ביין הנזק יותר קטן (יין זול משמן), אז כאן יש מקום אולי יותר להחמיר, קמ"ל.

1. B. רי"צ בר אבא – ר' יוסי שאומר להמשיך כרגיל – סובר שדבר האבד לא צריך שינוי

[יש מסבירים שזו בעצם נקודת המחלוקת בין ר"י לרי"ס – האם צריך שינוי,
ויש מסבירים שהמחלוקת אחרת (האם דבר האבד קטן מתיר), ועניין השינוי זה עניין נוסף – שמזה שלרי"ס ממשיך כדרכו, אפשר גם ללמוד לא צריך שינוי].

1. C. רב יוסף – הלכה כר' יוסי.
2. D. שאלו את רנבי"צ – האם ר' יוסי מתיר גם שיכר?

והשיב רנבי"צ – מותר, כי גם בשיכר יש הפסד (כ25%, אפילו שהוא קטן מביין).

(יב. 5-)

ב. עוד על דבר האבד (ובאופן כללי על הלכות חוה"מ):

1. A. רב חמא בר גוריא – רב: הלכות חוה"מ הם כהלכות כותים, כלומר עקורות (עקרות)

ולא תמיד אפשר להסיק מהלכה אחת לאחרת (עקרות – א"א ללמדו דבר מדבר).

דוגמא – זיפות כלי חרס כדי שהיין לא יזול (משום דבר האבד):

שמואל: כד קטן מותר (טירחא קטנה), כד גדול אסור (טירחא גדולה).

(החידוש: גם בדבר האבד צריכים להתחשב בטירחא,
כמו שראינו בתחילת המסכת – שגם בבית השלחין מותר רק בלי טירחא יתירא).

רב דימי מנהדרעא להפך: כד גדול מותר (הפסד גדול), כד קטן אסור (הפסד קטן).

(החידוש: דבר האבד זה דווקא בהפסד גדול.(ולפי המאירי ראינו שזו בעצם מחלוקת התנאים במשנה זו ובקודמת, לגבי הצלת היין והשמן כשזה הפסד קטן).

(זו דוגמא להלכות עקרות, כי יכולנו לטעות לחשוב שמי שיתיר בקטן ודאי יתיר בגדול או להפך).

1. B. אביי – ההלכות חוה"מ כהלכות שבת –

כמו שבשבת יש מלאכות שפטור אבל אבור (באיסורי דרבנן) ויש דברים שנראים כמלאכה אך מותרים לכתחילה,
כך בחוה"מ – יש איסורים שפטור אבל אסור (בחוה"מ אין מלקות או סקילה על מלאכה),
ויש שמותרים לגברי (כמו בדבר האבד הנ"ל).

(לא מספיק ברור לי מה החידוש באביי).

(יב: 2+)

ג. דבר האבד במחובר לקרקע

לרב הונא קצרו חיטים במצב של דבר האבד (שלא יתקלקלו).

מקשה בנו, רבה בר רב הונא – "אבל המחובר לקרקע אפילו כולו אבוד אסור!" (נחשב פרהסיא, ויגרום לזלזול בחוה"מ (לבוש).

תשובה: זו דעת יחיד של רשב"ג בשם רי"ס,
אבל שאר החכמים מתירים (כפי שהתירו להשקות בית השלחין בתחילת המסכת).

[אם הברייתא היא רי"ס – למה הברייתא מסיימת שגם לגבי דישה שמותר בדבר האבד – "ובלבד שלא ידוש בפרות"[1]? הרי לר' יוסי בדבר האבד לא צריך שינוי!

תשובה – באמת כל השנה לא דשים בפרות,
והסיבה שאמר לא לדוש בפרות אינו משום לעשות שינוי (אלא שלא יהיה לזה פרסום גדול (רש"י).

­(יב: שליש)

חלק ג – מלאכות לצורך המועד

(תזכורת מדף י –
לצורך המועד – מותר, אבל לא מעשה אומן,
לצורך אוכל במועד – מותר אפילו מעשה אומן).

א. בברייתות:

בברייתא הנ"ל – אם זה לצורך אוכל – קוצר, מעמר, דש, זורה, בורר, טוחן (ובלבד שלא ידוש בפרות).

עוד ברייתא – מותר לטחון לצורך המועד (כאמור), וכן לקצוץ אילנות ולבשל שיכר.

ואם טחן והותיר – מותר לאוכלו אחרי המועד.

ריטב"א – גם מותר לכתחילה לעשות מלאכה בריווח (לא לצמצם), (כפי שראינו אתמול (יא. לגבי נהר בדיתא) שמותר היה לדוג דגים גם קצת יותר ממה שצריכים),

האם מותר להערים? (שיש לו ישן ואומר שרוצה חדש)

בברייתא זו – אסור,

תשובה: זו דעת חכמים.

ורמינהו – ברייתא אחרת שמותר.

תשובה: זו דעת רי"ס בר"י.

(יב: באמצע)

ב. מקרים באמוראים לגבי לצורך המועד

1. לרב קצרו חיטים לצורך המועד.

ושמואל הקפיד –

או – כי חשב שזה משום דבר האבד, וסבר שבחיטים זה לא כזה הפסד.

או – שידע שזה לצורך המועד, והחמיר כי "אדם חשוב שאני".

[לגבי אדם חשוב:

1. a. עוד מקרה של "אדם חשוב שאני" –
   שר' יהודה נשיאה טלטל בידו טבעת לחצר לצורך גופו (נחשב כלי שמלאכתו לאיסור כי נועד לחותמת ואין לו שימוש אחר, ומותר לצורך גופו), וכן שתה מים שגוי חימם (מותר כי המים נאכלים גם ללא חימום),

ר' אמי הקפיד עליו כי אדם חשוב שאני.

(3 שורות לפניהמשנה)

1. b. ר' ינאי קטף פרדס משום דבר האבד,
   בשנה הבאה כולם עשו כמותו בכוונה (למרות שיכלו לקטוף לפני),
   ראה שהוא גרם לתקלה אז קנס את עצמו (לא כי היה חייב), הפקיר פירותיו לעניים.
2. רב חננאל-רב: קוצץ עץ שלם בשביל הנסורת במועד.

אך אביי קילל מי שעשה כך

(רא"ש – כי טורח טירחא גדולה מאוד בשביל צורך מועט,
רמב"ן – כי מערים יותר מדי (הערמה מותרת כשמשתמש בתוצאה העיקרית של מלאכתו (מבשל שיכר, למרות שיש לו, וישתמש בשיכר שבישל). כאן לעו"ז, התוצאה העיקרית זה העץ ולא הנסורת, והוא מערים שצריך את הנסורת ואח"כ ישתמש בעץ אחרי המועד).

ומסופר על רב אשי שנהג כרב,
ואז כמעט חתך את שוקיו עם הגרזן וראה בזה סימן משמיים וחזר בו.

3. רב יהודה התיר לקצוץ לצורך המועד פשתן, כשות ושומשום,

והגמרא מסבירה שגם בשומשום יש כמה יבשים שיוכל להשתמש בהם כבר במועד.

(ואפילו שהרוב לא יהיו למועד, קצת מזכיר את הנסורת לפי הרא"ש).

[1] אחרי שהברייתא אוסרת במחובר, היא עוברת לנושא אחר – מלאכה לצורך אוכל במועד, ושם היא מתירה הכל (גם במחובר) – לקצור, לעבר, לדוש וכו', והיא מסיימת – ובלבד שלא ידוש בפרות.
הגמרא כנראה מבינה שהמשפט המסיים מתייחס גם למלאכת דבר האבד, ולכן מקשה משם.