השיעור לעילוי נשמת
רותי בת זלפה גרינברג ז"ל
ולעילוי נשמת
משה יוסף בן שמעון ושושנה ז"ל,
שהיום מלאו שנתיים לפטירתו.
אהב את הבריות, אהב את התפילה ודאג למניין ולמתפלליו
ולעילוי נשמת
משה בן שלום יוסף גולדמן ז"ל,
שנלב"ע בכ"ד שבט ה'תשמ"ד
וחיה בת ר' צבי גולדמן ז"ל,
שנלב"ע בד' מרחשוון ה'תשמ"ה
השיעור המשולב (תרשים יחד עם קריאה בגמרא)
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת מגילה לחץ כאן.
לתרשים של הדף היומי: לחץ על קליק ימני בעכבר ואז פתח בחלון נפרד או שמור למחשב
הדף היומי הקצר – הסיכום הכתוב
(יג: פרק ואלו מגלחין – יד: 2-)
חלק א – משנה – אסור לגלח ולכבס במועד, אא"כ היה אנוס.
א. למה אסור?
הרי זה לצורך המועד (אולי אפילו נחשב אוכל נפש), וכבוד המועד, ואינו טירחה!
תשובה: כדי שלא יכנסו מנוולים לרגל (שיעשו לפני).
וכפי שמצאנו שאנשי המשמר ואנשי המעמד לא מגלחים ומספרים בשבוע שלהם (מלבד ביום שישי), מהסיבה הנ"ל.
ב. המקרים בהם מותר
במשנה –
להתגלח ולכבס – הבא ממדינת הים, ומבית השביה או הכלא, מנודה/נדר שנשאל עליו.
להתגלח – גם נזיר (שסיים או נטמא ומתחיל מחדש) ומצורע (שסיים ונטהר),
לכבס – וכן זבים וזבות ונדות ויולדות (שמלכלכים בגדיהם), ומי שנטהר מטומאה שגם בגדו נטמא יכול לכבס בגדו לפני טבילתו.
בגמרא:
- A. שואל ר' זירא – מה לגבי אונס שנאבד לו משהו לפני החד וטרוד בלחפשו (וכן שאר אונס ממון)?
האם התירו בכל אונס,
או שהתירו רק באונס שמוכחא מילתא? (שאנשים יודעים שהיה אנוס, ולא יבואו לזלזל).
עונה אביי – אסור,
א"א לחלק כך בגזירות רבנן,
"יאמרו כל הסריקין (מצות מצוירות) אסורין, סריקי בייתוס (שהיה לו דפוס) מותרים?!"
מקשה ר' זירא – והרי מי שיש לו רק חלוק אחד התירו לו, ולמה שם אתה לא חושש לכך?
אביי – שם האבנט שלו מוכיח (הוא שם אבנט מעל מעיל העליון תוך כדי הכביסה, וכך יודעים שאין לו חלוק אחר מתחת).
[גירסת רב אשי לסוגיה:
ר' זירא שאל לגבי אומן (כמו ספר, שכאן יש יותר סברא להתיר, כי רבים באים אליו בערב החג להתספר, ויודעים שהוא מחפש אבידה, ובזה נשארה הגמרא בתיקו).
(יד. באמצע)
- B. הבא ממדינת הים – מותר
- a. גמרא – תלוי אם מותר היה לו לצאת לחו"ל (ע"פ האשכול) –
לחכמים – מותר לצאת, ולכן מסתפר אם חוזר במועד,
לר"י – אסור לצאת, ולכן לא מסתפר אם חוזר במועד.
- b. הרחבה לגבי היתר היציאה מהארץ:
רבא –
לשוט (לטייל) – לכו"ע אסור,
להתפרנס – לכו"ע מותר,
להרוויח – בזה המחלוקת – חכמים – מותר, ר"י – אסור.
מיתיבי – רבי – נראים דברי ר"י (שאסור) כשיצא שלא ברשות, ודברי חכמים כשיצא ברשות.
ולפי רבא דברי רבי קשים – הרי אם הוא מתכוון לרשות ממש (להתפרנס) או ללא שרות ממש (לשוט) – אז בזה כלל אין מחלוקת! אז מה זה "נראין דברי… נראין דברי…).
(לעו"ז אם לא נאמר כרבא, אלא נאמר שלר"י תמיד אסור לצאת, ולחכמים תמיד מותר, אז רבי מובן: הוא חולק עליהם ועושה את הפשרה של רבא).
תשובה: רבי לא התכוון לומר את דעת עצמו, אלא התכוון לומר בדיוק את מה שאמר רבא:
שבלשוט נראין דברי ר"י לרבנן (שמודים שאסור),
ולפרנסה נראין דברי רבנן לר"י – שמותר,
וכל המחלוקת בלהרוויח.
