לעילוי נשמת
ר' דוד בן משה חיים גרנסרז' ז"ל
ת.נ.צ.ב.ה
להקדשות ליחצו כאן
השיעור המשולב (תרשים יחד עם קריאה בגמרא)
שיעור עם קריאה והסבר בגמרא בלבד
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת מגילה לחץ כאן.
לתרשים של הדף היומי: לחץ על קליק ימני בעכבר ואז פתח בחלון נפרד או שמור למחשב
הדף היומי הקצר – הסיכום הכתוב
(יז: 4- עד יח: במשנה למטה)
חלק א – נטילת ציפורניים במועד ובאבל
א. הדעות
ת"ר: ר"י – אסור בשניהם, רי"ס – מותר בשניהם.
באמוראים:
עולא: באבל מחמיר כר"י, במועד מקל כרי"ס (כי זה רק גזירה שלא יכנס למועד מנוול).
שמואל: מקל בשניהם (גם באבלות – הלכה כדברי המקל).
סיפור על זה:
פנחס אחיו של שמואל ישב שבעה ולא נטל ציפורניו,
ושאל אותו שמואל למה,
ואמר – האם אתה (שמואל) היית מזלזל באבלות ונוטל?
והאמירה היתה "כשגגה שיוצא מלפני השליט" וגרמה לזה ששמואל ישב שבעה,
וכשבא אליו פנחס, זרק שמואל את הציפורניים בפניו בכעס
ברית כרותה לשפתיים –
באברהם – שאמר "ונשובה אליכם", ואכן שניהם שבו.
ב. דיונים על ההתר:
- האם גם בציפורני הרגליים?
חשבו שאסור,
אך רב ענן בר תחליפא שמע משמואל שמותר. - רב חייא בר אשי – רב – רק שלא כדרכו (בציפורניים אחרות או בשיניים), אבל לא במספרים
(ויש מחלוקת בראשונים האם החומרא רק באבלות או גם בחוה"מ).
ג. סיפור על רי"ח – נטל ציפורניו במועד ע"י שיניו, וזרקם לרצפה.
ולמדנו 3 דברים:
- שמותר (כמו שמואל).
- שמותר גם בפני אנשים (שזה לא נחשב דבר מאוס (בלי קשר לדיני חוה"מ)).
- שמותר לזרוק הציפורניים על הרצפה ולא צריך לקוברם.
והרי בברייתא כתוב שהזורקם נקרא רשע (אלא צריך לקבור או לשרוף).
תשובה – הטעם שמא תעבור אישה הרה ותפיל, אך בבית המדרש לא מסתובבות נשים.
(וגם אם יאספו את הציפורניים עם הלכלוך ויזרקו החוצה ושם תעבור אישה, בזה אין בעיה – כי אם הציפורן שינתה מקומה כבר אין סכנה).
ד. גזיזת השפם
סיפור (רב יהודה-רב או ברייתא): זוג חכמים מחמתן שאל את רבי אם מותר לגזוז ציפורניים באבל (ויש מפרשים במועד), והתיר.
והעיר רב יהודה-רב או הברייתא: היו יכולים לשאול גם על גזיזת השפם והיה מתיר
(שמואל – אכן שאלו ואכן התיר).
סיבה: כי זה מפריע לאכילה.
איפה?
אביטול ספרא בשם רב – מזווית לזווית,
כמה?
ר' אמי – שמותר רק את מה שמעכב.
אך רנבי"צ – אצלי (איסטניס) הכל מעכב.
[ואגב, עוד שתי מימרות של אביטול ספרא בשם רב
- פרעה היה בגובה אמו, זקנו אמה, והאבר שלו אמה וזרת.
- פרעה היה אמגושי (מכשף).
(יח. 6-, חזרה למשנה דף יד.)
חלק ב – היתרים באיסור כיבוס במועד (בשם רי"ח)
- רב אסי – רי"ח – מי שיש לו רק חלוק אחד מותר לכבס
- רי"צ בר יעקב בר גיורי – רי"ח – בגדי פשתן
- A. סברא – הטעם שאסרו במועד – כדי שיכבס לפני המועד,
אבל מי שיש לו חלוק אחד, או בגדים שמתלכלכים הרבה (רמב"ם) – גם אם יכבס לפני המועד יצטרך לכבס שוב במועד, ולכן בזה לא גזרו. - B. קושיה – למה ההיתרים לא הוזכרו במשנה (יחד עם הבא ממדינת הים, מטפחות הידיים)?
תשובה – המשנה באה לחדש גם באדם רגיל ובגדים רגילים (שלא מפשתן). - C. חיזוק – בר הדיא מעיד שכיבסו במועד בגדי פשתן בכנרת.
דוחה אביי – אולי זה היה שלא ברצון חכמים.