(יד. 5-)
- C. שמואל – תינוק שנולד
שתי גרסאות –
גירסא א – קטן שנולד במועד מותר לגלחו, נולד לפני המועד – אסור.
גירסא ב (אמימר/רב שישא) – גם לפני המועד מותר.
רב פנחס – ראיה שמותר גם בנולד לפני המועד (בגירסא א זו קושיא, בגירסא ב זה סיוע):
ברייתא:
גם לאבל אסור לגלח.
וגם באבל – בכל המקרים שהותרו במשנה (במועד) הותרו גם לאבל.
ומדייק רב פנחס: המקרים שלא הותרו במשנה – גם לא הותרו לאבל.
ולפי"ז , אם נבין שהמשנה אסרה קטן שנולד לפני המועד – יוצא שגם באבלות אסור.
והרי זה לא יתכן – לקטן אין אבלות!
אלא חייבים לומר שקטן בכל מקרה מגלח במועד, וגם בכל מקרה גם אין לו אבלות.
דוחה רב אשי את הראיה – הדיוק לא מוכרח.
כלומר אמנם אלו שהותרו במשנה הותרו באבל,
אבל זה לא אומר גם את ההפך, שאלו שלא הותרו במשנה לא הותרו באבל.
ולכן יתכן שקטן שנולד לפני אסור, ואילו באבלות – מותר (כי אין לו אבלות).
(יד: שליש, עוזבים את נושא הגילוח וכיבוס)
חלק ב – האם יש אבלות, נידוי, צרעת ברגל
א. אין אבלות ברגל –
(העשה של רבים "ושמחת בחגך" דוחה את העשה של היחיד של האבלות[1]): –
בין אם נפטר לפני הרגל (ואז אבל עד הרגל ומסיים),
ובין אם נפטר תוך כדי הרגל (שאז משלים אחרי הרגל, ואילו ברגל עצמו לרמב"ם לא אבל כלל, לרמב"ן נוהג אבילות בצנעא).
(יד: מעל האמצע)
ב. האם יש מנהגי נידוי ברגל?
(גם למנודה אסור לכבס ולהסתפר.
אפילו שגם נידוי זה לכאורה של יחיד (כמו אבלות), אולי חמור יותר מאבלות, ונוהג גם ברגל).
רב יוסף – כן
ברייתא – דנים דיני נפשות, מכות (מלקות) וממונות במועד.
והרי אם דנים – אז גם אוכפים, ואם בעל דין לא משלם, מנדים (ומנדים מיד, בחול המועד).
דוחה אביי – אולי רק מעיינים בדין, אבל לא פוסקים גזר דין (ויוצא שלא מנדים).
הראיה – דנים גם דיני נפשות, והרי לא מוציאים להורג במועד כי אז לא יאכלו.
רב יוסף דוחה את הראיה – לא יתכן שלא מוציאים להורג, הרי זה עינוי דין, אלא דנים, אוכלים ואז מוציאים להורג.
אביי – לא
משנתנו – "ומנודה שהתירו לו חכמים".
ואביי מבין – שתמיד למנודה מתירים במועד.
אך דוחה הגמרא – הכוונה למנודה שסיימו לו את הנידוי במועד, אך לפני כן כן נהג את מנהגי הנידוי.
ונשארנו בלי הכרעה.
(יד: 9-)
ג. האם יש מנהגי המצורע ברגל?[2]
(דיני דאורייתא – חוץ למחנה, פורע שערו ופורם בגדיו, דרבנן – לא מכבס, שאילת שלום).
אביי ורבא – כן (כלומר אסור לו להסתפר)
מקור:
- אביי – ממשנתנו – שהנזיר ומצורע מגלחים במועד לטהרתו.
משמע שעד אז – לא התגלח, כי מצורע.
דחייה – גם לפני כן התגלח (אין מצורע ברגל),
ולא מבעיא קאמר (עד אז ודאי שלא התגלח, אך כשנטהר היינו חושבים אולי לגזור (שמא בכוונה מצורעים יחכו לחול המועד (רש"י כת"י), קמ"ל שלא גזרו).
- רבא – ברייתא – שגם לכהן גדול יש דיני מצורע, אפילו שכה"ג נחשב במועד (שהרי אין לו אבלות (מקריב אונן) כמו שבמועד אין אבלות),
מכאן שיש דיני מצורע גם במועד.
שמע מינה.
[1] וכאן יש דיון גדול בראשונים האם יש בכלל אבלות מדאורייתא, ואם כן אז כמה (1, 7).
[2] אולם רבנו יחיאל מפריש:
דיני הדאורייתא ודאי יש לו (נשאר חוץ למחנה, פורע שערו ופורם בגדיו) כי מצורע זה דאורייתא ושמחת המועד דרבנן.
הספק לגבי דיני דרבנן (כיבוס, שאלת שלום) – האם כיוון שממילא לא ישמח עם כולם, אז משאירים עליו גם את דיני הדרבנן).