(יח: משנה)
חלק ג – משנה: איסור כתיבה בחול המועד, ועוד
א. המשנה –
הקדמה:
כתיבה היא מלאכה, ומותרת רק ב:
דבר האבד (ואז מותר גם מעשה אומן)
צורך המועד או צורכי רבים (ואז אסור מעשה אמון).
המשנה – מותר לכתוב שטרות וחוזים שונים (בתחום האישות והממון)
לרש"י – כי הם דבר האבד (שאם לא יכתוב עכשיו העסקה תתפספס, או שיכחיש וכד').
לרמב"ם – כי נחשבים צורכי רבים (אמנם כל מקרה ומקרה הוא צורך יחיד, אבל ביחד זה חלק מההתנהלות הכלכלית של החברה ולכן נחשב צורך רבים).
ב. גמרא: שמואל – מותר לקדש אישה במועד, שמא יקדמנו אחר
- A. ראיות:
- משנתנו – מותר לכתוב "קידושי נשים", ולכאורה הכוונה לשטר קידושין.
דחייה – אולי מדובר בשטר פסיקתא (בו הורי החתן והכלה כותבים כמה הם יתנו).
(רב גידל-רב: אם הם מתחייבים בזמן הקידושין עצמם, אין צורך בשטר וזה נקנה באמירה, אך אם זה רק אח"כ – עושים שטר).
- משנה לעיל (ח:) – אסור לשאת נשים במועד (שלא לערבב שמחה בשמחה), משמע שלקדש מותר.
דחייה – לא מיבעיא קאמר: לארס אסור, ואפילו לשאת אסור (אפילו שיש בזה מצוות פרו ורבו).
- תנא דבי שמואל – אין נושאין, אבל כן מארסין. שמע מינה.
(יח: באמצע)
- B. איך לשמואל חוששים לשמא יקדמנו אחר, והרי שידוך זה באשערט? (בת קול פלוני לפלונית).
תשובה: שמא יקדמנו אחר ברחמים (בתפילה, וזה יכול לגבור על הבת קול),
וכמו בסיפור של רבא:
שמסופר על איש שהתפלל על פלונית שתינשא לו,
ואמנם רבא ביקר אותו על כך, ואמר ששידוכים זה משמיים ושלא יתפלל על זה[1]
אבל בכל אופן רואים שעקרונית ניתן להשפיע על זה בתפילה (אחרת רבא היה מתעלם וזהו…).
- C. עוד מקורות ששידוכים הם גזירה משמיים (מה' אישה לאיש):
רב משום ר' ראובן בן איצטרובלי
- מהתורה – לגבי רבקה ליצחק – "ויען לבן ובתואל ויאמרו: מה' יצא הדבר".
- נביאים – לגבי שמשון – "ואביו ואמו לא ידעו כי מה' היא"
- כתובים – "…ומה' אִשָּׁה מַשְׂכָּלֶת" (משלי יט)
[אגב זה, עוד מימרא שלו:
אין אדם נחשד בדבר עבירה אא"כ עשאו
(או שעשה מקצתו, או הרהר, או שמח על אחר שעשה (=אין עשן בלי אש)).
קושיות על זה:
- ר' יעקב – "וַיְחַפְּאוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל דְּבָרִים אֲשֶׁר לֹא־כֵן עַל־ה' אֱלֹקיהם…" (מל"ב יז) – חשדו בה' דברים שאינם נכונים.
תשובה: זה לא היה חשד אמיתי, אלא כדי להכעיס.
- ת"ש – "וַיְקַנְאוּ לְמֹשֶׁה בַּמַּחֲנֶה לְאַהֲרֹן קְדוֹשׁ ה'" – שאנשי עדת קרח חשדו במשה באשת איש (קינאו בנשותיהם)!
תשובה – כנ"ל – זה לא היה חשד אמיתי, אלא רק משנאה כדי להקניטו. - רי"ס – יהא חלקי עם מי שחושדים אותו בדבר ואין בו (שזה מכפר על עוונתיו), וכן סיפר רב פפא שחשדו בו לשווא.
תשובה – שם זה שמועה (קול) שהפסיקה מהר,
ואילו ר' ראובן דיבר על קול שאינו פוסק.
וכמה זה "שלא פוסק"?
אביי – יום וחצי רצוף ללא הפסקה,
מקרים בהם לא צריך ממש רצוף:
- אם פסק מחמת יראה,
- או אם חזר ונבט (חזר לתוקפו הראשון אחרי שהפסיק.
(ועוד תנאי להיחשב חשד – שאין לו אויבים (כמו למשה לעיל).
[1] ריטב"א – כי ידע שהיא לא באמת מתאימה לו, ואם יתפלל על זה ויצליח – יתחרט.
